@חבר-אני אחדד טיפה!
כאשר האדם מתוודה כיום או בציון הקדוש כדברי הפל"ח, או בהתקשרות לרבנו ויעלה עליו השי"ת כאילו התוודה לפני הצדיק כפי שאומר ר' נתן בלקוטי תפילות.
עי"ז יזכה לינוק 'תורה חדשה' מהצדיק, כפי וידויו, שהם בחינת הצרופים הטובים שנבנו מהצירופים הרעים שיצאו בוידוי.

@חרב-החכמה החכם במהותו במעשה הוא 'פורק עול'. אנטי מסגרת. וכיון שזה מהותו בכל פעם שרואה גירוי חדש שלא הכיר הריהו נמשך אחריו.

@ישי-משה בענין הפחד מיום הדין וכו', זהו נושא מאד רגיש בכל היהדות ולא רק בברסלב. השאלה בהסטוריה מתי התחיל ענין הפחד של 'אלול' לכאורה ברבותינו הראשונם לא מצינו את ההגדרה הזאת, אע"פ שכלפי יום הדין עצמו מוזכר ענין הפחד בתפלות עצמם 'מי לא יירא' וכו'.
אך הנקודה היא שהפחד של יום הדין צריך להגביר את 'השמחה' במציאות של חודש אלול. שהיא עיר מקלט להנצל מיום הדין וכנזכר בספה"ק ר"ת אלול (שמות כא, יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.
וכמה שמחה צריכה להיות לכל יהודי שאלול בא, ברוך הבא. שעל ידו אפשר להמתיק את הדין של יום הדין וכו'.
וכמו"כ ההתעסקות בנסיעה לרבי, זה התעסקות בתיקון יום הדין לברכה וכו'.
ועיין בקונטרס ששון ושמחה בכוכבי אור, איך שמאחד את ענין השמחה שאפשר לעשות תשובה. בידיעת הדין האיום והנורא שצריך האדם ליתן על מעשיו. וזהו השילוב שצריכים לזכות אליו באלול. ואזי יזכה ל'גילו ברעדה' אכי"ר.

@לב-העולם-אתה דיוקים נכונים. ועיין בביאור הליקוטים אות כו. במעלת מרע"ה בעת הסתלקותו ע"ג חייו.

@תלמיד_אמיתי הרעיון יפה. אך צריך לדעת כי התורה היא אחדותו יתברך. ועל כן כאשר יש 'עצה' של 'תורה' זה מ'אחדותו' ממש. והדבר נהיה מוכרח. ואינו רק סגולי. דהיינו 'הצדקה' מצילה מעבירות. כי כך קבע השי"ת שיהיה והוא המדע והוא היודע. ובודאי שזה מהשי"ת אך אינו רק 'אמצעי'.

@שפחה-על-הים הנדון בראשונים הוא על יום ראש השנה. ומה שהערתי זה לגבי חודש אלול. שגם זה הוזכר ברמב"ם שאומרים סליחות וכו'. אך לא מוזכר כחודש של אימה ויראה. אלא כחודש של תשובה. וכן מה שנוהגים לתקוע בשופר הוא בודאי לעורר הלב ולשוברו בעבור התשובה. אך משמע שאצלם היה סגנון אחר ביחס לאלול מאשר במאתיים שנה האחרונות.

|=> @חבר-אני כתב:

[כעת יש לברר את מה שר"א אומר בהמשך "ונראה מבואר, שעל זה נתנו לנו בדרך כלל, שני הדרכים, תורה, ותפלה", היכן לשייך כל דבר, האם תורה זה גבורה ("הלא כה דברי כאש") ותפילה זה חסד, א"כ זה לא כ"כ מסתדר עם ה"חבילות של מצוות" שלכאו' יותר שייכים ל'תורה',(ולעומת זה ווידוי מתחבר לכאו' יותר עם תפילה) והרי לעיל אמרנו ש'חבילות של מצוות' הוא החסד והשפעת המלכות אל הקדושה. ? ואולי ע"פ כלל ז' כל בחי' כלולה וכו', גם בתורה עצמה יש ב' בחינות]

בפשטות תפלה - וידוי. הם בחינת חסד, כי על ידם אתה נכלל באין סוף בבחינת 'רצוא' שהיא מקבילה לבחינת 'חסד'. (וכל תפילה מתחילה 'ברצונות' שהם בחינת 'מלכות' בחינת 'גבורה' אך הוא בא להתבטלות להשי"ת ע"י התפלה ונכלל בבחינת חסד).
והתורה היא בחינת 'שוב' שמשה עלה לשמים והוריד את התורה לארץ דיקא. והתורה ומצוותיה, הם 'כלים' לקבל בהם את אור אין סוף מהשי"ת כמבואר בלקו"ה גביית יתומים שהביא 'רוחני' בתחלת האשכול. ועל כן אע"פ שבכללות היא בחינת 'גבורה - אש' אעפ"כ בתוכה מאיר אור אין סוף שהוא 'חסד'. והוא כעין שכתבת שכל בחינה כלולה מב' הבחינות.=|

@בדרך כמדומני שראה אותו לומד בספר ולא רק מונח על השולחן.
ותתרגם לאנ"ש שאינם בקיאים בשפת היידיש את המילים שכתבת.

@בדרך יתכן שגם בחנות במאה שערים.

@אוצרבלום אכן, אך צריך להבין בדבריו מהי המדרגה השניה שהיא בחינת הוי"ה האם היא גם שייכת לשורש האש.

@וועלן-וועלן בודאי שהמדרגה שייכת וכו'.
אני רק עוררתי שצריך להתייחס לדברים כסוגיא הלכתית לכל דבר.
א. האם זה עצה של רבנו. והאם זה עצה התלויה בנתונים.
ב. האם זה הוראה הלכה ולמעשה.
ג. האם זה עבודה ותלוי במדרגת האדם.

@מדלג-על-ההרים בטבריה אצלי

@לב-העולם-אתה ביאור הליקוטים אות ד וז"ל.
ולפי הנ"ל נראה לבאר, שגם בדבר המדות הנ"ל, נחשב מדת הדין והגבורה [אשר בשם אלקים] לחיצוניות כביכול, כנגד שם ה' במדת הרחמים, שהוא היותר פנימי, ונקרא שם העצם, כנודע. והעולה על שניהם, הוא [שם ה' השני] מדת הדעת, שעל ידו לבד, עולים ונכללים באין סוף יתברך, ששם לא ידע, ולמעלה מכל דעת וחכמה. ושם נהפך לגמרי מדת הדין, לאיכות מדת הרחמים, ונתאחד בו.
ולפי זה יש לבאר עוד, שמחמת זה גם הדעת שמקבל משם, מוכרח שיהיה באחדות הרחמים והדין והוא אתערותא דלתתא שבו, לקבל את הרשימו מעצם האחדות שבאין סוף בעצמו, ובמשכן הרשימו שבתוכה, תקרא גם הוא על שמו, אין ושלים יתיר הנ"ל:‏

@ידידיה-סרוסי אחר כל הדברים שדנו בהם. צריכים להתייחס לדברי הגמ' סנהדרין (יז, ב) ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה בית דין מכין ועונשין וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה ובית הכנסת ובית המרחץ ובית הכסא רופא ואומן ולבלר (וטבח) ומלמד תינוקות משום רבי עקיבא אמרו אף מיני פירא מפני שמיני פירא מאירין את העינים.
ונפסק ברמב"ם (דעות ד, כג) (כג) כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה ואלו הן רופא ואומן ובית המרחץ ובית הכסא ומים מצויין כגון נהר ומעין ובית הכנסת ומלמד תינוקות ולבלר וגבאי צדקה ובית דין מכים וחובשים.
האם רבנו בא לומר שפעם היה רופאים וכיום אין רופאים. או שיש לחלק בין הרופאים והרפואות ורבנו דבר על סוג רופאים מסויים וכפי שכתבו באשכול צדדים וצידי צדדים לדבר. או שיש אפשרות אחרת.
נ.ב. נראה מוסכם על הכל שכל רפואה שלא ברירא בה הרפואה ודאי שאין לקחתה לכו"ע. ויפלא בעיני שכתבו שחיסונים הם דבר המוסכם לבריאות. והלא בכל חיסון 'ידוע' שיש אפשרויות לנזק. ועל כן הם מבקשים אישור וחתימה. וכן בשארי תרופות פעמים שיש בהם כל מיני סיכונים הכתובים בתפריט התרופה וכדומה. ובודאי שעל כאלו דברים שיש בהם סיכון והם לא בגדר מאה אחוז לית מאן דפליג שרבנו ביקש לכה"פ להתרחק מהם ביותר.

@יאשע-הלברשטאם אולי הכשר כלים ד - אותיות ז,יב,טו, כ.

ועיי"ש עוד באותיות יג-יד-טו.

@לית-ליה-מגרמא כדאי לפתוח את הגמ' על כמה טפשאי וכו' ללמוד בתמימות, ולראות אם זה קשור.

@נחמד תורה ט, ד.

@ברוך-מאן המקור הוא בביאור הליקוטים שודאי לקח זאת מניה וביה.
והוא מלשון רבנו באות ו - וְזֶה בְּחִינַת הַחְזָרַת הַמַּלְכוּת לְשָׁרְשָׁהּ, כִּי שֹׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת הוּא אֵשׁ...וְעִקַּר הַתּוֹרָה הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים וכו'. וביאר ביאור הליקוטים ע"פ צרופי אותיות ג- ו-ט. ששורש המלכות שהיא נגלות התורה היא פנימיות התורה שהיא הדעת.

@חבר-אני אומנם בשיחות הר"ן כתוב שרבנו התיר במבושל. אך זיל בתר טעמא.שע"י הבישול יוצא החריפות (הארס של הבצל). וכיון שהמקור הוא בגמ' על אותו שאכל בצר ומת. והוא מצד 'חריפות הארס'. א"כ כאשר הבצל הוא כבוש כמבושל ופוק חזי שאין בו שום הרגשת חירפות ארס הבצל על כן ע"פ השיחה אמור להיות מותר. ומה שנהגו באומן יתכן שהוא משום סייג וגדר. וצ"ע האם מחוייבים לנהוג כן. או שאין לנו אלא מה שכתוב בשיחות הר"ן וזיל בתר טעמא וכנ"ל.