@נחום-בקר ע"פ תורה צ"ח, דע"י הצדיק האדם מתחיל לראות עד היכן הפגמים שעוברים מעבר לעבר מגיעים,
לעניניו, שהצדיק - משה רבינו - יתן ראיה לבני ישראל שיראו גודל הפגם, בפרט כשפוגמים בארץ ישראל, בעניני אמונה.
נראה לבאר מה שרבנו הופך אבוקה של אור שהיא כנגד 'נר מצוה' לראיית ת"ח. ואילו עלה עמוד השחר שהוא כנגד 'תורה אור' למצות צדקה.
כי אע"פ שהת"ח דבוק באור התורה אעפ"כ ההתקרבות שלנו אליו זה רק בבחינת 'מצוה' בחינת 'נר מצוה'. אלא שאנחנו מקבלים בבחינת 'נר מצוה' הארה מהת"ח ש'אביק בתורה'.
ואילו מצות צדקה לת"ח זה בחינת 'תורה אור' ממש. כי בגמ' שם מובא עבירה מכבה מצוה 'ואין עבירה מכבה תורה'. ואיתא בתורה רד. שמעות שנותנים לת"ח זה תורה ממש וזהו ר"ת מעו"ת ו'אין ע'בירה מ'כבה ת'ורה עיי"ש ובשיחות הר"ן קלז.
ובזה יתיישב מדוע רבנו החל במצות צדקה, ומצד שני כותב שצריך לתת את הצדקה לת"ח דיקא. כי אנו צריכים כאן צדקה שהיא בחינת תורה וזה נעשה דיקא ע"י צדקה לת"ח.
@יוסף-מאיר-מאומן
התעוררתי מדבריך לפרש בדרך צחות שזהו ענין סוד העיבור. (אשה). שהאיש נותן את הלובן והאשה נותנת את האדום שהם בחינת חו"ג המתנגדים זה לזה אך השותף השלישי שנותן הרוח חיים הוא המאחד את חלקי הגוף להתרקם ולהיות אחד.
כמו"כ הוא בענין אהבה והתכללות שכאו"א יש לו את הנקודה שלו. אך כאשר מכניסים את השותף השלישי המכריע (בחינת עמודא דאמציעתא) בין כל השכלים הפרטים אזי מבינים שאף שאני עובד את ה' בזו הדרך ובאלו הלבושים. כמו"כ בדיוק חברי עובד את ה' בדרכו ובלבושיו.
ה' יזכני גם לאהוב כאו"א מישראל באמת.
פרשת וזאת הברכה
(לא פשט)
בברכת שבט יוסף נאמר בסוף רבבות אפרים ואלפי מנשה.
ורש"י פירש אפרים על יהושע בן נון.
ברבבות נרמז קצת שם "רבי" שיש ליהושע בן נון שהוא מנהיג בדרך אמת.
(ובאלפי נרמז גדעון שאמר אלפי (שופטים ו טו))
באות ו מביא רבנו את דברי הזוהר (פקודי רנד) כִּי כֻּלָּם בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבְּרִירוּ.
כדאי לעיין בכללות דברי הזוהר שם המדבר מענין עשרה הרוגי מלכות ובראשם ר"ע. ובזה נקשרים הדברים לסוף תורה דילן מענין ר"ע וחבריו ורשב"י וחבריו שהם התקון. והעולה מהדברים שם שדיקא ע"י שר"ע וחבריו מסרו נפשם על קדוש ה' ותקון בחינת מ"ן דבינה ומלכות עי"ז יש באפשרותנו להעלות מ"ן ולהמשיך מ"ד. וכפי זה מתקבלת הבנה חדשה בענין הריגת ר"ע 'וחבריו' ועל כן לא אמר רבנו ר"ע 'ותלמידיו' כי בנקודת 'חבריו' שהם עשרה הרוגי מלכות יש בחינה שאנו נבנים ע"ג המסירות נפש שלהם שלא היה אפשר לתקן זאת כי אם ע"י מס"נ. ואינו מפגם חוסר ההתכללות. ואדרבה כל ההתכללות שלנו הוא ע"י המס"נ שלהם. וביותר שר"ע הוא בעל המימרא דואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול שבתורה. וממילא ודאי שמצד עצמו היה בסוד ההתכללות וההתקשרות אלא שהוכרח למסור נפשו בסוד 'אהבה' שיצאה נשמתו ב'אחד' גי' אהבה בכדי שרשב"י ותלמידיו וכלל ישראל אחריהם יזכו לבחינת אנן בחביבותא תליא.
@כפטיש-יפוצץ
אם אני מבין נכון את דבריך. כשם שבמאכל בתחילה הכל 'אוכל' ולבסוף חלק מהאוכל מתאחד בגוף האדם. וחלק יוצא כ'צואה'. והוא הנקרא 'מותרות'.
כמו"כ התורה יש בה את 'עצם' התורה כעין לשון רבנו באות ג' 'עצם סוד החכמה'. ויש בחינת אוכל בתורה שהוא משמש רק לשאת את 'עצם סוד החכמה' ולאחר השגת 'עצם התורה' נחשב בערכין ל'מותרות'.
והלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. במשל הכוונה שחלק הפסולת משפיע עליו. ומערבב את דעתו. ובנמשל הכוונה שהוא לומד תורה אך במקום לעכל את החלק שהוא בחינת 'אוכל' הוא מעכל בכלי עיכול של המוחין את חלק ה'מותרות' שבתורה. וכפי זה גם פסקותיו ועצותיו יהיו מבחינת המותרות.
ולפי"ז בכל לימוד יש בחינת לימודי אמת, ולעומת זה יש לימוד המותרות. וצריך לבדוק עצמו בכל פעם האם לימוד מכוון לתכלית או שלמד מותרות.
