שיח לומדים בתורה ד'

@חבר-אני כתב: זהו בחי' מיתה או יותר נכון "הסתלקות" [לשון עליה] ודאי שזה לא נקרא מיתה שהיא לשון נפילה ושבירה [׳וימלוך וימות׳] דרך אגב סילוק בארמית לשון עליה. @חבר-אני

@נחום-בקר כתב: נראה שענין בחמלת ה' עליו, נלמד מהפסוק (דברים כד,לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ופרש"י הראת - כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת. וביאר המהר"ל (גור אריה שם) כתרגומו אתחזיתא. לשון התפעל, ואינו לשון הפעיל, שאם כן היה לו לתרגם 'אחזית' (כ"ה ברא"ם). היינו שאנחנו 'ראינו' אך באמת מה שאנחנו 'ראינו' זה ע"י שהשי"ת גרם לנו ל'התפעל' ולראות. היינו בחמלת ה' עלינו קרע לנו ז' רקיעים וכו' ועי"ז ראינו כי הוי"ה הוא האלהים "אעא דלא דליק מבטשין ליה" להלן משער ברסלב רבינו מגלה שבתכונת הנפש טבוע עקרון זה ומשום כך בעת ייסורים אדם עוצם את עיניו. "כי התכלית הוא כולו טוב, כי אפילו כל הצרות והייסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בוודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בוודאי כל הייסורים באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן הייסורים הם טובות גדולות, כי כוונת השם יתברך הוא בוודאי רק לטובה. נמצא, שבכל הרעות והייסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, היינו כוונת השם יתברך, לא יהיה לו ייסורין כלל, רק אדרבא יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה שיסתכל בתכלית הייסורין הללו, כי התכלית הוא כולו טוב כולו אחד ובאמת אין שום רע בעולם, רק כולו טוב. אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחים מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב היסורין. כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין. ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו ייסורין גדולים, רחמנא ליצלן, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום, אזי סותם ועוצם את עיניו בחוזק. כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו ומצמצם ומכווץ הראות, כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות. …כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, צריך לסתום את עיניו ולכוון ההסתכלות אל התכלית, כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיינין (בסתימת עיניים) שצריך לסתום העיניים לגמרי ולסגרם בחוזקה מאד… ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה, היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא (ממראות העולם הזה), להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות אור התכלית הזה, שהוא כולו טוב, ואז יתבטלו היסורין. …ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף על פי כן הנפש יודעת הכל, ועל כל מוטבעה לסתום העיניים בשעת יסורין" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה) אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי

@איש-הפלא אציג את הצד שזה הולך על חודש ניסן. כי תורה דידן מתחילה בפסוק אנכי ה'....הוצאתיך מארץ מצרים שהיה בחודש ניסן.

@ברוך-מאן מה שהתינוק נמשך לאימו לא קשור למה שהוא נמשך לצדיק, אתה יכול להסתכל על זה בתור ׳אבא - חכמה׳ ׳אימא - בינה׳. בבחי׳ עיבור התינוק תלוי לגמרי באימא מצד חיותו. ולאחר מיכן יש לידה ושלבים שונים בסדר קבלת המוחין עד שבגיל 18 -20 מקבל מוחין מאבא. זאת אמורת שה׳מחנך׳ משתנה לפי הרמה ה׳קוגנטיבית׳ כביכול של העולם - אדם וכו׳. כל זה הוא לא בדיוק בבחי׳ מלכות אלא בחי׳ הזכר מקבל את כל המוחין, והנוקבא [מלכות] קשורה בו תמיד על ידי היסוד - הצדיק. כח היסוד לתקן את המלכות הוא לפי האורות המוחין שנכנסו בז״א, אם לפי הארת מוחין דאימא, ואם בהארה יותר ׳גאולתית׳ מבחי׳ מוחין דאבא שהם יותר בחי׳ גדלות וחסדים. אז אני לא הבנתי כל כך מה הפשט בשאלה [ במחילה מכת״ר] אבל אולי עזרתי לך בזה...

@לב-העולם-אתה הייתי אומר שסוף סוף תזכה לענווה... אבל ענווה זה לשפוט אלמנות - אז הסתבכתי

נראה לבאר מה שרבנו הופך אבוקה של אור שהיא כנגד 'נר מצוה' לראיית ת"ח. ואילו עלה עמוד השחר שהוא כנגד 'תורה אור' למצות צדקה. כי אע"פ שהת"ח דבוק באור התורה אעפ"כ ההתקרבות שלנו אליו זה רק בבחינת 'מצוה' בחינת 'נר מצוה'. אלא שאנחנו מקבלים בבחינת 'נר מצוה' הארה מהת"ח ש'אביק בתורה'. ואילו מצות צדקה לת"ח זה בחינת 'תורה אור' ממש. כי בגמ' שם מובא עבירה מכבה מצוה 'ואין עבירה מכבה תורה'. ואיתא בתורה רד. שמעות שנותנים לת"ח זה תורה ממש וזהו ר"ת מעו"ת ו'אין ע'בירה מ'כבה ת'ורה עיי"ש ובשיחות הר"ן קלז. ובזה יתיישב מדוע רבנו החל במצות צדקה, ומצד שני כותב שצריך לתת את הצדקה לת"ח דיקא. כי אנו צריכים כאן צדקה שהיא בחינת תורה וזה נעשה דיקא ע"י צדקה לת"ח.

פגמי לשוה"ר בתורה הם על משה [דתן ואבירם, וכן מרים לפני 'ונחנו מה', וברמז משה בעצמו 'ואם אין'] - אז בזה לעומ"ז צריך לדבר בשבחו של משה. ועוד, ע"י לשוה"ר בא עניות - דתורה, ותורה זה שבחו של משה, נכון? וע"י לשון טוב על הצדיק, בא עשירות של תורה - שזה שוב, שבחו של משה!!

@איש-היער כהארה ולא כביאור מקיף - אחד הדוגמאות שרבנו מביא בתוך התורה זהו המעשה מרב עמרם חסידא ששם אחר שהתגבר על יצרו, ועשה וידוי דברים לפני ת"ח שהם הרבנן שבאו וראו ושמעו את דבריו עי"ז זכה להשביע את היצה"ר ולהוציאו ממנו. וניצול מכולם כפשוטו. ובקשרי התורה יתבאר שכשזוכה לוידוי דברים לפני ת"ח באופן השלם עי"ז זוכה לבחינת עולם הבא ששם אין יצה"ר וגם הוא יהיה ניצול מכולם. כי כאשר זוכים ל'דעת' אזי אין רוח שטות וניצול מכולם. וכיון שזה בעיקר בענין הסור מרע על כן נקרא ניצול ולא זכה. כי את הזכות תקנה בעשה טוב.

@7272 בביאור הליקוטים נגע בנקודה זו. והתבאר כבר באשכול אחר. ונחזור לנקודה הנוגעת לענייננו. 'הדעת' יכולה להתבטאות בחסד ויכולה להתבטאות בדין. אך כל זה הוא לא 'עיקר' הדעת. ועיקר 'הדעת' הוא אחדות של חסדים וגבורות. ובתורה דידן יש בחינה של בהוי"ה אהלל דבר, ויש בחינה של באלהים אהלל דבר. ויש בחינה של ה' אחד ושמו אחד. שזה עיקר הדעת. וזהו חלוקת הסוגיות בין מסכת ברכות ששם מובא הפסוק בהוי"ה אהלל דבר לבין הסוגיא בפסחים ששם מובא הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

@אוצרבלום הכל לפי הבחי׳, אם הדיבור הוא בעניין בחי׳ משה אז מוזכר ת״ח, ואם הדיבור יותר נוטה לעניין ההשפעה הכללית [ולא דווקא משום בחי׳ משה] אז מוזכר ׳צדיק׳. אמנם בכללות, הכל נקרא ׳צדיקים׳, ובחי׳ משה הוא בחי׳ מסוימת שבצדיק. כנלע״ד

כוכבי אור חלק חכמה ובינה אות כ"א: וְהַמְעַיֵּן יָבִין מֵאֵלָיו שֶׁמַּה שֶּׁלֹּא יַזְכִּירֶנּוּ שָׁם (וְכֵן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים) כִּי אִם בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּשֵׁם 'צַדִּיק', הוּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם וּכְבוֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר, וְגַם כִּי אָמְנָם שֶׁגַּם זֶה אֱמֶת, כִּי כָּל צַדִּיק הַדּוֹר יֶשׁ בּוֹ בְּחִינַת 'מֹשֶׁה מָשִׁיחַ' כַּמּוּבָא בִּדְבָרָיו זַ"ל, אֲבָל בְּוַדַּאי הָעִקָּר הוּא הֶ"עָלִית עַל כֻּלָּנָה" שֶׁהוּא 'מֹשֶׁה מָשִׁיחַ' בְּעַצְמוֹ, כַּנִּשְׁמַע כַּמָּה פְּעָמִים מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ.

@דוד-שדה על כן רבנו אומר בכל פעם שבא לצדיק וכו' ולא מדובר על הוידוי של ער"ה. כמו"כ יש בחינה של 'תנו לי את לבכם' ודבר זה יכול להיות ברגע אחד [עיין תורה קעו שקשורה לתורה דידן ואכמ"ל].

@נחום-בקר ע"פ תורה צ"ח, דע"י הצדיק האדם מתחיל לראות עד היכן הפגמים שעוברים מעבר לעבר מגיעים, לעניניו, שהצדיק - משה רבינו - יתן ראיה לבני ישראל שיראו גודל הפגם, בפרט כשפוגמים בארץ ישראל, בעניני אמונה.

@נחום-בקר כתב: @חבר-אני לענין 'מהות הענוה וכו'' עיין בתורה קמז בסופה שמבואר שהענו יודע שהוא ענו. לא קבעתי מסמרות, אבל הסברתי שגם זה שהצדיק אומר ע"ע שהוא עניו, זה עצמו (אולי) בבחי' שני הפכים ולכן גם "כְּשֶׁיִּהְיֶה בְּמַדְרֵגָה שֶׁיּוּכַל לִכְתּב עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (בְּמִדְבַּר י"ב) : "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד" זֶהוּ מַדְרֵגַת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית" (ליקו"מ קמז) אעפ"כ לא ידע זאת שהרי הוא בביטול כל הרגשותיו.

@לב-העולם-אתה כתב: מהם הצירופים של פעור? מה הוא אומר? אני מבין שהוא מעיז פניו ואומר דברים שלא כרצון השם ואינו אלא כמתריס להבדיל בין קודש לחול אצל מלכות דקדושה השם יתברך מצרף צירופים לטובה ולברכה... הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּרִים כָּל אוֹת וָאוֹת מְלֻבָּשׁ בָּהּ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה שֶׁזּאת הָאוֹת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה כָּזוֹ וְאוֹת אַחֶרֶת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה אַחֶרֶת נִמְצָא, שֶׁרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ תְּמוּנוֹת אוֹתִיּוֹת הֵם הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְכָל אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ הַתְּמוּנוֹת נִמְשָׁכִין מֵרְצוֹן אֵין סוֹף, שֶׁאֵין בּוֹ תְּמוּנָה וְכָל הַדְּבָרִים וְהַיֵּשׁוּת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם מֵהָאוֹתִיּוֹת, הַיְנוּ מִמַּלְכוּת כִּי יֵשׁוּת הוּא מֵחֲמַת הַמַּלְכוּת שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם וְעַל יְדֵי זֶה בָּרָא אֶת הָעוֹלָם מֵאַיִן לְיֵשׁ וְכָל הָרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ הַתְּמוּנוֹת, וְכָל הַיֵּשׁוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת מַלְכוּת מְקַבְּלִים חִיּוּתָם מֵרְצוֹן אֵין סוֹף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא' פעור מלשון פותח בסלנג כמו "פתח עליו ב200 קמש בפער" במקום לסתום ולהכניע את עצמו לרצון השם יתברך עם כל הקשיים הכרוכים בכך... כמו אנשי השם שעמדו והתגברו על יצרם... והתיקון כשפתח פיו בתשובה לפני התשובה הדיבור ממעשים שהם נגד רצון השם יתברך היא הקילקול אך בזמן התשובה כשאומר את אותם דיבורים אבל בהכנעה ובתשובה על שעשה נגד רצון השם יתברך נעשה שעשועים שאפילו צדיקים גמורים לא יכולים לעשות... עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כָּל עַצְמתַי תּאמַרְנָה" וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה ומנגע זוכה לענג ביום שכולו השבת

וז"ל הרמב"ן (בספר המצות) המצוה הרביעית - שנצטוינו לרשת את הארץ שנתן לנו האל יתברך ויתעלה לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אומרו להם (מסעי לג וברמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ... אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם...נצטוינו אנחנו לבוא ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו... ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כעובד ע"ז...הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה...אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה עכל"ק של הרמב"ן ז"ל. מבואר מכותלי לשונו שכיבוש אין ענינו 'מלחמה' כי אם 'ישוב הארץ' ע"י עם ישראל. וממעלתו כנגד כל המצות שבתורה מובן ממילא הנ"ל שע"י מצוה זו זוכים לבחינת התכללות באסב"ה. ובזה יובן מאחז"ל כל היושב בה נשוא עון בחינת עבודת ההתבודדות שמחוקת עון, ויש לקשר הגדרת 'נשוא עון' לפסוק המובא בשלהי התורה 'ונשא מאד'.