שאלות

למה רבי נתן לא הזכיר בקיצור ליקוטי מוהרן על תורה זו וידוי בפירוש אלא לספר כל ליבו בעוד שבתפילה מרבה בוידויים

ועכשיו שאלה/קושיה בתורה ד: איזה מקום שייך על פי הלכה לברך היום על הדברים הרעים הטוב והמטיב, הרי מפורש בגמרא שרבינו ציטט בתחילת התורה שהאידנא מברכין על הרעה דיין אמת, ורבינו אומר במפורש "ויברך על הכל הטוב והמטיב"

וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים עֲבוֹדַת־ אֱלִילִים שֶׁלָּהֶם בְּשֵׁם אֱלֹהִים - יש פה בתורה הרבה עיסוק מהמושג 'נקרא'. מה מיוחד ב'נקרא' מעבר ל'בחינת'?

כאן רבינו אומר: שע"י הווידוי לפני ת"ח מעלים את המלכות - אלוקים להוי"ה, ובכך ידע שכל מאורעותיו הם לטובתו ויברך על הכל הטוב והמטיב. ( - כי ע"י יחוד הוי"ה אלוקים נעשה בה' אהלל.. באלוקים אהלל.. ) ואילו מהמשך התורה נראה שדבר זה נעשה בעת השוב, והיינו שאחרי שנכלל באי"ס [ע"י הווידוי לפני הת"ח] ששם כולו טוב, כשחוזר משם אזי ממשיך הרשימו לדעתו ורק אז הוא יודע שכל מאורעתיו לטובתו ? וא"ת שכאן רבינו לא הסביר כל צורכו וסמך על המעיין שיראה את סעי' ט' (כלל א') לא משמע הכי כי מדבריו משמע שבעצם העלאת המלכות מתקיים הפסוק בה' אהלל וכו', וא"כ לשם מה נצרך כל המהלך של הרצוא ושוב? (נקודה למחשבה: מובא כאן "ושובו אל ה" מלשון 'שוב', אך עדיין צ"ב)

רבינו מביא שני פסוקים בשביל להבין את ההנהגה של דין שהכל לטובתנו: כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ג): אֵת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה’ יוֹכִיחַ. וּכְתִיב (עמוס ג): רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם עֲוֹנוֹתֵיכֶם: ויש להבין מה נלמד מהפסוק השני שאין בראשון וכן להיפך

רבנו כותב שהדיבור יוצא מעצמותיו. ולכאו' לא ברור איך שייך לומר על אותיות שחקוקות שהם יוצאות הרי אין בהם ממשות. ז"א זה שהם נחקקות זה מובן אבל היציאה היא לא באמת יציאה זה פשוט להתחבר העצמות ואין יותר רווח. ואולי זה קשור לכל העניין של ה'אין' בתורה ז"א שבזה לעמו"ז יש אותיות של הטומאה שהם בחינת 'אין'.

וּמִצְוָה לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת – כְּשֶׁעוֹשֶׂה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְווֹת (מ"ר אחרי פ' כא), אֲזַי נִתְחַבְּרוּ שִׁבְרֵי עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים לד): שׁוֹמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו: האם קיום המצוות הוא עצה נוספת לוידוי דברים בשביל לחבר שברי העצמות, [וא"כ מדוע היו עצמותיו של יהודה מגולגלות, שמשמע שלא מועיל עצה אחרת חוץ מוידוי] או נאמר, שהם רק 'מחברים העצמות' אך לא מוציאים ומתקנים הבניין והצירופים רעים, וכן תיקון מלכות דקדושה

ובכלל - כל אות ז' משמע שהכפרה היא משהו שהשם שומע את בקשת הצדיק וסולח, מהלך אחר לגמרי מכל התורה שמשמע שזה עניין מהותי שהעוונות נכנסו בצירופים ואז יצאו בדיבור של הוידוי. משמע שזה לא עניין של לעורר רחמי ה' אלא סוג של: קילקלת - ככה מתקנים....

רבינו מסיים את הסעיף 'ואזי ניצול מכולם' מה זה כולם

שמתי לב ששאלה שלי לא מובנת. והאמת שבמקום לשאול שאלה. יש צורך יותר לבוא ולבאר את סעיף ט'. על פי הכללים. האם הוא בא להוסיף עוד משהו, או שבא לסכם את מה שנלמד עד כאן. ועוד חזון למועד. או שחבריי יבארו טוב יותר. לתשומת ליבך @לטיילניק וייש"כ על הערתך