@ברסלוב ומה לגבי העיין רעות וכו'?

@ש.-פ. כתב: קצת לא מדויק וע"ע בפוסקי זמננו לענ"ד זאת ההגדרה הכי מסתברת והכי מדויקת, וכך מבואר ברמב"ם וכן נקטו רוב האחרונים בזמנינו, (או אורחים או ארוע, לא ראיתי שום הגדרה אחרת).

@לב-העולם-אתה כתב: אני זורק לאויר מחשבה לא מפותחת: זה ההפך משרץ קטן... לכאורה הפירוש שיש מי שחושב על מחשבה שחלפה בראשו שזה קטן. אבל כאן מרגיש שזה קטן ומתבייש בזה. ומתעורר בזה לתיקון. (ובתיקון מתברר שזה קטן והגיע לצורך התיקון) לענין דביקות יש כאן חידוש שדביקות שאינה גמורה היא ג"כ דביקות, אלא שלפעמים זוכה לדביקות שאינה לפי דרגתו. (וזה מאורע אצלו ) ואח"כ יש מילים שלא נאמרות בדבקות גדול וזה לא ירידה אלא הדרך הנכונה המתאימה לו. וא"כ מתבאר שרואה ירידה קטנה ועליה גדולה ויש בזה אינו יודע באיזו דרך מהלך והאמת שיש כאן דרך שהיא לטובתו. (וצדיק נקרא טוב)

שו"ר שהקדימני @חבר-אני

בגלל השם של הנושא וחלק מהדברים החשובים שנכתבו נשמח לתוספת העמקה בעניין ברכת הטוב והמטיב בזמננו גם על הרעה נפתח במה שכתוב בהלכה שצריך לברך על הרעה בלב שלם שנו חכמים במשנה דהרואה (נ"ד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", והיינו לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפיצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ויחשוב שהכל כפרת עונותיו, ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד השם, ועבודת השם שמחה היא לו, וזהו דכתיב: "ואהבת את ה' אלהיך… ובכל מאדך", בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הן מדה טובה הן להיפך, הוי מודה לו במאד מאוד. וזהו שאמר דוד: "חסד ומשפט אשירה", כלומר בין שנוהג עמי במדת החסד ובין שנוהג עמי במדת משפט תמיד אשירה. ואיוב אמר: "ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך". ולעולם יהא אדם רגיל לומר: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' (גמרא ס':), והמשכיל יבין בדעתו ושכלו כי ענייני עולם הזה הבל וריק, רגע קטנה כצל עובר וכחלום יעוף. ערוך השולחן רכב' ג' אם כן נשאל כדי לתרץ אם אדם מברך בדעת שלימה והרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם מדוע עדיין מברך דיין אמת והתירוץ @נחום-בקר כתב: גם המיעוט וירידת המלכות, בהתגברות השינויים שמצד האדם [המתוודה, ושומע מעתה לדבריו], נהפך לתיקון, בריבוי התהוות הכלים [לקבלת אור העליון יתברך בכפלי כפלים] ונצטרף לתיקון המיעוט ושינויי נשמות המלכות שמצד העליון יתברך בתחלת הבריאה. וכפי זה 'הטוב' הוא סדר הצרופים שברא בהם השי"ת את העולם וכל סדר השתלשלות הבריאה. ואילו 'המטיב' הוא מה שמתקנים את שינוי הצרופים ומכינים מהם כלים חדשים לגילוי האור העליון בכפלי כפלים (יָדוּעַ, שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע וְהַקְּלִפּוֹת נִתְהַוִּים מִן שְׁבִירַת כֵּלִים) וכשאדם זוכה לדעת בבחינת אתה הראיתה לדעת וּכְשֶׁיֵּדַע כָּל זאת (אין כל אלא לריבוי שלא רק שהרעה טובה לעובדי השם אלא גם טובה לאחרים עַל יְדֵי שֶׁאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַנַּ"ל נִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה עַל יְדֵי שֶׁרֶץ קָטָן שֶׁבִּנְחִירָיו עַל יְדֵי שֶׁהִרְגִּישׁ טֻמְאָה קְטַנָּה שֶׁמְּבַלְבֶּלֶת אוֹתוֹ עַל יְדֵי תְּשׁוּבָתוֹ גּוֹרֵם שֶׁגַּם אֵלּוּ הָרְשָׁעִים נַעֲשׂוּ כִּסֵּא לַקְּדֻשָּׁה וִיהָבֵי לְבִנְיָנָא הַנָּךְ מְחוֹזָא שֶׁעוֹזְרִים גַּם הֵם לְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם שֶׁיִּבְנוּ הַנָּךְ מְחוֹזָא שבזכותו כל בני דורו מאיר להם פתח כיסופים וגעגועים לחזור בתשובה ואם עד עכשיו היה מברך דיין אמת כי ידע בפשטות שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד מעכשיו זוכה לדעת שהנפילה שלו טובה גם לאחרים ולכן יברך הטוב לעצמו והמטיב לאחרים שעימו בסירה) ...נִקְרָא יְדִיעָה שְׁלֵמָה כִּי עִקַּר הַדַּעַת הוּא אַחְדוּת שֶׁל חֶסֶד וּגְבוּרָה זֶה נִקְרָא דַּעַת הַיְנוּ שֶׁלּא יַחֲלק בֵּין חֶסֶד לְדִין, וִיבָרֵךְ עַל כֻּלָּם "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב"

אכן במקחו של צדיק כותב על זה. אבל לענ"ד עיקר הדגש של כדבר איש אל רעהו, זה העניין של לשפוך את הלב ו"לספר לפניו כל ליבו", כמו שמספרים לחבר. [חבר טוב אמיתי] דהיינו לא רק איך לדבר, אלא בעיקר ה'לדבר הרבה' ולפרט הכל, לא 'להתקמצן' במילים. המשל -אפשר לכתוב כותרת בעיתון, ואפשר לכתוב סיפור עם תיאורים צבעוניים בספר שלם. (הביאו כבר באשכול "וידויניקעס" את המובא בשיש"ק ח"ד אות א: הָיוּ אוֹמְרִים [אנשי שלומינו]: מַהוּ הַנִּקְרָא "חָבֵר אֲמִתִּי", זֶה שֶׁלֹּא עוֹזֵב אֶת רֵעֵהוּ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּקַלְקָלָתוֹ, וְדִיְּקוּ זֹאת מֵהַנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֶׂה "יְהוּדָה וְתָמָר", שֶׁתְּחִלָּה כִּנָה הַכָּתוּב אֶת חִירָה גַּם בְּשֵׁם "חִירָה הָעֲדֻלָּמִי" סְתַם, וּלְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה כָּתוּב "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", לְלַמְּדֵנוּ כִּי זֶה נִקְרָא חָבֵר וְרֵעַ אֲמִתִּי כְּשֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק אֶת יְדִידוּתוֹ עִם חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּקַלְקָלָתוֹ, כִּי עַל יְדֵי זֶה סוֹף כָּל סוֹף יַטֶּה אֶת לֵב חֲבֵרוֹ לִתְשׁוּבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְעַל כֵּן לְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה נִקְרָא בַּתּוֹרָה בְּשֵׁם "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", וּבָזֶה נִבְחַן חִירָה הָעֲדֻלָּמִי אִם חָבֵר אֲמִתִּי הוּא לִיהוּדָה, שֶׁאף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בְּקַלְקָלַת יְהוּדָה לֹא עֲזָבוֹ אֶלָּא הִמְשִׁיךְ לְהִתְרוֹעֵעַ עִמּוֹ, וְעַל כֵּן הֵעִידָה עָלָיו הַתּוֹרָה וְאָמְרָה "רֵעֵהוּ" הָעֲדֻלָּמִי. ושמעתי שפירשו זאת אנ"ש גם לעניין השיחה בל"ק שיספר לפני השי"ת הכל גם הדברים הלא נעימים (אמנם לחבר אסור לספר הכל וכפי שדנו רבות באשכול הנ"ל)

@נחום-בקר נפלא. בוא נסכם שא"א רצוא ללא שוב וא"א שוב ללא רצוא. וממילא זה לא יגמר: כי אני הדגשתי שהמטרה היא השוב - אמנם בשביל שאכן אח"כ יזכה לרצוא גבוה יותר, אבל גם זה כדי שיורידנו לשוב גבוה יותר וכו'. ואתה הדגשת את הרצוא. ולכן נהיה כאן הרצוא ושוב בינינו

@נחום-בקר כתב: @חבר-אני אם הפרוש הראשון נכון היה צ"ל אתה ראית את הדעת. ולא אתה 'הראת לדעת' ודו"ק.. כמו"כ הביאור על ההתקשרות יפה מאד. אך יוצא שרבנו הרכיב דבר חדש בביאור רבב"ח שלא הזכירו. (אם תפרש את אתה הראת הראשון כפי שפירשת). ראה רש"י שם: "הראת: כְּתַרְגּוּמוֹ "אִתְחֲזֵיתָא"; כְּשֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה אֶת הַתּוֹרָה פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים, וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי, לְכָךְ נֶאֱמַר "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת": לפי פירושו הכונה לראייה. בפירוש הראשון שרבינו מפרש: "וזה שאמר משה לדורו (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". כי משה הוא בחינת אין, ודורו הדבוקים אליו ראוי להם לדעת, הינו להאיר לדעת, בחינת אין סוף, בחינת רעוא דרעוין, בחינת: ה' הוא האלהים:" (יכול להיות שלפי"ז "הראת" זה מלשון "ראוי") ועכ"פ למה רבינו הוסיף את המשפט הזה "ודורו הדבוקים"? אלא יש כאן רמז להתקשרות לצדיק. בפירוש השני הוא אומר: "ואח"כ כשחוזר בבחי' רצוא ושוב, אז ממשיך מאור אי"ס....אתה הראית לדעת, שממשיך אור אין סוף לדעתו, שידע האחדות, שה' הוא האלקים, ויברך הטוב והמטיב על הכל כמו לעתיד לבוא:" כאן מפרש "הראת" מלשון אור, היינו שצריך להמשיך את האור שהיה לו ברצוא, אל הדעת שזה השוב. אם נקשר שני הפירושים יוצא שעניין ההתקשרות לצדיק קשור לעניין השוב. בנוגע לשאלה השנייה, הוא לא הרכיב דבר חדש! רצוא ושוב כבר הוזכר קודם, הג' בחי': ראיה, צדקה ווידוי ג"כ הוזכר. השאלה הייתה על הסדר וכאן ברבב"ח כותב בפירוש שהוא "מעילא לתתא" והדבר אומר דרשני. רמז נוסף לכך, רבינו אומר "וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם" דהיינו שכל הזמן צריך לעשות את התיקונים הללו שוב ושוב. (פעם מתתא לעילא ופעם מעילא לתתא) (אגב בדרך צחות, במכתב הידוע של ראבר"נ מענין הנסיעה לאומן מא"י הוא כותב: "והדרך כבוש ותמידי עד שיש ביכולת לנסוע ולבוא ברצוא ושוב גם משם לאומאן לימי ראש השנה הקדושים" (מובא בביאוה"ל, קנ"ה)