פרק 6 | אל המערה
החשכה העבותה האפילה על פני החיילים, משרה עליהם אוירת נכאים. ידיו של בן תופפו בעצבנות על גדר האבנים, וללא שהבחינו בו, חמק בלאט מהחשכה שאיימה להשתלט עליו. רגליו הוליכו אותו אל מחוץ לעיר, משוטט ללא כל מטרה, ומוחו אפוף מחשבות מעיקות.
הלחץ בליבו גבר, וצווחת יאוש נפלטה מפיו, משחררת את הכאב האצור בו, "האם בכלל קיימים חיים כאלו? האם יתכנו חיים מרוממים לאחר כשלונות כה צורבים? הנוכל להביס את מורך הרוח שברוחנו?!"
דרכו נמשכה עוד ועוד, ומבלי משים התרחק מרחק רב מעיר הגבול. לפתע התנער משרעפיו, ופנה לבחון את המתרחש סביבו.
מרחוק הבחין בן באור כתמתם זוהר מגרה, המרתק אותו אליו כחבלי קסם.
רגליו הלכו מאליהן אחר הברק, ולמרבה הפחד נגלו לעיניו המוני לוחמים מפלוגת המבדילים, שהגוון הכתמתם שזהר מהם האיר את שמי הרקיע.
למרות הפחד חש בן כי איננו מסוגל לעצור מלהתקדם, עד שדמותו של מפקדם רומאַי נגלתה לעיניו.
רטט אחז בו, זה עתה שמע מבכור אודות המבדילים. על מכת המחץ הופקדה הפלוגה השישית של קליַא - 'המבדילים', שבראשם עמד הקצין 'רומאַי'.
כלי זיינם היה קטלני ביותר, למראית עין הציגו המבדילים את עצמם כנושאי כלים פשוטים שידם לא החזיקה בנשק מעולם, וחיילי הרוח היו שובים אותם בקלות.
בהיותם בעיר הגבול היו השבויים פולשים בשעות הלילה המאוחרות למחסני המשקאות של חיילי הרוח. שם בזקו לחביות את משקה ה'פַיְלה' המורעל, כירוק הנוטה לאדום, כעין הגוון הכתום.
חיילי הרוח שהיו שותים מהמשקאות שנמהל בהם פַיְלה, היה גיוום מתחיל לרעוד בפראות, ומתוך מוחם נוצרה עננה שחורה שהקיפה אותם, בהם היו אצורות רוחות חיילים ערטילאיות.
הרוחות הללו היו שואבות את השמחה מחיילי הרוח, ומותירות אותם עצובים ומדוכדכים.
ואכן, המבדילים הבחינו בחייל הרוח המתקרב, ומיד שעטו לעברו בחרבות שלופות בנסיון לעצרו. אך מפקדם רומאַי עצר בעדם, כאומר, 'הניחו לי להתמודד מולו בכוחות עצמי'.
בן המשיך ללכת לעברו ללא כל אפשרות לשלוט בצעדיו, ונכנס בין שורות המבדילים, שהניחו לו להתקדם ביניהם, כשבעיניהם מבט מלגלג ושחצני.
מבטם הביך אותו, וברגע קל של הסחת הדעת נתקלה רגלו באבן שניצבה על אם הדרך, והוא השתטח על גבי הקרקע, כשפניו נחבטות באבני המדבר.
בן הרים את ראשו באיטיות, כשכל תזוזה מסבה לו כאב עז. לנגד עיניו עמדה דמותו התמירה של רומאַי, מבטו המלטף גרם לבן משיכה עזה אל המחוזות האפלים שבנפשו, אותם לא הכיר מעולם.
אט אט התרומם, נשאב אל האור הכתמתם. ידו של רומאַי הושטה לעברו וממנה נשפך האור הכתום מתגבש לדמות ערטילאית, הדמות איגפה את בן שהחל הולך שבי אחריה.
הדמות נכנסה לתוך מערה רחבת ידיים, מוארת באור חיוור. שני מבדילים שעמדו בפינה, ניגשו אל בן, והטילו עליו צרור חבלים שליפפו אותו כפקעת.
החבלים הלכו והתהדקו סביבו, לרגע הוא מרגיש את צבעם הכתום כצריבה עזה, ולמשנהו נדמו החבלים כידיים רבות ענוגות המחזיקות בו.
אט אט שככו הקולות, עיניו התרגלו לחשכה העבותה ששררה במערה, ולכשפקח אותן נדהם לראות שהכל נעלם, המבדילים לא היו שם.
הוא הושלך על הרצפה הקרירה קשור בחבלים, בודד לגמרי.
