חכם ותם שאלות והערות שצצות בעת קריאת המעשה

[חרב החכמה]

כדי שיהיה מקום לדום במעשה היקרה הזאת, ולשאול שאלות על פשט המעשה אז ראוי לפתוח אשכול על זה, אעלה שאלה אחת שעלתה לי בעת לימוד המעשה.

א: אחרי שהחכם החליט שהוא רוצה ללכת ולטייל בעולם, ונסע בעגלה עד ווארשא עם הסוחרים שהיו בעירו ושימש אותם בדרך. הלך ובירר האם יש טוב מאלו האנשים ומה שאמרו לו זה שהם אנשים הגונים מאד רק שקשה להיות אצלם מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים גדולים. ונשאלת השאלה הרי זה בדיוק מה שרצה החכם לעשות ללכת ולטייל בעולם ולראות דברים, והנה נתן לו ה' את מבוקשו סוחרים שהולכים ונוסעים בכל העולם. ולא רק זאת אלא שהם מהוגנים, בפרט שמעצם זה שהיה יכול ללכת ולטייל בווארשא גם כשהיה מחויב עדיין לסוחרים מובן שהיה יכול לעשות את זה גם בהמשך. אז מה גרם לחכם לעזוב את מבוקשו וללכת על דבר אחר של בגדי המשרתים הנאים? במקום למלא את חפצו הראשון שהוא ללכת ולטייל בעולם?

[נחמד]

אפשר לומר שזוהי מהות החכם...
רצונו שכולם יגידו כמה חכם הוא שבחר לילך עם פלוני ואלמוני,
אך אם אומרים אלו אנשים הגונים, אך אין זה מן החכמה לילך עמהם שכן מסעם למרחוק, אם כן כבר אין לו אינטרס ליסוע עמהם, שהלא אין זה מספיק מוערך עבורו...

[חרב החכמה]

אבל האנשים אמרו שזה מאד קשה. הם לא אמרו שזה לא חכמה וזה קל להיות אצלם, רק שהקושי הוא מחמת שהם נוסעים למרחוק ואילו לחכם זה לא אמור להיות קושי כי זה מה שהוא רוצה ומתכנן לעשות לטייל בעולם.

"ונסע עמם ושמש אותם היטב מאד על הדרך. בבואו לווארשא, מאחר שהיה בר הבנה, ישב עצמו: מאחר שכבר אני בוארשא למה לי להתקשר עם אלו. אולי יש מקום טוב מהם. אלך ואבקש ואראה. והלך בשוק, והתחיל לחקר ולשאל על האנשים שהביאוהו ואם יש טוב מהם. ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם, מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד".

[נחום בקר]

@חרב-החכמה החכם במהותו במעשה הוא 'פורק עול'. אנטי מסגרת. וכיון שזה מהותו בכל פעם שרואה גירוי חדש שלא הכיר הריהו נמשך אחריו.

[נאר ד'רבה]

יש שאלה אדירה במעשה הזה
גם החכם וגם התם היו בנים יחידים

מעשה. שני בעלי בתים היו בעיר אחת והיו גדולים בעשירות. והיה להם בתים גדולים, והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד. ולמדו שניהם בחדר אחד. ואלו שני הבנים היו אחד מהם בר הבנה והאחד היה תם, (לא שהיה טפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך), ואלו השני בנים היו אוהבים זה את זה מאד. אף על פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם ומוחו היה נמוך, אף על פי כן אהבו זה את זה מאד.

ובסוף המעשה כשהלא טוב קורא לחכם עונה החכם לתם:

בתוך כך חזר ובא אחד ואמר כנ"ל, שהטייוויל שלח אחריהם. והתם לא נזדעזע עתה, ולא היה לו שום פחד כלל מחמת השמירה של הבעל שם כנ"ל. ענה ואמר להחכם: עתה מה אתה אומר. אמר: אודיע לך, שיש לי אח שהוא עמי בכעס, ועשה מרמה זו כדי להפחיד אותי. ועמד ושאל לאותו שבא בשבילם: ומה הוא דמותו של זה ששלח אחרינו. איזה פנים יש לו ואיזה מראה יש לשערות שלו וכו'. וכיוצא. השיב לו: כך וכך. ענה החכם ואמר: ראה, זה הוא מראה אחי הנ"ל. אמר לו התם: התלך עמם. השיב: הן. רק שתתן עמי איזה אנשי חיל שיהיו "זלאגא" (שומרים מלווים) כדי שלא יצערו אותי. ונתן לו זלאגא.

והשאלה זועקת!!!!

הרי שנינו יודעים שאין לך שןם אח אז על מה אתה מדבר??????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שמעתי ע"כ תשובה שמסתדרת במסר אבל לא בפשט ואולי בהמשך אכתוב אותה
לבנתיים אני מחכה לתגובה אם מישהו שם לב? האם יש למישהו מהלך?

[מאיר לב]

@נאר-ד-רבה לדעתי פה רבינו מגדיר את השלב הקשה ביותר שהחכם הגיע אליו.

בהתחלה הוא לא מאמין למה שמספרים לו, הוא רוצה לחקור הכל לבד. מה שמביא אותו בסוף לכפור במלך בעצמו.

בסופו של תהליך, רבינו הולך לשלב הקריטי ביותר. ברגע שאין לך את המושג הפשוט של האמונה. אתה תאבד את האמונה גם בדברים שהיו ברורים לך כשמש.

כשאדם הולך אחרי שכלו וחכמתו, הרי שגם הדברים הידועים לכל - שאין לו אח - הופכים להיות לא ברורים.

לכן כשקראו לו הוא חזר להתבלבל ולא להאמין למה שהוא ידע עד היום, עד שהוא היה בטוח שיש לו אח.

לפ"ז זה הרגע שהחכם הגיע לשפל הגדול ביותר שלו - שהוא לא מאמין גם למה שהיה לו עד היום ידיעה ברורה.

[רוחני]

אגב, יש מישהו אחד בסיפור שקורא לעצמו אח של החכם.
התם בעצמו!!!
"בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ"ל נוסע ובא לכאן בגדלה וחכמה גדולה. ורץ התם גם כן לקראתו בשמחה גדולה, והיה אומר לאשתו: תן לי מהר היופא, אלך לקראת חברי ידידי לראותו. ונתנה לו הפעלץ, והיה רץ לקראתו. והחכם היה נוסע בעגלות צב בגדלה. ובא לקראתו התם הזה והיה שואל בשלומו באהבה בשמחה: אחי חביבי, מה אתה עושה, ברוך המקום, שהביאך, ואני זוכה לראותך. והחכם הנ"ל, גם כל העולם היה בעיניו כלא כנ"ל. מכל שכן איש כזה, שנדמה למשגע. אך אף על פי כן, מחמת אהבת נעורים הגדולה שהיה ביניהם, היה מקרבו, ונסע עמו לתוך העיר. והשני בעלי בתים הנ"ל, אביהם של אלו השני בנים, מתו בתוך אותו הזמן, שהיה החכם משוטט במדינות, ונשארו הבתים שלהם. והתם, שהיה במקומו, נכנס לבית אביו וירשו. והחכם, שהיה במדינות, לא היה מי לקבל הבית, ונעשה כלה ואבוד בית החכם ולא נשאר ממנו כלום, ולא היה להחכם מקום לכנס בו בבואו. ונסע לתוך אכסניא אחת, והיה לו שם יסורים, כי לא היתה האכסניא כרצונו. והתם הנ"ל מצא לו עתה עבדא חדשה, והיה רץ ובא בכל פעם מביתו להחכם באהבה בשמחה, והיה רואה שיש לו יסורין מהאכסניא. ואמר התם להחכם: אחי, עול לביתי, ותעמד אצלי, ואני אקבץ כל מה שיש לי בקמץ אחד, וכל ביתי הכל לפניך כרצונך.

[יודע נגן]

קושיא נוספת:
החכם שואל את החכם השליח: "האתה בעצמך קבלת האגרת מיד המלך בעצמו ממש. השיב לו: לאו. רק איש אחד נתן בידי האגרת בשם המלך"
אבל לפני כן כתוב: "וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל, ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד"
אפשר לבאר אולי ש'נתן בידם' לאו דווקא, ואפשר שהיה ע"י שליח, אבל תירוץ ששמעתי פעם מר' פנחס בונקר נשמע הרבה יותר טוב: הוא כבר היה אחרי שהקשיב לדיבוריו של החכם...
(דהיינו, שיש כח לאפיקורסות, לעוות אצל האדם אפילו מציאות שרואה בעיניו, שיחשוב שאם חכם גדול כזה אומר אז זה כנראה נכון, כמו הבלבול שמגיע מעצם זה שרבים מגדולי הנחשבים חכמים בעולם הם אפיקורסים.)
ואולי אפשר להוסיף, שהמלך מסר האגרת, שהקב"ה נתן את התורה לעיני כל ישראל, וצוום להודיעם לבניהם אחריהם וכו' שהוא 'קורא לנו לבוא אליו' ולהתקרב אליו ע"י עבודתו בתפילה ותורה וכו', ובהסתכלות פשוטה ותמימה רואים שיש מסורת התורה מדור לדור, ובכ"ז הכופר יכול להכניס ספקות מי אומר שראו אולי מישהו אמר למישהו וגו'