אכן במקחו של צדיק כותב על זה. אבל לענ"ד עיקר הדגש של כדבר איש אל רעהו, זה העניין של לשפוך את הלב ו"לספר לפניו כל ליבו", כמו שמספרים לחבר. [חבר טוב אמיתי] דהיינו לא רק איך לדבר, אלא בעיקר ה'לדבר הרבה' ולפרט הכל, לא 'להתקמצן' במילים. המשל -אפשר לכתוב כותרת בעיתון, ואפשר לכתוב סיפור עם תיאורים צבעוניים בספר שלם. (הביאו כבר באשכול "וידויניקעס" את המובא בשיש"ק ח"ד אות א: הָיוּ אוֹמְרִים [אנשי שלומינו]: מַהוּ הַנִּקְרָא "חָבֵר אֲמִתִּי", זֶה שֶׁלֹּא עוֹזֵב אֶת רֵעֵהוּ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּקַלְקָלָתוֹ, וְדִיְּקוּ זֹאת מֵהַנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֶׂה "יְהוּדָה וְתָמָר", שֶׁתְּחִלָּה כִּנָה הַכָּתוּב אֶת חִירָה גַּם בְּשֵׁם "חִירָה הָעֲדֻלָּמִי" סְתַם, וּלְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה כָּתוּב "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", לְלַמְּדֵנוּ כִּי זֶה נִקְרָא חָבֵר וְרֵעַ אֲמִתִּי כְּשֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק אֶת יְדִידוּתוֹ עִם חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּקַלְקָלָתוֹ, כִּי עַל יְדֵי זֶה סוֹף כָּל סוֹף יַטֶּה אֶת לֵב חֲבֵרוֹ לִתְשׁוּבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְעַל כֵּן לְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה נִקְרָא בַּתּוֹרָה בְּשֵׁם "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", וּבָזֶה נִבְחַן חִירָה הָעֲדֻלָּמִי אִם חָבֵר אֲמִתִּי הוּא לִיהוּדָה, שֶׁאף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בְּקַלְקָלַת יְהוּדָה לֹא עֲזָבוֹ אֶלָּא הִמְשִׁיךְ לְהִתְרוֹעֵעַ עִמּוֹ, וְעַל כֵּן הֵעִידָה עָלָיו הַתּוֹרָה וְאָמְרָה "רֵעֵהוּ" הָעֲדֻלָּמִי. ושמעתי שפירשו זאת אנ"ש גם לעניין השיחה בל"ק שיספר לפני השי"ת הכל גם הדברים הלא נעימים (אמנם לחבר אסור לספר הכל וכפי שדנו רבות באשכול הנ"ל)

@נחום-בקר נפלא. בוא נסכם שא"א רצוא ללא שוב וא"א שוב ללא רצוא. וממילא זה לא יגמר: כי אני הדגשתי שהמטרה היא השוב - אמנם בשביל שאכן אח"כ יזכה לרצוא גבוה יותר, אבל גם זה כדי שיורידנו לשוב גבוה יותר וכו'. ואתה הדגשת את הרצוא. ולכן נהיה כאן הרצוא ושוב בינינו

@נחום-בקר כתב: @חבר-אני אם הפרוש הראשון נכון היה צ"ל אתה ראית את הדעת. ולא אתה 'הראת לדעת' ודו"ק.. כמו"כ הביאור על ההתקשרות יפה מאד. אך יוצא שרבנו הרכיב דבר חדש בביאור רבב"ח שלא הזכירו. (אם תפרש את אתה הראת הראשון כפי שפירשת). ראה רש"י שם: "הראת: כְּתַרְגּוּמוֹ "אִתְחֲזֵיתָא"; כְּשֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה אֶת הַתּוֹרָה פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים, וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי, לְכָךְ נֶאֱמַר "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת": לפי פירושו הכונה לראייה. בפירוש הראשון שרבינו מפרש: "וזה שאמר משה לדורו (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". כי משה הוא בחינת אין, ודורו הדבוקים אליו ראוי להם לדעת, הינו להאיר לדעת, בחינת אין סוף, בחינת רעוא דרעוין, בחינת: ה' הוא האלהים:" (יכול להיות שלפי"ז "הראת" זה מלשון "ראוי") ועכ"פ למה רבינו הוסיף את המשפט הזה "ודורו הדבוקים"? אלא יש כאן רמז להתקשרות לצדיק. בפירוש השני הוא אומר: "ואח"כ כשחוזר בבחי' רצוא ושוב, אז ממשיך מאור אי"ס....אתה הראית לדעת, שממשיך אור אין סוף לדעתו, שידע האחדות, שה' הוא האלקים, ויברך הטוב והמטיב על הכל כמו לעתיד לבוא:" כאן מפרש "הראת" מלשון אור, היינו שצריך להמשיך את האור שהיה לו ברצוא, אל הדעת שזה השוב. אם נקשר שני הפירושים יוצא שעניין ההתקשרות לצדיק קשור לעניין השוב. בנוגע לשאלה השנייה, הוא לא הרכיב דבר חדש! רצוא ושוב כבר הוזכר קודם, הג' בחי': ראיה, צדקה ווידוי ג"כ הוזכר. השאלה הייתה על הסדר וכאן ברבב"ח כותב בפירוש שהוא "מעילא לתתא" והדבר אומר דרשני. רמז נוסף לכך, רבינו אומר "וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם" דהיינו שכל הזמן צריך לעשות את התיקונים הללו שוב ושוב. (פעם מתתא לעילא ופעם מעילא לתתא) (אגב בדרך צחות, במכתב הידוע של ראבר"נ מענין הנסיעה לאומן מא"י הוא כותב: "והדרך כבוש ותמידי עד שיש ביכולת לנסוע ולבוא ברצוא ושוב גם משם לאומאן לימי ראש השנה הקדושים" (מובא בביאוה"ל, קנ"ה)