ואומר כמה תיבות בדביקות גדול - אות ט

[שמחה]

מעניין אותי גם מה זה דבקות גדול
אם הוא דבוק אז הו דבוק
מה שייך בזה גדול?

[לב העולם אתה]

@שמחה כתב:

מה שייך בזה גדול?

אני זורק לאויר מחשבה לא מפותחת: זה ההפך משרץ קטן...

[ברוך מאן]

@שמחה
מהלך נפלא
אבל תסביר לי, איך אפשר להאיר לדעת כשאני בביטול גמור?
כלומר, כמו ששאלת, אי אפשר בכלל להגיד שם כלום
זו צעקה ללא מילים

[לית ליה מגרמא]

@שמחה כתב:

קצת היה לי קשיא
שהרי התיבות הם "אותיות הדיבורים"" שזה מלכות
והרי בביטול עצמו אין ישות ומלכות כי הוא מבוטל
אז איך יכול להיות שבביטול עצמו הוא "אומר כמה תיבות"?
וחשבתי אולי
שזה שיא העניין ההוא של "להאיר לדעת"
שכבר תוך כדי הביטול של הדעת הוא כבר מאיר לדיבור שהוא המלכות!!!
תוך כדי!
אשרנו לגמרי!

טעות בידך לחשוב שהתנוצצות אין סוף בדיבורי התפילה היא בחי' הביטול והדביקות לאין סוף, מחמת ב' טעמים
א' כמו שמדוייק בלשונו הק': וכשרואה אדם התנוצצות הזו וכו' תיכף נתלהב נשמתו לדביקות גדול לדבק עצמו באור אין סוף, ע''כ. ומוכח מתיבת 'תיכף' שראית ההתנוצצות גורמת לו לרצות להדבק באין סוף ואינה התדבקות גופה [אלא שלב אחד קודם, כעין ראיית הצדיק שעל ידה מושך עצמו אליו].
וב' מחמת שראיית ההתנוצצות היא בחמלת ה' עליו וללא בחירתו, ועליית המלכות להכלל באין - אי אפשר אלא על ידי שבוחר האדם ועושה וודוי דברים כמבואר באות ג'

[לית ליה מגרמא]

@ברוך-מאן כתב:

@שמחה
מהלך נפלא
אבל תסביר לי, איך אפשר להאיר לדעת כשאני בביטול גמור?
כלומר, כמו ששאלת, אי אפשר בכלל להגיד שם כלום
זו צעקה ללא מילים

ההארה לדעת אינה בעת הביטול אלא בבחי' ה'שוב' ולכן קושייתך אינה מובנת

[לית ליה מגרמא]

לית-ליה-מגרמא כתב:

@שמחה כתב:

קצת היה לי קשיא
שהרי התיבות הם "אותיות הדיבורים"" שזה מלכות
והרי בביטול עצמו אין ישות ומלכות כי הוא מבוטל
אז איך יכול להיות שבביטול עצמו הוא "אומר כמה תיבות"?
וחשבתי אולי
שזה שיא העניין ההוא של "להאיר לדעת"
שכבר תוך כדי הביטול של הדעת הוא כבר מאיר לדיבור שהוא המלכות!!!
תוך כדי!
אשרנו לגמרי!

טעות בידך לחשוב שהתנוצצות אין סוף בדיבורי התפילה היא בחי' הביטול והדביקות לאין סוף, מחמת ב' טעמים
א' כמו שמדוייק בלשונו הק': וכשרואה אדם התנוצצות הזו וכו' תיכף נתלהב נשמתו לדביקות גדול לדבק עצמו באור אין סוף, ע''כ. ומוכח מתיבת 'תיכף' שראית ההתנוצצות גורמת לו לרצות להדבק באין סוף ואינה התדבקות גופה [אלא שלב אחד קודם, כעין ראיית הצדיק שעל ידה מושך עצמו אליו].
וב' מחמת שראיית ההתנוצצות היא בחמלת ה' עליו וללא בחירתו, ועליית המלכות להכלל באין - אי אפשר אלא על ידי שבוחר האדם ועושה וודוי דברים כמבואר באות ג'

אבל במחשבה שניה אני מוכרח להודות, שלאחר שנתלהב נשמתו להידבק לא'''ס מחמת שראה את ההתנוצצות, הרי הוא עושה זאת ומתבטל כמו שכתוב: וּכְשִׁעוּר הִתְגַּלּוּת אֵין סוֹף, לְפִי מִנְיַן הַתֵּבוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ וְהִתְנוֹצְצוּ, כָּל אֵלּוּ הַתֵּבוֹת אוֹמֵר בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל וּבִמְסִירַת נַפְשׁוֹ וּבְבִטּוּל כֹּחוֹתָיו, וּבְשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף, אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת: וְלֹא יָדַע אִישׁ, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ, ע''כ. ויש להבין איך זוכה לביטול, והאם זה מחמת שעושה אז ווידוי דברים [בחי' שמספר 'כל לבו']

[לית ליה מגרמא]

אבל מחמת שכל זה מביא רבינו כ'טעם וראיה' לזה שהביטול עצמו לא''ס [שהוא על ידי ווידוי דברים] צריך להיות בבחי' רצוא ושוב, כי הקב''ה רוצה בעבודתינו וכו' וזה שאנו רואים וכו'.
לכן צריך להבין היכן מסתיימת ראייתו וחוזר ושב להשגתו, האם באמרו 'נמצא כשהוא בבחי' ושוב', או אולי קודם לכן ואז לא קשיא מידי

[נחום בקר]

@שמחה רבנו אומר - וְכָל הַיֵּשׁוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת מַלְכוּת מְקַבְּלִים חִיּוּתָם מֵרְצוֹן אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְגִלָּה לא.): 'בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא', הַיְנוּ מַלְכוּתוֹ, הַיְנוּ רְצוֹנוֹת 'שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ', הַיְנוּ רְצוֹן אֵין סוֹף.
נמצא מבואר שבתוך המלכות מאיר אור אין סוף, אלא שזה מולבש בישות ועל כן אינו נגלה. וכנגד זה אומר רבנו 'שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף וְהֵאִיר לוֹ'. היינו שאור אין סוף המולבש בתוך הישות, היינו התיבות נפתח לו לאדם.
ובזמן הזה הוא בבחינת 'בגיא בארץ מואב' כאחד יחד.
וענין 'דבקות גדול' היינו למעלה ממדרגתו, למעלה מדעתו, שזהו אור אין סוף שמתנוצץ לו. עוד יש לרמז הנ"ל שהדבקות היא בתוך ה'גדול' היינו התיבות בחינת מלכות בחינת גדול.

[יוסף]

@לב-העולם-אתה כתב:

אני זורק לאויר מחשבה לא מפותחת: זה ההפך משרץ קטן...

לכאורה הפירוש שיש מי שחושב על מחשבה שחלפה בראשו שזה קטן.
אבל כאן מרגיש שזה קטן ומתבייש בזה.
ומתעורר בזה לתיקון. (ובתיקון מתברר שזה קטן והגיע לצורך התיקון)

לענין דביקות יש כאן חידוש שדביקות שאינה גמורה היא ג"כ דביקות,
אלא שלפעמים זוכה לדביקות שאינה לפי דרגתו.
(וזה מאורע אצלו )
ואח"כ יש מילים שלא נאמרות בדבקות גדול
וזה לא ירידה אלא הדרך הנכונה המתאימה לו.

וא"כ מתבאר שרואה ירידה קטנה ועליה גדולה
ויש בזה אינו יודע באיזו דרך מהלך
והאמת שיש כאן דרך שהיא לטובתו. (וצדיק נקרא טוב)

[דוד שדה]

ט.
וכשיעור התגלות אין סוף, לפי מנין התיבות שנפתחו והתנוצצו,
כל אלו התיבות אומר בדביקות גדול, ובמסירות נפשו, ובביטול כוחותיו וכו'.

ונראה דלכאורה: בשעת הביטול לאין סוף, הרי שנמצא האדם במצב "מופשט".
ואם כן, כיצד אותו ביטול מקבל תוקף דווקא ע"י אותיות התיבות שנפתחו והתנוצצו?

ונראה: דאותם תיבות שנפתחו והתנוצצו, שמהם מגיע אל הביטול,
הם בעצמם הכוח להמשיך את האדם לנקודת ה"ושוב" שלאחר הביטול.

וידוע ד"שבת" עולה כמנין כ"ז הויות,
שהם כנגד כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך.

ומתבאר דזהו בחינת רעוא דרעוין המאיר במנחת שבת,
שאז עיקר זמן הביטול בבחינת הסתלקות משה בבחינת "ולא ידע איש".
כי אז מאירים כל כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך, ונכללים בשם הוי"ה.
ועל כן כל אות עולה לבחינת שם הוי"ה,
ואזי מתנוצץ אור אין סוף בהתגלות גדול.

ויש לרמז זאת בלשון רבנו: שאותם תיבות "נפתחו והתנוצצו" -
נפתחו מרמז על כל אות שנפתחה מאות לבחינת שם הוי"ה,
ואזי אותה האור מתנוצצת ומאירה.

ואף שהלשון כאן "תיבות", יש לרמז על האותיות כנ"ל.
דהנה בשעת הפגם אזי "נחקק צירוף רע",
שזהו האותיות של הלאו שעבר, שבהם משתנה צירופי האותיות.
ואילו בנקודת הביטול אזי הלשון "תיבות",
מחמת שזהו הצירוף הטוב והישר,
ועל כן נקרא בשם "תיבות" ולא "אותיות".

ונראה דמבואר בתחילת התורה,
דעבודת עליית המלכות מבין העכו"ם נעשית על ידי הוידוי דברים,
שבזה יוצאת החקיקה מהעצמות.
ומבואר שם שהדיבור יוצא מהעצמות, כמ"ש "כל עצמותי תאמרנה".

ובעליה שניה שעולה המלכות אל האין סוף,
אזי אותה עליה נעשית דווקא על ידי אותם האותיות שעלו ונתתקנו,
ובהם התגלות אור אין סוף.

ויש לרמז שכאשר נפתח האור אין סוף,
אזי אלו התיבות אומר "בדבקות גדול, ובמסירות נפשו, ובביטול כוחותיו".

דבקות גדול - זהו רמז לבחינת בניית המלכות דקדושה,
שבבניין צירוף האותיות כסדר.
היפך הצירופים הרעים בשעת הפגם.
ואזי מדבק אלו האותיות לתיבה.
ונמצא שלא רק שהחזיר ובנה את הצירוף הטוב,
אלא מדבק את הצירוף בשעת הביטול.

מסירות נפש - זהו בחינת וידוי דברים.
דכשם שעל וידוי דברים שהוא בחינת יום המיתה נעשה עליית המלכות מבין העכו"ם,
כך בשעת הביטול אותם אותיות הם שנפתחים ומתנוצצים,
ומרגיש מסירת נפש כיום המיתה.

וביטול כוחותיו - זהו בחינת שלימות הביטול.
שאזי באותה השעה הוא בבחינת "ולא ידע איש",
שאפילו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו, מחמת ביטול כוחותיו.

ועל פי זה יתבאר:
דאותם תיבות שאומר "בדביקות גדול ובמסירות נפשו"
הם המביאים את האדם אל הביטול,
שאז האדם בבחינת "ביטול כוחותיו",
ואינו מרגיש אף את הדביקות ומסירות הנפש,
מחמת שנתבטל ונכלל לגמרי באין.

ויש לרמז זאת בדקדוק לשון רבנו:
שבתחילה כתב "וכשרואה אדם התנוצצות הזאת וכו' תכף נתלהב נשמתו לדבקות,
לדבק את עצמו באור אין סוף".
ואילו לאחר שביאר את אותה דביקות שהיא "בדבקות גדול ובמסירות נפשו ובביטול כוחותיו",
אזי הלשון "ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף".
ונמצא שבתחילה נמצא האדם ב"דבקות",
ואילו רק לאחר מכן זוכה ל"ביטול".

ויש לרמז גם בדרכי העבודה דזה כנגד זה:
שבשעת הנפילה, בתחילה מראה היצר לאדם בחינת "דבקות" אל העבירה.
ואותם דברי שטות שעוסק בהם,
אזי נותן לו לטעום בהם מתיקות מדומה וגנובה מבחינת דבש וחלב.
ומחמת כן נופל האדם יותר ויותר,
עד כדי בחינת "מסירות נפש" אל העבירה שרודף אחריה וכו',
עד שמרגיש "ביטול כוחותיו" - שאין בידו כוח לעמוד ולהתגבר על היצר וכו'.

וכנגד זה כוחו של הצדיק,
שיכול להפוך את האדם מהתלהבות ודבקות בעבירה,
עד כדי מסירות נפש וביטול הכוחות,
ולהעלות את האדם למדרגה עליונה של ביטול לאין סוף,
ולתיקון המלכות בשלימות.

ונראה לרמז כאן עפ"י המבואר בדברי רבנו בתורה קמ"ו,
עה"פ "עדות ה' נאמנה".
דבשעת תשוקת התאוה אין שומע האדם את קול אמריה של התורה שקוראת "מי פתי יסור הנה",
ורק אחר גמר תאוותו מרגיש תיכף את קריאתה עיי"ש.

ונראה דאותה "תשוקת התאווה" היא זה כנגד זה בביטול לאור אין סוף.
וכמו שבשעת הביטול אזי הוא בבחינת "ולא ידע איש",
כך בתשוקת התאווה אין שומע הקריאה מחמת ביטול כוחותיו שבאותה שעה.
ורק אחר גמר תאוותו, שזהו בחינת "ושוב",
אזי שומע קול הקריאה של התורה.