פרק 3 | המצודה
מאות חיילים עטויי שריון קשקשים עבה עמדו בשרשרת הדוקה, יודעים היטב שלא כל חייל זוכה לעמוד סביב החומה שמקיפה את המצודה, רק החיילים הנבחרים והמוכשרים ביותר נבחרו לכך בקפידה על ידי 'שמאבר', משריו הבכירים של שנאב, והממונה מטעמו על בטחון המצודה.
יופיה האגדי של המצודה היה לשם דבר, גם היוצאים והנכנסים בה יום יום לא יכלו שלא להתפעל מיופיה. גובהה עמד על כמה עשרות מטרים, ורוחבה היה מאות מטרים. המצודה חולקה לעשר קומות, כשעל כל קומה פיקד שליט שמונה על ידי 'שנאב' מלך העוצרים.
כאשר ברא המאציל העליון את העולמות כולן, נוצרו גם כוחות הרוע, העוצרים. הללו אמנם האמינו בקיומו של המאציל, אך שללו את מציאות הקשר בינו לבין קרוצי החומר, ומאז ועד למלוכת שנאב, היו מנהיגי העוצרים מנסים ככל יכולתם לנתק את הקשר שבין המאציל לבני האדם.
אלפי חיילים מצבא העוצרים היו במצודה, כל אחד מהם בקומה מיוחדת, אליה השתייך. העליה לקומה העליונה, קומתו של המלך שנאב, הותרה רק לשליטי הקומות, ורק לאחר שקיבלו רשות משמאבר.
אגדות אפופות מסתורין עברו מפה לאוזן על המתרחש בקומת המרתף, שמועות סיפרו על קיומם של יצורים שאינם בני אנוש, ננסיים, חלקם בעלי שני ראשים, ולאחדים מהם זנבות ארוכים, השוהים שם במשך אלפי שנים וחופרים מתחת המצודה, במטרה למשוך מים מן התהומות העמוקים.
אף אחד מהעוצרים לא ביקר בקומה זו, אפילו המלך שנאב עצמו מעולם לא דרך שם, הקומה הייתה סגורה בדלת ברזל כבידה, ובתוכה שכן חדר האבן. המפתח היחיד לחדר זה נמצא בקומה העליונה, בחדרו המלכותי של המלך שנאב.
המצודה שקקה חיים, היושבים בה היו מנותקים כליל מהמתרחש בעולם שמחוץ למצודה, כל שמועה מהקרבות המתחוללים ביערות שמעבר לנהר פלאגון לא באו אל אוזניהם, ידיעות מעורפלות הסתובבו בקומות התחתונות באשר לטיהור היערות בפיקוד קצינים רמי דרג, אך מה להם - שוכני המצודה - לזוטות אלו?!
השיגרה האפורה ששררה במצודה לא גילתה מאום מהמתרחש בתוככי הקומה העליונה.
הקומה העליונה, הייתה ארמון בפני עצמו. נברשות זהב, עשויות בידי אומן עיטרו את תקרתה, ועמודי שיש לבן שהבהיקו באור הנברשות נצבו מחוטבים באולם רחב הידיים. תמונות נדירות ויקרות עיטרו את הקירות המפוארים.
החדר הפנימי, היה מפואר ביותר, שם שכן חדר המלכות של שנאב. את החלונות הנוצצים כיסה וילון בצבע ארגמן מבד יקר ומיוחד, ורקמה עדינה שזורה בו, בעיני המתבונן היטב נגלתה יצירת אומנות מופלאה, עץ גדול בעל ענפים רחבים היה ארוג בו, ובתוך גזעו הרחב הייתה אבן, מלבנית ומסותת כשמאמצעה נמשך חוט זהב שהתמזג עם ענפי האילן, ביד אמן.
וילונות אלו לא הוסרו רבות בשנים, ונתלו שם עוד מקדם בֹּא שנאב אל המצודה, אור נברשות הבדולח בחדר המלכות היה מעומעם מעט, והבליט במידה ניכרת את השזירה העדינה שבווילונות, עד שהאבן נראתה כאילו היא חיה ונושמת.
הבאים אל החדר לא יכלו שלא להתפעל מן היצירה המרהיבה הזו. אך רק שנאב ידע שאין זו עוד שזירה אומנותית, אלא סוד טמיר גנוז היה בשזירה הזו, סוד האבן... אך דבר אחד נשגב היה מבינתו, מהו החוט הזהוב שנמשך מאמצעה, ליבו אמר לו שאין זה סתם חוט, אלא סוד שרק קודמיו בעלי המצודה האמיתיים ידעו, וזה הפריע לו...
שיחה חשאית נערכה בחדר המלכות של שנאב, אמרפל המשנה למלך, ישב בקשיחות האופיינית לו, כשפניו החתומות מופנות אל המלך שנאב.
אמרפל היה דרוך, מתוקף תפקידו כמשנה למלך פיקד על כל ענייני הממלכה ועודכן בכל מהלך הקרבות המתנהלים ביערות לפרטי פרטים. גם כעת בישיבת הערכת המצב היה ענייני, וניגש אל הענין בחדות.
"עד עתה ידינו על העליונה, חיילנו ערוכים כיאות לקרבות, ונלחמים בעזות ובנחישות נגד חיילי הלָהַב, הפלנו בהם חללים רבים, וכעת אנו נערכים לביצוע כיתור הדוק להשמדת חיילי הלָהַב וטיהור היערות, כך שלא יוותר מאנשיו של יניק עד אחד...".
שנאב האזין בכובד ראש לדברי אמרפל ושאל, "האם יניק יוצא עם אנשיו לקרבות?"
"לפי הידוע לי, יניק לא יצא עדיין לקרבות ביערות, אולם כמה מחיילנו ראו את המצביא שלהם מסתובב בין אנשיו, ומשלהב אותם לכבוש את המצודה".
שנאב לא דאג כל כך, אמנם המצביא ידוע כשועל קרבות ותיק, אך תדעל, מי שמפקד על מרבית הקרבות המתחוללים ביערות, עשוי ללא חת, הוא יודע את אשר לפניו, והפלוגה שלו הייתה האימתנית והחזקה מבין הפלוגות. תדעל היה פראי ומסוכן ביותר, הוא לא לבש על גופו מדי מפקד, בגדיו הונחו על גופו ברישול, וחגורת עור גסה הצמידה אותם על בשרו, והפכה את מראהו למזרה אימה.
אמרפל לגם מים קרים מכוס הקריסטל שעל השולחן והמשיך, "כעת אנשיו של יניק, על אף האבידות שאנו מנחיתים עליהם הם נוהרים אל היערות, עוד ועוד מחייליו נשלחים לשם, כפי הנראה הם מתכוננים לקרב".
המלך אחז את מסעד הכסא בידו, וקמץ ופתח אותה חליפות, מחשבותיו נדדו אל היערות, "זה חודש ימים שכל מידע לא הגיע מתדעל, אתמול הוא היה אמור להפגש עימי, אך כל אות חיים לא בא ממנו. חוששני שהקרבות נעשים קשים יותר ויותר, והוא שרוי בסכנה עמוקה אי שם בסבך היער".
אמרפל ביטל את חששו במחי יד, "אל ימעיט הוד מלכותו בכוחו של תדעל, בטוחני, שהוא עוסק בטיהור היערות ולא שת ליבו למועד הפגישה, ודאי ישוב עוד מעט, ולבטח בשורות טובות בפיו".
"אמרפל", אמר שנאב בלחש, "ליבי אומר לי שקרב היום, בו יהיה עלינו לרדת אל קומת המרתף ולפתוח את חדר האבן, אין בידינו ברירה אחרת".
"כיצד נוכל לגעת באבן?", שאלו אמרפל בחשש, "הלא צריך אחד משלהם שיפתח את החדר, כיצד נוכל להתקרב אל האבן לבדנו?"
שנאב התרומם בכבדות מהכסא המלכותי, תופס בידו האחת את שערות זקנו הארוך, עיניו השחורות התכווצו, אות לשטף המחשבתי בו הוא שרוי. אמרפל שתק, יודע כי אין להפריע למלך ברגעים שכאלו.
