@אוצרבלום הכונה שם 'ללמוד תורה בכח'. וכך באמת מגלים את אור האמת. ועי"ז מתפרסם שם הצדיק.

@איש-הפלא כתבתי כן בשגרת לישנא דהלקו"ה שהבאתי. אך כמובן צריך להצמד ללשון הלקו"ה וכפי שכתבתי לך.

@איש-הפלא אציג את הצד שזה הולך על חודש ניסן. כי תורה דידן מתחילה בפסוק אנכי ה'....הוצאתיך מארץ מצרים שהיה בחודש ניסן.

@איש-הפלא לא כתבתי שכל ביטול הוא מיתה. ואדרבה בלקו"ה שם מבואר שגם בתפלת שמונה עשרה באים לביטול. ועל זה מוסיף ואומר שעיקר הביטול וכו' הוא בנפ"א וע"כ מקדימים לו וידוי. ומבואר שם שבנפ"א צריך מס"נ 'בחינת מיתה' וממילא מבואר שכל הנכנס לבחינת ביטול עם מס"נ [ונכנס לסטרא דמותא כבנפילת אפיים] הוא צריך להקדים וידוי.

@לב-העולם-אתה בלקו"ה כלאי הכרם ב, ט. וְעַל כֵּן צְרִיכִין בַּתְּפִלָּה לְסַדֵּר אַרְבַּע בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ קָרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וְכוּ' כְּדֵי לְבָרֵר וּלְתַקֵּן אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת בְּחִינוֹת אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת הַנַּ"ל וְאָז זוֹכִין לִבְחִינַת בִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף שֶׁהוּא בִּגְמַר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְרֵה שֶׁהִוא כְּנֶגֶד עוֹלַם הָאֲצִילוּת שֶׁשָּׁם עִקַּר הַבִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף וְעִקַּר הַבִּטּוּל הוּא אַחַר שֶׁמְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְרֵה שֶׁאָז נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וּמוֹסְרִין נַפְשָׁם לַה' שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף וְעַל כֵּן אוֹמְרִים וִדּוּי קֹדֶם נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבִּטּוּל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לִבְחִינַת בִּטּוּל הָאֵין סוֹף כִּי אִם עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים כַּנַּ"ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל.
ע"פ הלקו"ה יתבאר 'כל הממותין מתוודים' כל מי שרוצה להכנס 'לעולם המיתה' שזוהי עבודת נפ"א כמבואר בלקו"ה בה' נפ"א וזהו שצריך מסירות נפש 'מתוודים' צריך להקדים וידוי לעבודה זו.
ומבואר מתוך דבריו שכל 'בטול לאסב"ה' זהו בחינת מיתה, ולזה צריך להקדים וידוי.
נץבץ זה גם מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני שפרחה נשמתן לגודל דבקותם באסב"ה

@לב-העולם-אתה הארה נוספת 'מתוך התורה' אך צריך את הבנאים אלו ת"ח שיבנו ויצרפו את הדברים. (את מקורות הדברים שמעתי בשיעור של ר' משה שפירא זצ"ל בהקשר לחורבן בית המקדש. אך אחר ההתבוננות בתורה דידן נמצאו הדברים מבוארים באופן נפלא 'בתוך התורה').
בתורה מוזכר ענין 'חורבן' בלשון 'חרוב - אחריב'./ עוד מוזכר בתורה ענין שעיבוד - בית עבדים./ עוד מוזכר בתורה גלות - ארץ מצרים.
וידוע (מהר"ל) שג' מרכיבים אלו הם תוכן הגלות. א. יציאה מהמקום, שירדו ישראל למצרים וכנגד זה בגאולה חוזרים למקום בבחינת אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובכלל זה המבואר בתורה דידן שבתחלה אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך ולבסוף יודע את הדרך לבוא למקומו (והוא תקון הד' יסודות וכו'). וכן וענווים ירשו ארץ את המקום שלהם.
ב. שלילת החירות וההשתעבדות לאחר בחינת בית עבדים, ובכלל זה נפילת הד' יסודות לעצבות ועצלות, תאוות רעות, דברים בטלים, וגאוה. וכנגד זה הוא תקון הד' יסודות ע"י ראיית פני הצדיק וצדקה לצדיק. ובשעת מתן תורה נעשו בני חורין (שזהו תחלת עשרת הדברות במתן תורה אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים).
ג. פזור האומה שזהו ענין 'חרוב' ולבאר יותר בתורה מוזכר גם לשון 'בנין'. וכל בנין הוא בעצם 'חבור' שהם אותית 'חרוב'. והחילוק ביניהם שכאשר מחברים דבר לדבר נעשה בנין בחינת 'מצוה' 'חבילות חבילות של מצות' לחבר את כל הפרטים לבנין הקדושה, ולהפך הוא ענין 'חרוב' להחריב היינו לפזר את החיבורים ואזי נחרב המקום. וזהו ענין הצרופים שנחקקים על העצמות, שכל עוד והדברים עומדים במקומם הראוי להם כפי שצירפם השי"ת אזי בנין הקדושה במקומו. וכאשר עוברים עבירות אזי נחרב בנין הקדושה ומצטרפים צרופים אחרים שהם בעצם החורבן כאשר החיבור הוא לא כפי שצריך לחבר את הדברים. אך אעפ"כ בכח וידוי לפני ת"ח יש כח לחבר את הדברים ולבנות מהם את בנין הקדושה. ולהוסיף בה קומה חדשה מהצרופים הרעים.
ומבואר שכאשר חוזרים ובונים בנין הקדושה אזי ממילא חוזרים למקום שלהם לבחינת ענוים ירשו ארץ.
וג' דברים אלו מרומזים בברכת תקע בשופר גדול לחרותנו, הפך השיעבוד. ושא נס לקבץ גלויתנו הפך הפזור והפרוד (ישנו עם אחד מפוזר ומפורד). וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו הפך היציאה ממקומו שחוזרים לארץ וחותמים מקבץ נדחי עמו ישראל שהעיקר הוא להחזיר את הפזור לקבץ הנפזרים.
וזהו שמשתמשים בלשון 'קבוץ' הן כלפי הפזור בגלות 'לקבץ גליותנו' והן כלפי החזרה למקום 'וקבצנו' יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו (והקבוץ מד' כנפות הוא תלוי בתקון ד' יסודות ודו"'ק).
נמצא מבואר שמחמת שהעבירות גורמות צרופים אחרים ומחריבים את קומת הקדושה מחמת זה יוצאים מ'המקום' וכפי שאדה"ר אחר החטא גורש מגן עדן (ותוקן במתן תורה אחר גלות מצרים). ועי"ז דיקא חוזרים ל'מקום' שהוא תקון מלכות דקדושה בבחינת וענווים ירשו 'ארץ'

@איש-הפלא ז"ל רש"י במסכת ברכות נו, ב. - חרון אף - ניכר בחוטם שמתחמם ומוציא הבל, על כן הוא קרוי חרון אף:

נראה שענין בחמלת ה' עליו, נלמד מהפסוק (דברים כד,לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ופרש"י הראת - כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת. וביאר המהר"ל (גור אריה שם) כתרגומו אתחזיתא. לשון התפעל, ואינו לשון הפעיל, שאם כן היה לו לתרגם 'אחזית' (כ"ה ברא"ם).
היינו שאנחנו 'ראינו' אך באמת מה שאנחנו 'ראינו' זה ע"י שהשי"ת גרם לנו ל'התפעל' ולראות. היינו בחמלת ה' עלינו קרע לנו ז' רקיעים וכו' ועי"ז ראינו כי הוי"ה הוא האלהים.

הארה מפרשת ואתחנן (דברים ד, כד) (כד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. ופרש"י - (כד) אל קנא - מקנא לנקום אנפרמינ"ט בלע"ז. מתחרה על רוגזו להפרע מעובדי עבודת כוכבים. בפשטות מבינים שהמילה 'מתחרה' הוא מלשון 'תחרות' היינו מהירות. אך עפ"ד רבנו בתורה דידן נראה ש'מתחרה' הוא מלשון 'חמימות' וזהו תכונת 'הקנאי' שנעשה 'חם' לנקום נקם. ואותה חמימות היא הגורמת למהר מלשון 'תחרות'.

@לב-העולם-אתה במחשבה הזאת מסתובבים כל השנה. והמים אחרונים שהיצה"ר לא יטריד מצד גשמיות הגוף, הוא שדואגים גם לגשמיות.
ובטוחני שכאו"א מאתנו יותר נוח לו אחר כל הסידורים להישאר בבית. ואעפ"כ זה לא עולה במחשבה כצד מרוב שאנו כל השנה כולנו כאחד יחד לקיים בקשת רבנו להיות אצלו על תקון המלכות דקדושה שהיא עיקר תיקון הקבוץ הקדוש.

@לב-העולם-אתה ברצוני להוסיף נקודה להתבוננות ואולי יאיר לך מזה.
באות ט מתבאר שעצם יצירת 'מקום' הוא מהמלכות. הגורמת את כל הישות וכו' ושורש כל הישות היא כשיש להם 'מקום'. (וזהו המבואר בספה"ק שהבריאה הראשונה בעולם זה 'מקום - וזמן').
ובגשמיות כל מלכות יש לה את 'הממלכה' שהוא 'המקום' שבו מולך המלך. ולא מצינו מלך בלי מקום.
אך ברוחניות זה להפך שבכדי ליצור התגלות מלכות נוצר 'מקום'. היינו שהאסב"ה יצר מציאות של 'מקום' בכדי שבו יתגלה מלכותו כמובן מדברי רבנו באות ט.
ונקודה מענינת. שביהמ"ק נקרא 'מקום' כמ"ש ועלית אל 'המקום' אשר יבחר ה'. ובזה המקום יש מצות 'ראיה' לראות ולהראות. ועל אותו מקום נאמר והיו 'עיני וליבי שם כל הימים'.
ותחלת ע"ז ע"י מלכי ישראל היה מיראת ירבעם בן נבט, שכשיעלו לרגל לקיים מצות ראיה, יראו כל ישראל שרחבעם בן שלמה יושב בעזרה כי לא הותרה ישיבה בעזרה כי אם למלכי בית דוד (ישיבה לשון שוב ודו"ק). ועי"ז יעזבו אותו. ועל כן העמיד עגלים בדן ובאר שבע היינו שעשה לעצמו 'מקום' חדש כדרך מלכות גשמית. וכן עשה רגלים חדשים תמורת פסח וסוכות שהם פגם הזמן.
והעולה מהדברים שפגם הע"ז שורשה בלנתק את המקום והזמן מלמעלה מהמקום והזמן.
ובהקשר ל'מקום' הוי ביהמ"ק בבחינת למעלה מהמקום, כמאחז"ל מקום ארון אינו מן המדה, ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים.
וזהו שבביאור רבב"ח ע"י תיקון ההתקרבות לצדיק נתינת צדקה לצדיק ווידוי דברים. מבאר איך שישים מחוזי בכל פעם ממשיכים תיקון לעצמם בחינת תיקון המקום. (מחזי גי' אדנ"י).
וסוללי המסילה יסלסלו יותר.

@לב-העולם-אתה אמת ויציב ביאור זה בא על שאלתך השניה האם כל 'המתוודים ממומתים'? וכלפי זה הבאתי את הביאור מהו כל 'הממותים מתודים'. איזה בחינת מיתה יש בהם. ולא לשאלתך שכל 'מתודים מומתים'.

@לב-העולם-אתה נו כיון שנהנת המשכת לי מוחין לקשר לך את זה בתוך התורה. הנה בדרשת הנה מקום אתי שם התגלו י"ג מדות של רחמים. ומבואר שנקשר ענין גילוי י"ג מדות של רחמים שהם באריך בחינת עינא חד דרחמי כידוע. לענין 'הנה מקום אתי' שאני הוא מקומו של עולם.
ועל קבורת משה נאמר ויקבר אותו בגי (בתורה בלי אל"ף ונידון באשכול אחר) ודרשו בזוהר (כמדומני) שקברו השי"ת בסוד י"ג מדות של רחמים, שהם בעצמם התגלו בבחינת 'הנה מקום אתי' ועל כן קברו של משה לא נודע כי הוא למעלה מהדעת בבחינת אריך בחינת עוה"ב (כידוע).
וממילא נקשרים הדברים וכו'.

@לב-העולם-אתה אני כותב רעיון והלומדים יבחנוהו.
איתא בחז"ל לשון 'מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא', וכפי זה שבירת העצמות זה בחינת 'מומתין' דמה לי כולה מה לי פלגא. וההתיקון לזה הוא וידוי לתקן העצמות ולהשלימם משבירתם. וכפי זה יתפרש בפשיטות 'כל המומתין מתוודין'.
ולהוסיף אור, שכעת לאחר חטא אדה"ר לבוא לעוה"ב או לבחינת עוה"ב הוא ע"י וידוי. וזהו כל 'המומתין מתוודים' שכל מי שנאחז בו זוהמת הנחש והוא בכלל ביום אכלך ממנו מות תמות כאשר ירצה לבוא לבחינת עוה"ב ולהפקיע מעצמו ברכת דיין האמת הוא ע"י 'מתוודים'. וכעין 'מומתי בי"ד' שצריכים להתוודות לנחול עוה"ב כנדרש מוידוי דעכן.

@לב-העולם-אתה ביאור בתוך התורה עצמה איני יודע כעת. אך נראה שקשור לדחז"ל עה"פ הנה מקום אתי, אני מקומו של עולם ואין העולם מקומי. וזהו ממש שייך למאחז"ל בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כביאור רבז"ל.
היינו שבכל בחינת 'מקום' שהוא גבול מסוים, צריך לדעת שאותו מקום הוא בעצם אצל השי"ת שהוא 'מקומו של עולם' ובזה יש תיקון לכל המקומות. כי אין דבר יוצא חוץ ממנו. וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא.

@חבר-אני כבר אז רציתי לעורר את השאלה הזאת. ונשמט וכיום נזכרתי והעלתי. היינו האם יש הוכחה מהו לבתר תריסר ירחי.

האם לבתר תריסר ירחי הכוונה לחודש תשרי או לחודש ניסן?

@חבר-אני וע"פ דבריך מבואר ענין 'כל עצמותי תאמרנה' שמקשים העולם שהלא פסוק זה לא נאמר לגבי וידוי כי אם לענין שירת דוד להשי"ת על הנפלאות שעשה לו, ומדוע רבנו מקשר זאת לכאן ותרצו כל אחד לפי דרכו.
אך עפ"ד הדברים פשוטים שאה"נ שדוד אמרו בשירה והודאה והביטוי לכלות הנפש הוא 'כל עצמותי תאמרנה' ואף כאן רבנו מלמדנו שהוידוי צריך להיות 'בכלות הנפש' וכעין מה שאומר רבנו (תורה צט תנינא) לגבי התבודדות שצריך לשפוך נפשו כמעט שתצא נפשו.
והדבר המסייע לבוא לבחינת זו היא וידוי דברים לפני ת"ח, שהבושה אוכלת את האדם ומרגיש איך דמו נשפך בכל מה שמספר לבו ומתוודה לפני הצדיק. ועי"ז זוכה לכל עצמותי וכו'.

|=בלקו"ה (הל' כתובות א) המיוסדת על תורה דידן. אומר ר' נתן בתוך דבריו.
'זֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הַקְּדֻשָּׁה וּבֵין הַסִּטְרָא אָחֳרָא, כִּי בִּתְחִלַּת שָׁרְשָׁם גַּם הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְעֹמֶק הַקְּלִפָּה יֵשׁ לָהֶם אֵיזֶה שֹׁרֶשׁ בְּדַקּוּת וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, רַק שֶׁהַקְּדֻשָּׁה גַּם לְמַטָּה בְּסוֹף גְּבוּל הַקְּדֻשָּׁה הוּא כֻּלּוֹ חַד כְּמוֹ בַּתְּחִלָּה וְאֵין פֵּרוּד, חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְמַטָּה מִתְפָּרֶדֶת וְנִכְרֶתֶת מִן הַקְּדֻשָּׁה. וְזֶה בְּחִינַת שָׁארֵי בְּחִבּוּרָא וְסַיֵּם בְּפֵרוּדָא, שֶׁתְּחִלַּת הַתְחָלָתָם מִמְּקוֹם הַחִבּוּר וְהָאַחְדוּת, כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ דַּק שָׁם, אַךְ לְמַטָּה מִתְפָּרְדִין כַּנַּ"ל'.
ועפי"ז מתבאר שכל העבירות משתלשלות משורש דק והעלם גדול מתוך הקדושה. וממילא עבודת הוידוי שענינו החזרת הצרופים לשורשם. הוא לעלות חזרה מהשתלשלות העבירות עד לשורשם שבקדושה. ועי"ז מקשרים סוף המעשה בשורשו וחוזרים הדברים להיות אחד כבקדושה. 'וזהו כוחה של תשובה שלמה' לקשר את הדברים שלכאורה נכרתו מהקדושה לשורשם שבקדושה וחוזר הכל להיות אחד כבקדושה. ונעשים זדונות לזכויות.
אומנם דבר זה לעלות לשורש הקדושה כפי סדר ההשתלשלות וכנ"ל. אינו מושג לאדם הרגיל. וכאשר עושה וידוי לפני ת"ח היודע סדר השתלשלות העולמות וכו' וכולל בזה סדר ההשתלשלות מהקדושה לקליפה. עי"ז הוא מפריש לו דרך להעלות מעומק נפילתו לשורש שבקדושה. ומשם חזרה להתשלשל לתוך הקדושה ששם הכל חד השורש וסוף המעשה.=|

נראה לבאר מה שרבנו הופך אבוקה של אור שהיא כנגד 'נר מצוה' לראיית ת"ח. ואילו עלה עמוד השחר שהוא כנגד 'תורה אור' למצות צדקה.
כי אע"פ שהת"ח דבוק באור התורה אעפ"כ ההתקרבות שלנו אליו זה רק בבחינת 'מצוה' בחינת 'נר מצוה'. אלא שאנחנו מקבלים בבחינת 'נר מצוה' הארה מהת"ח ש'אביק בתורה'.
ואילו מצות צדקה לת"ח זה בחינת 'תורה אור' ממש. כי בגמ' שם מובא עבירה מכבה מצוה 'ואין עבירה מכבה תורה'. ואיתא בתורה רד. שמעות שנותנים לת"ח זה תורה ממש וזהו ר"ת מעו"ת ו'אין ע'בירה מ'כבה ת'ורה עיי"ש ובשיחות הר"ן קלז.
ובזה יתיישב מדוע רבנו החל במצות צדקה, ומצד שני כותב שצריך לתת את הצדקה לת"ח דיקא. כי אנו צריכים כאן צדקה שהיא בחינת תורה וזה נעשה דיקא ע"י צדקה לת"ח.