הרעיון עמוק יש כאלו שיאמרו שזה בדרך דרוש ורמז אך המתבונן בין יבין שזהו עומק דברי רבנו.
העברות שעוברות מעבר לעבר כלשון רבנו באות ו. זהו היציאה לאחורי הקדושה. הנתקנות ע"י וידוי דברים וכו'.
והכלל כלול במשפט הראשון של התורה 'שאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובותו' כוונת רבנו היא שאף העבירות הם לטובתו.
והם סוד הצרופים הרעים שהוו את בנין הס"א ונחרבים ומהווים את בנין מלכות דקדושה.(הנזכר בסוף אות ה וז"ל 'ועי"ז נתתקן בחינת מלכות, ונחרב הצרוף הרע' ודו"ק).

למה משה רבנו מתקן את עצמות יהודה רק בסוף המ' שנה להליכתם במדבר ולא בתחלת הליכתם?

@ברדיטשובער
יש להאיר לפי שיחה זו. שישנה אפשרות להפוך את 'המותרות' לתורה.
כשם שאותו גוף שנלקח ממקומות המטונפים נלקח לתקון ע"י 'צדיק'.
ומצד שני אעפ"כ עדין לא נתנו לו 'שלום'.
ובערך תורה דידן אפשר שהתיקון היה רק מבחינת 'שכלים פרטים' ולא מהשכל הכולל. על כן נשאר בו רשימו של מקומות המטונפים.
ולשמח המעיינים אציין שבחינה זו היתה בפרשת שבוע שעבר (חוקת) שמתחילה במצות פרה אדומה. ששורפים אותה עם 'פרשה' (במדבר יט, ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. היינו עם ה'מותרות'. ואף הם נהפכים להיות 'אפר פרה אדומה' שמטהר את הטמאים. ומצד שני 'מטמא את הטהורים' ומבואר בספר שבטי י"ה (לרמ"ד וואלי) שהטומאה לטהורים נמשכת מ'פרשה' שהוא שייך לצד הטומאה.

@אולי-אזכה
כלל נוסף - והוא לא בדיוק כלל.
א. שמעתי מהר"ר אליהו עטיה בשם ר' משה ביננשטוק שכמדומה אמר זאת בשם ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל.
שכאשר רבנו פותח את דבריו במילה 'כי' זה מורה על שאלה נסתרת שאותה בא רבנו לתרץ בדבריו. דוגמא לדבר תורה ו שפותחת במילים 'כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו' וכו'. שבא לתרץ את השאלה מדוע אמר השי"ת למשה לבוא עם יהושע לאהל מועד אע"פ שבסופו של דבר ה' יצוה את יהושע בלי משה. ומתרץ רבנו שזה נעשה בשביל למעט בכבוד עצמו ואפילו משה רבנו הוצרך לזה (עיין בפרוש עוטה אור על תורה ו.)
ב. כמו"כ לפעמים המילה 'כי' היא נתינת טעם והסבר למה שאומר רבנו. ודוגמא לדבר בתורה דידן באות ה - וּכְשֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה עַל זֶה, אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם סֵפֶר, כִּי חוֹזְרִים וְנֶחֱשָׁבִים אֶצְלוֹ כָּל הַסְּפָרִים שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּעֵינָיו כְּלֹא.
דהנה על הקלקול אומר שם רבנו - וּבַתְּחִלָּה כְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, אֲזַי הָיוּ כָּל הַסְּפָרִים אֶצְלוֹ כְּלֹא,
ומדוע בתיקון אומר רבנו 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר (אחר)' דהיינו שכל פעם חוזר ונחשב בעיניו עוד ספר ועוד ספר ולא כולם כאחד. ולזה תכף אומר רבנו 'כי חוזרים ונחשבים אצלו כל הספרים' וכו'. היינו שבאמת כששב על פגם אמונת חכמים חוזרים ונחשבים בעיניו כל הספרים אך זהו בכלליות. ובפרטות להבין התועלת שיש מכל ספר זה לא קורה בפעם אחת אלא 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר' וזהו שדייק לומר 'נתחדש' היינו שמבין את ההתחדשות שיכול לקבל מכל ספר. בבחינת לקבל ולהוציא מלימודו משפטי אמת הנהגות ישרות. וכן בקשרי התורה תחלת התשובה היא בבחינת שכל הכולל והמשך התשובה להמשיך הארת שכל הכולל לשכלים הפרטיים שבכל פעם ממשיך לשכל פרטי אחר.

@מאיר-לב מוסיף והולך על דברך.
כפי שהעברות נחקקות על העצמות. כמו"כ המצוות נחקקות על העצמות.
אך האמת היא שבמצוות זה יותר גבוה. כי המצוות הם העצמות עצמם.
וזהו רמ"ח מצוות כנגד רמ"ח עצמות. והם עולים למנין 'מחקק' (עיין תורה כו ותורה עב תנינא).
וכאשר אדם עובר עברה הריהו 'שובר' עצמותיו. וכמבואר בספה"ק שהעברות מגבירות את השבירה.
וזהו הפסוק שרבנו מביא 'שומר' כל עצמותיו, שאינו עובר על 'לא תעשה' הנקראים 'שמור' עי"ז אחת מהנה לא נשברה, ומכלל הן אתה שומע שאם אינו שומר עצמותיו ועובר על לא תעשה אזי נשברים עצמותיו.
וכיון שנשברו עצמותיו. אזי צריכים לחברם.
חיבור פרטים נקראים 'חבילה' וזהו לעשות חבילות של מצוות. לחבר שברי עצמותיו.
ובתחלת האות רבנו מבאר שהתלמידי חכמים הם בחינת התורה בחינת אש. והם עצמם 'גופי תורה'. נמצא כאשר האדם עובר עבירה כשהוא פוגם ברמ"ח אבריו, הריהו פוגם ברמ"ח מצוות, ובזה הוא פוגם את הגופי תורה ופוגם בתלמידי חכמים. (וזהו שהבעש"ט במעשה אמר לאותו חולה תאמר מה שאתה יודע והשי"ת יודע ו'אני יודע' כיון שהפגמים פוגמים בצדיק שהוא גופי תורה. וזאת הבחינה המבוארת בתורה עב תנינא שמשה רבנו הנקרא מחקק מלובש ברמ"ח אבריו של כל יהודי).
וכאשר עושה וידוי לפני ת"ח ומוציא הצרופי עבירה שהם 'שברי עצמותיו' בכח הת"ח מצטרפים הצרופים כראוי ומתחברים שברי עצמותיו להיות עצמות שלמים.
והצרופים היוצאים מהעצמות בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה' הם נקראים 'חבילות של מצוות'. ובנין הצרופים נעשה ע"י הצדיק כמבואר בתפלה על תורה דידן.
[ומה שהחקיקה במצוות היא בחינת 'מחקק' שמו של משה רבנו דיקא במקום קברו, נקשר להמשך התורה שקברו של משה מבטל קטרוגי פעור. ומוציא חקיקת הצרופים של פעור. והוא רמז גם לוידוי דברים בקבר הצדיק וכו'].

רבנו כותב הן לגבי דואג והן לגבי המנהיגים שאינם ראוים 'שלימודם מאלו המותרות'.
זה שיש בחינה של 'מותרות' זה מובן. זה שיש 'לימוד' שאינו כראוי גם מובן.
אבל מה הכוונה ש'הלימוד מאלו המותרות'.
ולחדד יותר לא נראה שיש כזה דבר 'תורת המותרות'. או 'תורת העשנים הסרוחים' וכדומה. או שאולי באמת יש כאלו תורות.

@כפטיש-יפוצץ
בתורה מח - ארבז"ל . כִּי כְּשֶׁלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם גּוֹבְרִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַשְּׁכִינָה הִיא רִיב עִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כ"א דַּף מ"ד:): "שִׁמְעוּ הָרִים רִיב" 'דְּאִיהִי רִיב עַל בְּנָהָא בְּגָלוּתָא'. כִּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אִיהִי רַבִּי (שָׁם דַּף מ"ה:), שֶׁנִּתְהַפֵּךְ אַתְוָן רִי"ב וְנַעֲשֶֹה רַבִּ"י.
כמו"כ הפסוק שעליו סובבת שם התורה היא על 'מי מריבה'.
והמעיינים בודאי יכולו לקשר ענין 'הריב לשונות' ומה שבא"י דיקא נקראת 'רבי' וכללות ענין מי מריבה ע"פ קשרי תורה דידן.

הרב 'שפחה על הים' והרב 'חבר אני' כתבו נפלא.
ותוספת קלה, ענין תקון הד' יסודות, הם תקון המלכות בחינת דל"ת כידוע. להוציאה ממשלת עכו"ם (ד' מלכויות). ועי"ז מתגלה לאדם הרצון אין סוף בתוך הרצונות שהם בחינת מלכות. וזוכה לידע שכל מאורעותיו הם לטובתו.
בסדר הד' יסודות העפר והמים (הצומח) נוגע לתקון הישות, ואילו יסודות הרוח והאש הם הכנה לתקון הדבור והענוה.
אך עדין לא בטלנו את הרע. ועל כן אנחנו עדין בגדרי עוה"ז ולא בבחינת עוה"ב. להשיג שכל מאורעותיו הם לטובתו.
ע"י וידוי דברים שמוציא הצרופים של העכו"ם שמשם כח ממשלתם. עי"ז נחרב בנין הרע ונבנה בנין הקדושה (בני"ן גי' הוי"ה אלהי"ם שסביב יחוד זה סובבת תורתנו) ועי"ז זוכים לבחינת עוה"ב לברך על כל הדברים הטוב והמטיב.
[הארה כללית בנין תורות רבנו הם בדרך כלל שבתחלת התורה מביא את ההשגה ותכליתה. ואח"כ מבאר את הדרכים לבוא אליה].

@יוסף-מאיר-מאומן
ייש"כ. זה לא אולי קשור זה ודאי קשור.
וה' יאיר עיני לעיין בזאת הסוגיה.

@יוסף-מאיר-מאומן
התעוררתי מדבריך לפרש בדרך צחות שזהו ענין סוד העיבור. (אשה). שהאיש נותן את הלובן והאשה נותנת את האדום שהם בחינת חו"ג המתנגדים זה לזה אך השותף השלישי שנותן הרוח חיים הוא המאחד את חלקי הגוף להתרקם ולהיות אחד.
כמו"כ הוא בענין אהבה והתכללות שכאו"א יש לו את הנקודה שלו. אך כאשר מכניסים את השותף השלישי המכריע (בחינת עמודא דאמציעתא) בין כל השכלים הפרטים אזי מבינים שאף שאני עובד את ה' בזו הדרך ובאלו הלבושים. כמו"כ בדיוק חברי עובד את ה' בדרכו ובלבושיו.
ה' יזכני גם לאהוב כאו"א מישראל באמת.

@נחמן מחילה שאני יוצא מדרך הפשט. ואיני הולך לבאר. אלא לעורר המעיינים.
א. בקטע הזה רבנו מזכיר 'טומאה קטנה שמבלבלת אותו'. אומנם קודם לכן לשון רבנו 'שֶׁנִּתְעָרֵב שֶׁרֶץ, הַיְנוּ טֻמְאָה בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וּבִלְבֵּל אוֹתוֹ'. ובבאה"ל עמד על דוגמת התפלה וכו'.
תורה דידן על הפסוק אנכי ה' אלקיך וגו', ובאות ג מביא רבנו את הלאו 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' שהוא ענין ע"ז פגם התפלה. שפונה לאלהים אחרים. וכיון שלא יהיה לך זהו הזה לעומת זה של אנכי ה' אלקיך מבואר שהיא מצוות תפלה.
ב. תפלה היא בחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה. 'אנכי הוי"ה אלהיך'.(עיין תורה מו תפלה בחינת זווג). נמצא שזלע"ז הוא 'תאות עריות ונאוף' המשוייך גם לחוטם בבחינת לא תנאף לא תהנה אף (עיין תורה לב תנינא/ ובתורה ב קמא מבואר שתפלה תלויה בטהרה בתקון תאות נאוף). וזהו שאמר רשב"י לתלמידיו כשראו נשים וכו' אל תפנו אל האלילים.
ג. ע"פ הקדמות הנ"ל נמצא 'טומאה קטנה' נקשרת סביב תאות נשים, שהיא הגשמת היחוד הרוחני העליון. ודבר זה נקשר לכמה דוגמאות שמביא רבנו בתורה דידן. א. וידוי של יהודה שהיה על מעשה תמר, ועי"ז הודה ראובן שבלבל יצועי אביו. והם יסדו את ענין התשובה (ראובן כדרש בחז"ל) ווידוי דברים (יהודה). ויהודה שעשה תשובה וכו' ויצא בת קול ואמרה 'ממני' יצאו הדברים. ובמעשה זה נתקנו 'ער ואנון' בזרח ופרץ' שמהם יצא משיח תקון התפלה ותקון הרע של העולם.
ב. במעשה העגל דחז"ל שהיה מחמת שהתאוו להתיר להם עריות. וזה טומאה קטנה שבלבלה אותם לעזוב את אנכי ה' אלקיך ולפנות לאלהים אחרים רח"ל. ואעפ"כ כשעשו תשובה והתפלל עליהם משה רבנו זכו ללוחות שניות שהתווסף בהם תורה שבע"פ. ופעל מרע"ה כמה טובות לישראל בתפלותיו על עוון העגל. ג. במעשה דר' עמרם חסידא שמביא רבנו. התעורר טומאה קטנה בעת 'עבודתו' של הפדיון שבויים וכו'. וכשעמד על זה ועשה תקון וידוי דברים לפני ת"ח בזה שהזעיק אותם לראות את כשלונו. זכה אח"כ להשביע את היצה"ר שיצא ממנו וסיים בו אנת אשא ואנא בישרא ואנא עדיפנא ממך. נמצא שדיקא בכח ההתעוררות של הטומאה זכה אח"כ להוציא ממנו את היצה"ר ואמר לו' ואנא עדיפנא מנך' שיתבאר שנהיית עדיף 'ממך' מחמת ההתגרות שלך. (ועיין תורה א, ב. שבישרא מרמז על כסא הכבוד. ואולי יש לקשר למבואר כאן מתקון כסא לקדושה)

@חבר-אני את הנקודה האחרונה כתבתי באשכול הזה במאמר הקודם.

@חבר-אני שאלתך וחלוקת המדרגות וכו' מבוארים באריכות בתחלת הפרפראות לתורה דידן עיי"ש.
כמו"כ רבנו באות א הרכיב ב' סוגיות שונות בש"ס א. ממסכת ברכות ב. ממסכת פסחים. שהם שייכים לחלוקת המדרגות.
עוד מצינו בחלוקת מדרגת ר"ע האומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. לבין רבנו 'נחום איש גם זו' האומר גם זו לטובה.
ומבארים שר"ע אומר 'לטובה' היינו שעצם הדבר לא נראה טוב, אך הוא 'ל'טובה, שתכליתו טוב. כמעשה שהגמ' מביאה עם החמור התרנגול והנר. ואילו נחום איש גם זו הופך את הרע לטוב, שהעפר נעשה לחרבות, וקבל תמורתו מרגליות וכו'.
נמצא חלוקת ג' המדרגות. האדם השוקע בעוונות ואינו עושה תשובה, אע"פ שגם יסוריו שמגיעים בדרך נקמה הם 'לטובה' אך הוא ודאי לא מרגיש זאת. כיון שמגיע דרך מסכים המסתרים את השי"ת.
אדם העושה תשובה כולל וידוי דברים אך לא לפני ת"ח ושאר סדר התשובה המבואר בתורה דידן הוא כבר מכיר בטובת הדינים ויכול אף להלל עליהם שהם 'ל'טובה אע"פ שאינו חש את הטובה וזהו שאומרת הגמ' שיברך 'דיין האמת' בשמחה.
האדם שזוכה לעשות סדר התשובה של תורה דידן, וזוכה להכלל בעינא חד דרחמי, ומתגלה לו ה' אחד ושמו אחד, הוא רואה בהכל 'אהבה' וטוב. (עיין תורה נא שבאחד אין שייך רע). ועל הכל מברך הטוב והמטיב. כי אין רע בעולם כלל (כלשון רבנו בתורה כא ותורה סה).
כאמור דברי מושתתים על הפרפראות בתוס"נ.

@7272 כתב:

ואם היה מתוודה אפילו אם לא היה איש כשר באמת היה זוכה להדבק בצדיק....
והצדיק היה עוסק בתיקונו ומפריש לו דרך

חלק מלשון הלקו"ה (כלאי הכרם ב) כשמצוטט בתחלת ההלכה את התורה כותב כך 'וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמַּחֲזִירִין הַמַּלְכוּת לְשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִין תְּשׁוּבָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו וּמְשַׁבְּרִין כָּל הַתַּאֲוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת רָעוֹת הַנִּמְשָׁכִין מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וּמִתְוַדִּין וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַחֲזִירִין הַמַּלְכוּת לְשָׁרְשׁוֹ כַּנַּ"ל.
נראה מדברי ר' נתן שאם האם לא יהיה איש כשר וכו' לא כלפיו נאמרו כל תיקוני תורה דידן. והלשון של ר' נתן מזכירה את ההתנסחות עם האיש והבעש"ט שעשה תשובה שלמה ותקן כל הפגמים וכו'.