@האש-שלי-תוקד בתחילת שיחות הר"ן (שיחה א)"כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹקִים" (תְּהִלִּים קל"ה). דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם, לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁל גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל, וְעַל-כֵּן אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל.
כל ברלסבר יודע שהיחודיות של 'חסיד ברסלב' הוא 'כי אני ידעתי' וגו'. ואפילו לעצמו אינו יכול לספר מיום ליום מהי 'הנקודה שלו'.
ועל זה הצטוונו להתחזק בשיחת חברים לקבל זה מזה, ואדם יכול לקבל מעצמו (עיין תורה רכב). כי בכל יום יצאו גוונים חדשים מהיכל הגוונים המשתנים כפי שורש עבודת ה' הנצרך ביום זה לאדם זה וכו'.

@אחד-מאנש לענ"ד הרגשה זו בדרך כלל לא באה ממקומות שמבוססים על אנ"ש האותנטיים, שבראשם עומדים תלמידי חכמים. אלא במקומות שאין ת"ח גדולים. והסיבה לצערי שכל אחד רוצה להרגיש שהוא שווה יותר מאחרים. ואצל הרבה ההרגשה הזאת באה מזה שאני מכיר את רבנו ומי שלא מכיר את רבנו ממילא הוא פחות ממני. אך כאשר זוכים לראיה רחבה בעולם התורה והחסידות אזי יודעים את מעלתנו שזכינו שרבנו הקדוש קרב אותנו אליו, אך לא מתייחסים לאחרים בזלזול.
והדברים הנ"ל מבוארים בצורה יותר קיצונית בתורה קעא. ולחרפות הדברים לא העתקתי והרוצים יעיינו שם ויבינו.

לשן הלקו"ה מנחה ו, יב. - כִּי זֶה עִקַּר תִּקּוּן הַחוֹבְלִים כְּשֶׁמִּתְקָרְבִים מִתּוֹךְ מַחֲלֹקֶת וּסְפֵקוֹת וּמַאֲמִינִים בְּכָל הַצַּדִּיקִים אַף עַל פִּי שֶׁחוֹלְקִים זֶה עַל זֶה, לֹא כְּמוֹ הַלֵּיצָנִים שֶׁאוֹמְרִים מֵאַחַר שֶׁחוֹלְקִים זֶה עַל זֶה הוּא שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם וְחוֹלֵק עַל שְׁנֵיהֶם, כִּי זֶהוּ דִּבְרֵי לֵיצָנוּת וְנוֹגְעִים בִּכְפִירוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן. רַק הָאֱמֶת הוּא לְהֵפֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַאֲמִין בְּכֻלָּם וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם. (וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר עַל פָּסוּק אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים וְכוּ' בְּהַתּוֹרָה בַּחֲצוֹצְרוֹת בְּסִימָן ה לִקּוּטֵי חֵלֶק א עַיֵּן שָׁם):
וְזֶהוּ אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים. הַיְנוּ אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ לְמִי לְהִתְקָרֵב, כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַל תְּחִלָּה הַגִּידָה לִּי וְכוּ' אֵיכָה תִרְעֶה וְכוּ'. עַל זֶה הֵשִׁיב אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ וְכוּ' צְאִי לָךְ וְכוּ' וּרְעִי וְכוּ' עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, הָרֹעִים דַּיְקָא לְשׁוֹן רַבִּים. הַיְנוּ שֶׁתִּתְקָרֵב לְכֻלָּם, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ לְמִי לְהִתְקָרֵב צָרִיךְ אַתָּה לְהִתְקָרֵב לְכֻלָּם וּלְהַאֲמִין בְּכֻלָּם מֵאַחַר שֶׁכֻּלָּם מַזְהִירִים אוֹתְךָ לְקַיֵּם תּוֹרַת מֹשֶׁה בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה. כִּי רַק מֵהָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים הַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הַחֲקִירוֹת הָרוֹצִים לְהַטּוֹת מִתּוֹרַת מֹשֶׁה לִלְמֹד חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וּפוֹרְקִים עֹל וְרֻבָּם מְגַלְּחִים זְקָנָם וְכוּ' כַּמְפֻרְסָם, מֵהֶם צְרִיכִים לְהִתְרַחֵק בְּתַכְלִית הָרִחוּק, אֲבָל כָּל מִי שֶׁמַּנְהִיג עַל פִּי הַתּוֹרָה כְּפִי שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּגְמָרָא וּפוֹסְקִים וְסִפְרֵי יְרֵאִים הַמְיֻסָּדִים עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, בָּהֶם צְרִיכִים לְהִתְדַּבֵּק בְּכֻלָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וּבוֹ תִדְבָּק וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הִדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְעַל זֶה מְרַמֵּז יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁעוֹשִין מֵחֲמַת סָפֵק שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. וְעַל יְדֵי זֶה עִקַּר תִּקּוּן בְּחִינַת הַחוֹבְלִים מֵאַחַר שֶׁמַּחֲמִירִים מֵחֲמַת סָפֵק וְעוֹשִים שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים, כְּמוֹ כֵן צְרִיכִים מֵחֲמַת סָפֵק לְהִתְקָרֵב לְכָל הַצַּדִּיקִים הַהוֹלְכִים עַל פִּי הַתּוֹרָה וְכַנַּ"ל

@חבר-אני נושא מורכב בשביל לכתוב על זה בפורום.

@אחד-מאנש הדברים נכונים מאד. אך צריך לזכור את תורה נו, א. שמבואר שם שיש צדיק שמולך על כל העולם בסתר. וכל בר בי ברלסב יודע שהכוונה לרבנו. וצריך לעכל ולהכיל את זה שיש אנשים שרבנו פועל איתם בהעלמה וכך דיקא צריך להיות אופן הפעולה ולא בשום צורה אחרת.
נ.ב. וגם למש"כ וועלן וועלן צריך לשים לב כשמקרבים אדם לא להתקיף אותו בדברי חיזוק. והחכמה היא לחזק בהעלמה, כפי שאמר רבנו הקדוש שהוא לא מקפיד שיחזקו בדבריו בלי לומר בשם אומרו. ו
ובדבורי אמונה מספר ר' לוי יצחק זצ"ל איך הוא עצמו התקרב לברסלב בלי שדברו איתו כלום, אלא באופן של כזה ראה וקדש. כאשר המתקרבים רואים יהודים שעובדים את השי"ת בשמחה ודבקים באמונה זה גורם להם לבד לנסות להתחקות אחר סוד ההצלחה, וזהו הקרוב המוצלח ביותר. ותראה מה הרוויחה חסידות ברסלב בזכות כזה קרוב את ר' לוי יצחק.

@איש-היער יש בחירה, ואכפת לי מאד מה קורה.
ויש לי מחשבות, רצונות, תוכניות. ולא תמיד זה הולך.
ויתכן שאני טעיתי בבחירה.
ונותן לנו רבנו עצה, שקודם כל ישליך עצמו על השי"ת שרוצה לעשות כרצונו. וע"י שמבטל עצמו להשי"ת. אזי מסר עצמו להנהגת השי"ת. וממילא כיון שאין לו דעת עצמית, אלא רצון. כאשר השי"ת רוצה אחרת, הוא יוליך אותו בדרך אחרת, ובזה יבין האדם שמשמים הוא.
ועיין בכעין זה בתורה קמג לענין המקבל עצמה מחכמי הדור, שלפעמי העצה לא מועילה, ואזי ידע שמהשי"ת הוא. אך אם לא קבל עצה, יתכן שהוא הטעה את עצמו עיי"ש.

@ל-ל מציין לקו"ה שמסתמא הם מקור חזק לדברי ר' יצחק ברייטר.
ברכות הריח וברכת הודאה ד, ב-ג.
צָרִיךְ כָּל אֶחָד לוֹמַר בְּדַעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְשָׁמָה גָּבֹהַּ מְאֹד, כִּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים שֶׁבְּיִשְרָאֵל הִוא גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד. וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵין נָאֶה לוֹ לִהְיוֹת כָּרוּךְ אַחַר תַּאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן לַעֲבֹר אֵיזֶה עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְיִגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'. שֶׁצְּרִיכִין לְהַגְבִּיהַּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה', כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל רָחוֹק בְּשָׁרְשׁוֹ מְאֹד מְאֹד מֵעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל הוּא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם עִם תַּאֲווֹתֵיהֶן רַק הָעִקָּר שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע מִכֹּחוֹ. נִמְצָא, שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל הוּא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל, רַק שֶׁלָּאו כָּל אֶחָד זוֹכֶה לֵידַע מִכֹּחוֹ, וּלְפִי נְפִילַת כָּל אֶחָד לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ כְּמוֹ כֵן נוֹפֵל לְתַאֲווֹת וְהָעִקָּר לְתַאֲוַת נִאוּף שֶׁהִוא עִקַּר הַיֵּצֶר הָרָע. וְכָל מַה שֶּׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם, יוֹנֵק הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִמֶּנּוּ יוֹתֵר וּבוֹלֵעַ אוֹתוֹ יוֹתֵר רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְעַל כֵּן לִפְעָמִים הַסִּטְרָא אָחֳרָא בּוֹלַעַת אֶת הָאָדָם כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִוא מַגִּיעַ לְעֶצֶם פְּנִימִיּוּת קְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ וְהִיא מִתְחַזֶּקֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לִבְלֹעַ נְקֻדָּה זֹאת גַּם כֵּן וּמְבִיאָהּ אוֹתוֹ לִידֵי עֲבֵרָה גְּדוֹלָה חַס וְשָׁלוֹם, כְּדֵי לִבְלֹעַ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהִיא רוֹצָה לִבְלֹעַ אֶת עֶצֶם פְּנִימִיּוּת קְדֻשָּׁתוֹ אֲזַי זֹאת הַנְּקֻדָּה עוֹמֶדֶת לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלָּהּ, כִּי זֹאת הַנְּקֻדָּה שֶׁל פְּנִימִיּוּת קְדֻשָּׁתוֹ הִיא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל מְאֹד וְכַנַּ"ל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא לִבְלֹעַ אוֹתָהּ בְּשׁוּם אֹפֶן. וְלֹא דַּי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִבְלֹעַ אוֹתָהּ אַף גַּם זֹאת הַנְּקֻדָּה טוֹבָה עוֹמֶדֶת לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלָּהּ עַד שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לִתֵּן הֲקָאוֹת לְהָקִיא וּלְהוֹצִיא כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבָּלְעָה מִזֹּאת הַנְּשָׁמָה. וּמִזֶּה בָּא בְּחִינַת מַה שֶּׁלִּפְעָמִים הָאָדָם נִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה אַחַר כַּמָּה עֲבֵרוֹת, הַיְנוּ כַּנַּ"ל. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁלִּפְעָמִים עֲבֵרָה מְבִיאָה אֶת הָאָדָם לִידֵי תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁנִּלְכָּד בְּאֵיזֶה עֲבֵרָה גְּדוֹלָה רַחֲמָנָא לִצְלַן, עַל יְדֵי זֶה נִתְמַרְמֵר לִבּוֹ וְנִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה עַד שֶׁנַּעֲשֶה בַּעַל תְּשׁוּבָה גָּמוּר. וְכָל זֶה עַל יְדֵי בְּחִינַת הַנַּ"ל. שֶׁלִּפְעָמִים הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִוא רוֹצָה לִבְלֹעַ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי וְאָז מִתְגַּבֶּרֶת פְּנִימִיּוּת הַנְּקֻדָּה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא רוֹצָה לִבְלֹעַ גַּם אוֹתָהּ, וַאֲזַי הִיא עוֹמֶדֶת לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלָּהּ וְעַל יְדֵי זֶה לֹא דַּי שֶׁאֵינָהּ בּוֹלַעַת אֶת הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת אַף גַּם הִיא מֻכְרַחַת לְהָקִיא וּלְהוֹצִיא עַל יְדֵי זֶה כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבָּלְעָה בִּבְחִינַת חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ וְכוּ' כַּנַּ"ל:
ג) אֲבָל בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשוֹת תְּשׁוּבָה. כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם יִהְיֶה לוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד שָׁם, כִּי לִפְעָמִים הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁבּוֹלַעַת אוֹתוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ עֲבֵרוֹת גְּדוֹלוֹת וְלֹא שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה לְבַסּוֹף, כִּי יֵשׁ בָּזֶה עִנְיָנִים רַבִּים לְאֵין קֵץ. וְהֵם מִסּוֹד סִתְרֵי דַּרְכֵי הַבְּחִירָה שֶׁנָּתַן ה' יִתְבָּרַךְ לְכָל אָדָם שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד עֲלֵיהֶם. אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר עָבַר מַה שֶּׁעָבַר חַס וְשָׁלוֹם, צָרִיךְ לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר רָצָה לְהִתְגַּבֵּר אֲלָפִים פְּעָמִים לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר וְלֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ וְנָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לַעֲבֵרוֹת גְּמוּרוֹת וַחֲמוּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה כָּל עוֹד נִשְׁמָתוֹ בּוֹ. וְהָעִקָּר הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּה' יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּדֵּל בְּכָל עֹז לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיק אֲמִתִּי, וְיִשְׁפֹּךְ שִיחוֹ לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ. שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת. כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה עַל יָדוֹ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וְאָז בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לְעוֹלָם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, כִּי עִקַּר הַכֹּחַ לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנָה שֶׁהִיא כְּלַל וְעִקַּר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. כִּי עִקַּר הָאֱמוּנָה הוּא לְהַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם. לְהַאֲמִיןשֶׁה' יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל יֵשׁ מֵאַיִן כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת כֹּחַ מַעֲשָיו כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְרָאֵל כַּנַּ"ל. כִּי ה' יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל בְּכ"ח אַתְוָן דְּעֻבְדָּא דִּבְרֵאשִׁית. שֶׁהֵם בְּחִינַת כֹּחַ מַעֲשָיו הִגִּיד לְעַמּוֹ שֶׁעַל יְדֵי זֶה כּוֹבְשִׁין אֶרֶץ יִשְרָאֵל. וְזֹאת הָאֱמוּנָה הִוא עִקַּר הַכֹּחַ שֶׁל יִשְרָאֵל לְהִתְגַּבֵּר כְּנֶגֶד כָּל הַקְּלִפּוֹת וְהַתַּאֲווֹת וְהַסִּטְרִין אָחֳרָנִין בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים עֶשְרִין וּתְרֵין (דַּף סו) וּבְהַאי כֹּחַ מִתְתַּקְּפִין יִשְרָאֵל עַל אֱדוֹם, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (סִימָן מד לִקּוּטֵי חֵלֶק א), עַיֵּן שָׁם כִּי כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקֹרָב לְצַדִּיק הָאֱמֶת. שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה לְהַאֲמִין בְּכֹחַ מַעֲשָיו. שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם שֶׁהוּא עִקַּר הָאֱמוּנָה לְהַאֲמִין שֶׁה' יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל בְּכֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ בְּכ"ח אַתְוָן שֶׁל מַעֲשֵה בְּרֵאשִׁית עַל יְדֵי זֶה הַכֹּחַ יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר לְעוֹלָם כְּנֶגֶד כָּל הַסִּטְרִין אָחֳרָנִין. וְסוֹף כָּל סוֹף יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא תַּחֲזֹר וְתָקִיא כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבָּלְעָה עַד שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשוֹת גֵּרִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל:

@איש-הפלא מובא הקבלות בסדר החומשים. אך זכורני שזה להפך שבראשית הוא הגבוה וכו' עד משנה תורה שהוא בחינת 'מלכות' וזהו בחינת 'משנה תורה' שחוזר על התורה כעין המלכות שמקבלת בה את כל שפע הספירות שמאליה.
אך התורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקת לשבעים פנים כן ירבו.

@כפטיש-יפוצץ הכלל הראשון מאד נכון והוא נר לרגלי הלומד להבין את התורה הספצפית שלומד.
כי בעומק קשרי כל תורה מונחים תובנות עמוקות שאינם נראים בקריאה השטחית.
אך אעפ"כ הספר לקו"מ יש בו בחינה של דרוש ארוך וממילא אפשר ללמוד גם ממקומות אחרים ביאורים לדברים ובפרט למושגים שרבנו לא האריך בהם בתורה הנלמדת אך מבוארת במקומות אחרים. [והוא ככל התורה כולה שדברי תורה עשירים במקום אחר]. וזה לא זלזול לומר שאני יכול ללמוד ממקום אחר.
והראיתי שישנם דברים שרבנו כפל אותם במקומות נוספים, ולא נזדעק לומר אוי איך אפשר לומר והרי צריכים 'מיניה וביה'.
עוד הוספתי והדגשתי שע"פ כלל יח מוכרחים אנו לומד שכל תורה שנאמרה מאוחר יותר, רבז"ל סמך על שומעי לקחו שיודעים הקדמות מתורות אחרות. [לדוגמא בתורה דידן שנאמרה אחרי תורה לח שגם מדברת על כוונת תפילין וגם מוזכר שם תקון אותיות. אין שום רעותא ללמוד ממנה דברים לתורה שלנו].
והדבר העיקרי שהנני רוצה לומר - שכל מי שמכיר קצת את הלקו"ה יודע שר' נתן בעצמו הגיע לכלל 'מניה וביה' בעיקר בהלכות המתקדמות ולא בהלכה א-ב. ששם מביא הרבה פעמים קישורים מתורות אחרות. כידוע לכל לומד לקו"ה.
וזה לא כמו שיש שרוצים לומר שרק ר' נתן יכל לדמות וכו'. שהרי ר' נתן בעצמו אח"כ עסק פחות בדימוים מתורות אחרות ועסק יותר במניה וביה.
ועל כן אנו הקטנים שכל ימינו אולי נגיע לתחלת לימודו של ר' נתן גם מותר לנו להביא סיעתות וביאורים מתורות אחרות.
ובפרט שהפרפאות לחכמה נהג כן לכתחלה, וידע את כל ספרי רבנו עם שאר כל התורה כולה באופן שמח אנושי לא מבין זאת כידוע למעיינים ביקרא דשבת ושאר ספריו הקדושים.
ויותר מזאת - שלפעמים הדרושים של 'מניה וביה' הם יותר 'דרש' מכל דרש אחר, ופעמים הם בבחינת רמז רחוק, ואעפ"כ הם 'מניה וביה' ואין בהם פסול. אך כאשר אפשר לבאר דברים בדרך קלה ופשוטה ממקומות אחרים אין בזה שום פסול. ועל כגון דא אמר רבנו 'התורה שלי היא כולה הקדמות' והיינו שתוכל למצוא את דברי ולהבינם מעוד הרבה מקומות אחרים.
[וכמדומני שתמיד כשהעירו על חוסר מניה וביה, הבאתי תכף מקורות מניה וביה, תכף ומיד כמימא לטיגנא. ובכוונה בתחלה איני מביא את ההוכחות מניה וביה. כאשר הדברים מובנים ע"פ הקדמות פשוטות שכל מוחא סביל דא. ואיני נצרך לנתוח מעמיק של מניה וביה שהמשכלים בלבד יבינו את הדברים.
עד כאן הצעת דברי. וכמובן יש שחולקים והנני מכבד את דעתם, וחושבני שאין בזה פסיקה. כיון שבכל הדורות היו כל מיני סוגי לימודים. ואין אדם לומד אלא בדרך שלבו חפץ.

@האש-שלי-תוקד מענין מאד מה כוונת המשנה באבות 'איזו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי' האם כוונת התנא 'כל אדם' זה דיקא חסיד ברסלב?
זה שיש לנו שפה משותפת לקבל עצות מאחד שהולך בדרך רבנו. זה בודאי לא שולל שום אדם מישראל שגם ממנו אני יכול להשכיל בעבודת ה'. כמובן שאני יבחון אח"כ האם ז ההדרכה של רבנו בעבודת ה' או לא.
אך אין שום הו"א לפרוש מיהודי שומר תורה ומצוות מחמת 'מפלגתיות'.
וידוע בזה פרושו של ר' נתן (איני זוכר איפה) עה"פ צאי לך בעקבי הצאן וגו' שמכל מי שמוחזק בכשרות אפשר לקבל דרך. עד אשר ימצא האדם את צדיק האמת.
כתבתי את הדברים בדרך כלל, אך זה כולל את הנצרך למבין.

@מאיר-לב בתורה פ רבנו מבאר ש'שלום' הוא חבור של ב' הפכים.
עצם הידיעה שכפי שפרצופיהם שונים דעותיהם שונות. וכל אחד יש לו את הנקודה שלו.
וזה לא סותר את הנקודה של חבר שלו שאמור לגלות משהו אחר.
ואדרבה כל אחד מהנקודה שלו 'משלים' את הפזל. ודוקא ע"י שהוא שונה 'נשלם' הפזל.
הרי"ז מביא שלום ואהבה לכל נקודת אור שמתווספת להיות 'אור צדיקים ישמח' (תורה סא).
ונכללים י"ב אבנים./ שישים ריבוא. באבן השתיה בקבוץ הקדוש על ימי ר"ה.

@הפשוט-שבאנשי וכבר אמר שלמה המלך (משלי כב, יז) הט אזנך ושמע דברי חכמים. ובסדר עולם רבה (פרק ל) עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים שנא' (משלי כ"ב) כי נעים כי תשמרם בבטנך. להיות בה' מבטחך. היינו שאחר שפסקה נבואה שה' היה מדבר עם הנביאים. כעת לאחר שפסקה הנבואה הצורה והדרך להשיג דבר ה' הוא ע"י 'הט אזנך ושמע דברי חכמים'.
נ.ב. ובהקשר לתורה הזמנית. ענין השמיעה הוא ענין המלכות כמ"ש (שמואל א - טו, ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וגו' ותרגומו 'וכנס', היינו שתפקיד המלך לכנס את העם, לקחת את כל הפרטים ולקבצם יחד. ואף בדברי רבנו ז"ל העבודה היא להטות אוזן ולשמוע מתוך דבריו את הדרך נלך בה.

@לב-העולם-אתה ע"פ קשרי התורה צריך שהוידוי יהיה מהאדם עצמו ולא שיאמרו לו להתוודות. כי כולם מתוודים בכל יום ואעפ"כ לא חשיב כ"כ להוצאת הצרופים הרעים.
ובפרט שבכדי להוציא אדם למיתה זו כשקיבל על עצמו ההתראה ואעפ"כ עבר העבירה בפני עדים. והוא סימן על חוזק היצה"ר. וכמדומני שבביאור הליקוטים נגע בנקודה זו שיש כאלו שאין להם תקנה כי אם ע"י ניסור העצמות ועונשי המיתה וכו'. ובמק"א הזכרתי שהזוה"ק אומר שבד' מיתות בי"ד המיתה היא לס"מ שהתלבש בזה האדם כ"כ. ויודע תעלומות כנראה יודע שכזה אדם לא מועיל לו הוידוי להוצאת הצרופים בעוה"ז כי אם לתקנו לעוה"ב.

@ידידיה-סרוסי אני גם תמה מדוע בדיון הזה יש הכי הרבה התכתבויות. ומדוע לא ישלחו ידם בכתיבת חידו"ת על התורה הזמנית. שבשביל זה הוקם הפורום. ומדוע עשו הטפל עיקר והעיקר טפל. בפרט בנושא זה שבין כה לא ישכנעו הצדדים אחד את השני. וכל אחד מחזיק בדעתו. ואין כל האשכול הזה אלא 'נצחנות' גרידא. וד"ל.

@ישי-משה ר' נתן לא אומר 'לפחד מהפחד'.
ובודאי שפעם היה 'יראה מהדין' של ר"ה. ועל כן לא דברו על זה בצורה כזאת.
כי עיקר העבודה באלול היה לעשות תשובה.
כידוע היום יש הרבה דיבורים על 'הפחד' וכו'. והדבר גורם לרוב העולם, שהימים נוראים נהיו 'נוראים'. ומחכים שכבר נעבור את יוה"כ.
והאמת היא בדיוק להפך. שאם היו יודעים מעלת התשובה, היו מפחדים מיום הדין שבו נקבע החיים נצחיים של האדם כפי שכותב מהורנ"ת. והיו שמחים על העיר מקלט שנתן לנו השי"ת ששמה 'תשובה'. והיו עושים 'תשובה' מפנימיות הלב להתקרב להשי"ת. ולא רק להיות במצב של 'תשובה' של 'הימים נוראים' וכשיחלפו יאנחו אנחת רווחה.
ומקובל שמה שאצל העולם זה עבודת 'הימים הנוראים' אצל חסיד ברסלב זה עבודת כל השנה. וכמובן שכשמגיעים לקראת ימי ראש השנה. צריכים להתעורר יותר להכין כלים לקבל 'חיים נצחיים'.
בקיצור - אלול 'לא מפחיד'. אלא באלול צריכים 'לפחד' על עצמנו, כדברי מוהרנ"ת.
וכיון שבסיפור הדברים מובנים יותר אכתוב שתי ספורים קטנים שיבטאו את הענין.
א. סיפר לי יהודי יקר שהיה גר בארה"ב, ואמר לי שמגיל בר מצוה עד סביבות גיל ארבעים הוא לא התפלל במנין בימים נוראים (כאשר בשאר ימות השנה התפלל ג' תפילות במנין). והסיבה כי ההרגשה בבית כנסת היתה, שכל אחד מתכסה בטליתו. ואומר להשי"ת 'זה לא אני', אם אתה רוצה תעניש את האחר. אך כשהגיע לאומן בסביבות גיל הארבעים, ראה שאנשים מצד אחד יראים וחרדים 'מהשי"ת' אך לא כבורחים מפני כת יורים. ודו"ק. ומאז חזר להתפלל במנין בימים נוראים.
ב. התבטא פעם אחד מעובדי ה'. שכאשר יש יום שלא אומרים תחנון לפי רמז בהלכה, או סיבה הלכתית. כולם שמחים. ואמר איני מבין לשמחה זו מהי עושה. והלא הוידוי ונפילת אפים, הם תקוותנו. מצות תשובה היא תקוותו של כל יהודי ואיך מחפשים לברוח מתקוות חייך לנצח.
הכלל והעיקר שנדע על מה לפחד. ולא יהיה הפחד כדי לקבל חתימה טובה ולהמשיך את החיים כהרגלם. מקווה שיובנו כוונת הדברים.

@איש-הפלא בביאור הליקוטים ביאר ענין 'הטוב והמטיב' שמתאים למבואר בפוסקים.
וז"ל באות ל - בתחלת הבריאה, שהיתה כל זה מצד הבורא יתברך, אין זה רק לתיקון היכולת לקבל האור, בהתהוות והתעבות הכלים, שבהתחלקות האור והשינויים כנ"ל.
ולא כן אחר הבריאה, כאשר מזה המיעוט ואלה השינויים נמשך ונשתלשל במלכות הנשמות [כלליות האדם בבחירתו], להתמעט ולהשתנות ולהתהפך לגמרי בצירופים האחרים המוב"פ, כי אז מוכרח להתוודות לפני משה, אשר בכחו יהפך [היפך מהתהפכות הנ"ל] מצירופים הרעים, לצירופים הטובים, בדברי הווידוי כמוב"פ. עד שגם המיעוט וירידת המלכות, בהתגברות השינויים שמצד האדם [המתוודה, ושומע מעתה לדבריו], נהפך לתיקון, בריבוי התהוות הכלים [לקבלת אור העליון יתברך בכפלי כפלים] ונצטרף לתיקון המיעוט ושינויי נשמות המלכות שמצד העליון יתברך בתחלת הבריאה.
וכפי זה 'הטוב' הוא סדר הצרופים שברא בהם השי"ת את העולם וכל סדר השתלשלות הבריאה. ואילו 'המטיב' הוא מה שמתקנים את שינוי הצרופים ומכינים מהם כלים חדשים לגילוי האור העליון בכפלי כפלים.
וזהו כמו שכתבו הפוסקים (והוא פשט הגמ' לענין ברכת הטוב והמטיב על הגשמים וכו'). הטוב הנוגע אליו, והמטיב 'לזולתו', וכן כאן כאשר יצאו הדברים מסדר צרופי הבורא זה בחינת 'לזולתו' ואף שם השי"ת 'המטיב' שאפשר להחזירם לקדושה ולבנות מהם כלים וכו'.

@מאיר-לב אציין מעט - בשיחות הר"ן קמט -המעשה של השבעה בעטלירס הנדפסת בספורי המעשיות ספר כמה ימים ובכל פעם ספר ענין השיך לזה שספרו ממנו שעל ידי זה התחיל לספר המעשה:‏
‏בתחלה בליל שבת קדש התחיל על ידי הטאביקי (טבק להרחה) שלקח מאיש מאנשיו ונזכר בהאגרת ששלחתי אני לחברי שהגיע לידו זכרונו לברכה וכתבתי לו שיהיה בשמחה
ובחיי"מ אות תעב - הִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמֵנוּ לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי וּלְהָרִיחַ טַבָּק. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִֹיחָה זוֹ וְאָמַר שֶׁרָאוּי לְאִישׁ כָּשֵׁר לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי הֵם בִּטּוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּחִנָּם... וּלְהָרִיחַ טַבָּק אָמַר שֶׁזֶּה מַזִּיק וּמְבַטֵּל יוֹתֵר מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. כִּי מִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּלֹא זֶה אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְהִיא בִּלְבּוּל וּבִטּוּל גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶמְצַע הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה בִּפְרָט לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין לוֹ טַבָּק. כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה. וְגַם קָשֶׁה לְהַשְׁלִיךְ אֶת עִנְיַן הַטַּבָּק מִי שֶׁנִּתְרַגֵּל בָּזֶה. עַל כֵּן טוֹב וְנָכוֹן מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּעִנְיַן הַנְהָגוֹת אֵלּוּ שֶׁל הַטִּיטוּן וְהַטַּבָּק שֶׁאֵינָם נִצְרָכִים כְּלָל, רַק מַזִּיקִים וּמְבַטְּלִים אֶת הָאָדָם מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וְכַיּוֹצֵא:‏
בשיח שרפי קודש ג, ריט - לְרַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי קוּפְסָאוֹת לַהֲרָחַת טַבַּק, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, וְהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַקְּטַנָּה וּכְשֶׁנִּגְמְרָה הָיָה מְמַלְאָה מֵהַגְּדוֹלָה. פַּעַם כְּשֶׁבָּא אֵלָיו אֶחָד עִם פִּדְיוֹן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל מַקְשָׁה לֵילֵד כַּיָּדוּעַ שֶׁעִנְיַן הַפִּדְיוֹנוֹת וְהַמּוֹפְתִים נִמְסַר לוֹ אַחַר פְּטִירַת רַבֵּנוּ, אָמַר "נוּ אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשוֹֹת פִּדְיוֹן גַּם עַל יְדֵי הֲרָחַת טַבַּק, "נוּ מִיר קֶענֶען מַאכְן אַ פִּדְיוֹן מִיט אַ שְׁמֶעק טַבַּק אוֹיךְ". וְלָקַח מִמֶּנָּהּ מְעַט לַהֲרָחָה, וְתֵיכֶף יָלְדָה לְמַזָּל טוֹב.‏
א. משיחות הר"ן מבואר שהיה אצל רבנו אנ"ש שהיו מריחים טבק אף שרבנו אמר שלא להריח. וקשה לומר שהיה ההרחה קודם שאמר רבנו שלא להריח. כיון שמעשה יג נאמר בשנה האחרונה לחיי רבנו הקדוש.
ב. מחיי"מ משמע שעקר קפידת רבנו היתה לא להרגיל עצמו וכו'. וממילא מובן ששמאק טבק בליל שבת לא נחשב בלהרגיל עצמו.
ג. ממעשה מר' יודיל רואים שאף אחר שיחת רבנו היה מריח טבק ועוד היה עושה עמו פדיונות.
ד. ומה שאנ"ש הקפידו בזה ביותר וכו' אשריהם ואשרי חלקם אך כאשר מדברים מה רבנו אמר ראוי להצמד למה שרבנו אמר דיקא.
ה. אין צורך להעלות את השיחות משש"ק מעניין גערת אנ"ש במחלק הטבק, והתפארות אנ"ש שעוזבים העולם מאף נקי מטבק. כי הנני יודע מזה אך כל זה כלול במש"כ באות ד.

@ברוך-מאןו'אתה' תצוה וגו' - ובתורה 'אתה נכלל באין סוף'.

@האש-שלי-תוקד לכל המקרובים החדשים, הנושאים שאתם מעלים מענינים ביותר. אך השאלה האם דברים כאלו מבררים בפורום או אם הרב שאליו אתה מקורב ואיתו אתה מתייעץ ומתחזק.
הדרך להעלות נושאים עדינים השנויים במחלוקת בפורום. היא לא יותר מאהבת הנייעס ותו לא מידי. כאשר כולם יודעים שיש דעות לכאן ולכאן. ועצם העלאת הנושאים האלו הם ביטול זמן וכו'. וד"ל

בלקו"ה חוה"מ ד, ז. כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר הַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי בִּטָּחוֹן לְבַד, רַק צְרִיכִין אֵיזֶה עֵסֶק כָּל שֶׁהוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָכוֹל יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר, וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה. נִמְצָא, שֶׁצְּרִיכִין רַק לַעֲשוֹת אֵיזֶה עֵסֶק מֻעָט שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל לְגַמְרֵי וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבָרְכוֹ עַל יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה. 'בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה' דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲשֶה אֵיזֶה עֵסֶק כָּל שֶׁהוּא יְבָרְכוֹ ה' וְיַצְלִיחוֹ וִיפַרְנְסֵהוּ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, שֶׁזֶּה הָעִקָּר וְגַם זֶה הָעֵסֶק מֻעָט הוּא רַק לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתִּהְיֶה תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, אֲבָל מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה וְרוֹצֶה רַק לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא לַעֲשוֹת שׁוּם עֵסֶק בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי לוֹ. וְיַעַזְרוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּהְיֶה מְלַאכְתּוֹ וּפַרְנָסָתוֹ נַעֲשֵית עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
ריבית ג, א - כִּי הַהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲשֶֹה הָאָדָם אֵיזֶה עֻבְדָּא קַלָּה בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּבֵרַכְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ בְּזֶה הָעוֹלָם כִּי אִם עַל יְדֵי כֵּלִים. וְעַל כֵּן מֻכְרָחִין לַעֲשוֹת אֵיזֶה עֵסֶק וּמַשָֹּא וּמַתָּן, כִּי עַל יְדֵי זֶה עוֹשִֹין כֵּלִים וְצִנּוֹרוֹת לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין הָעֵסֶק עִקָּר כְּלָל, רַק עִקַּר הַפַּרְנָסָה מֵה' יִתְבָּרַךְ בְּהַשְׁגָּחָתוֹ לְבַד, כִּי אֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְֹתַּכֵּר וְעַל כֵּן אָסוּר לְהָאָדָם לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה וְלִרְדֹּף אַחַר פַּרְנָסָה בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת כְּאִלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, הַפַּרְנָסָה תְּלוּיָה בָּזֶה לְבַד, כִּי, אַדְּרַבָּא, עַל יְדֵי זֶה נִתְמַעֵט פַּרְנָסָתוֹ, כִּי כָּל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה הַשָּׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, כִּי אֵין צֹרֶךְ לַעֲשוֹת מַשָֹּא וּמַתָּן וְעֵסֶק, רַק לָצֵאת יְדֵי מִצְוַת עֲשִֹיַּת מַשָֹּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה כְּדֵי לַעֲשוֹת אֵיזֶה כְּלִי וְצִנּוֹר לְקַבֵּל הַהַשְׁפָּעָה כַּנַּ"ל וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲשֶֹה יוֹצֵא בָּזֶה. וְזֶהוּ, "וּבְרַכְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה", הַיְנוּ בְּכָל מַה שֶׁתַּעֲשֶֹה יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ דָּבָר קַל וְקָטָן יְבָרֶכְךָ ה'.
שלוחין ה, כז - "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וְכוּ'". כִּי בְּחִינַת סוּס הוּא בְּחִינַת תֹּקֶף זֻהֲמַת הַמְדַמֶּה, בְּחִינַת זֻהֲמַת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם, "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וְכוּ'" (יְשַׁעְיָה לא), שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ פְּגַם תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַמָּמוֹן בִּיגִיעוֹת יְתֵרוֹת בְּחִנָּם וְעוֹשֶֹה מֵהַטָּפֵל עִקָּר וּמֵהָעִקָּר טָפֵל, שֶׁתּוֹלֶה הָעִקָּר בְּהַסִּבּוֹת שֶׁהֵם הַנְּסִיעוֹת וְהַטִּרְחוֹת שֶׁל הַמַּשָּא וּמַתָּן וְשׁוֹכֵחַ בַּה' יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּזְכִּירִין אוֹתוֹ בַּה' יִתְבָּרַךְ וּבְתַכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי הוּא אוֹמֵר, הֲלֹא כְּתִיב, "וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה" שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹשֵׁב בָּטֵל וְכוּ'. וְאֵינוֹ מֵשִֹים אֶל לִבּוֹ לִבְלִי לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ, כִּי בְּוַדַּאי הָאֱמֶת הוּא שֶׁצְּרִיכִין אֵיזֶה עֵסֶק, אֲבָל חָלִילָה לַהֲפֹךְ הַדָּבָר לַעֲשֹוֹת מֵהַסִּבָּה שֶׁל הָעֵסֶק עִקָּר וְלִרְדֹּף אַחַר הַמַּשָּא וּמַתָּן בִּיגִיעוֹת וְטִלְטוּלִים וְסַכָּנוֹת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ כָּאֵלֶּה, וּמִתּוֹרָה וּתְפִלָּה עוֹשֶֹה טָפֵל עַד שֶׁהַרְבֵּה מַשְׁלִיכִים עֵסֶק הַתּוֹרָה לְגַמְרֵי אַף עַל פִּי שֶׁבִּנְעוּרֵיהֶם הָיוּ לוֹמְדִים מֻפְלָגִים וְכוּ' עַד שֶׁכִּמְעַט שׁוֹכְחִים גַּם אֶת הַתְּפִלָּה וְכוּ', בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ ה' יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם
הפקר ונכסי הגר ד, ה - וְעַל כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּרָאוּי הוּא מֻכְרָח שֶׁיַּעֲשֶֹה אֵיזֶה עֵסֶק בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָכוֹל, אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב בָּטֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר, וּבֵרַכֲךָ ה' וְכוּ' בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה כִּי צָרִיךְ לַעֲשֹוֹת אֵיזֶה עֵסֶק מַשָּא וּמַתָּן אוֹ מְלָאכָה שֶׁהֵם בְּחִינַת צִמְצוּמִים כְּדֵי שֶׁיַּמְשִׁיךְ רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּת לְתוֹךְ הַצִּמְצוּמִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַמְשָׁכַת הַפַּרְנָסָה כַּנַּ"ל, כִּי כָּל הַמְּלָאכוֹת וְהָעֲסָקִים הֵם בְּחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהֵם בְּחִינַת מְלֶאכֶת מַעֲשֵֹה בְּרֵאשִׁית (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי וְכוּ' בְּסִימָן ד בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא). וְכָל מְלֶאכֶת מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית הָיוּ בְּחִינַת צִמְצוּמִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה הִמְשִׁיךְ רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּתוֹ לְתוֹךְ הַצִּמְצוּמִים שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הָיָה כָּל הַבְּרִיאָה
פקדון וד' שומרים ג, ג- וְזֶהוּ בְּחִינַת מַשָּא וּמַתָּן, בְּחִינַת בִּטָּחוֹן וְהִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת בְּשׁוּם אֹפֶן, כַּמְבֹאָר בַּסְּפָרִים. כִּי בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא הַבִּטָּחוֹן בַּה' יִתְבָּרַךְ כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תְּהִלִּים עה). וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲסֹק בְּאֵיזֶה עֵסֶק וּמַשָּא וּמַתָּן לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבֵרַכֲךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה. אַךְ הוּא עַל פִּי הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר הָעֵסֶק שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בַּעֲשִֹיַּת הַמַּשָּא וּמַתָּן הוּא בִּשְׁבִיל בֵּרוּר הַנִּיצוֹצוֹת מִשְּׁבִירַת כֵּלִים כַּיָּדוּעַ, כִּי הַבֵּרוּר נַעֲשֶֹה עַל יְדֵי הָאָדָם דַּיְקָא כַּיָּדוּעַ וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲשֶֹה אֵיזֶה עֵסֶק כְּדֵי לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת עַל יְדֵי זֶה וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא הַבִּטָּחוֹן בַּה' יִתְבָּרַךְ, כִּי צְרִיכִין לְבָרֵר הַשֶּׁפַע שֶׁל הַמָּמוֹן וְהַפַּרְנָסָה מִשְּׁנֵי מִינֵי קְלִפּוֹת הַנַּ"ל שֶׁנִּמְשָׁכִין מִשְּׁנֵי מִינֵי כְּפִירוֹת הַנַּ"ל, וְהַבֵּרוּר מֵהַקְּלִפּוֹת הַנִּמְשָׁכִין מִשְּׁבִירַת כֵּלִים זֶה נַעֲשֶֹה עַל יְדֵי הָאָדָם, כִּי בִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא הָאָדָם לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ וְכוּ' כַּנַּ"ל. אֲבָל בֵּרוּר הַשֶּׁפַע מֵהַקְּלִפּוֹת הַנִּמְשָׁכִין מֵחָלָל הַפָּנוּי זֶה אֵינוֹ תָּלוּי בְּדַעַת הָאָדָם וְאִי אֶפְשָׁר לְהָאָדָם לַעֲשֹוֹת שׁוּם פְּעֻלָּה וְחָכְמָה וְהִשְׁתַּדְּלוּת לָזֶה רַק לִבְטֹחַ בַּה' יִתְבָּרַךְ לְבַד וּלְהַאֲמִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ יַזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּרַחֲמָיו
אומנין ד, כז - כִּי כָּל הַמַּשָּא וּמַתָּן וְהָעֲסָקִים וְהַמְּלָאכוֹת הֵם רַק בִּבְחִינַת בֵּרוּר הַזֶּה, שֶׁשָּׁם מוֹעִיל הִשְׁתַּדְּלוּת הָאָדָם וּשְׁמִירָתוֹ וְעַל כֵּן מִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ צָרִיךְ לַעֲשֹוֹת אֵיזֶה דָּבָר כְּגוֹן מַשָּא וּמַתָּן אוֹ מְלָאכָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק, וּבֵרַכֲךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה. כִּי עַל יְדֵי הָעֲשִֹיָּה וְהָעֵסֶק מְבָרְרִין הַבֵּרוּר הַנַּעֲשֶֹה עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת בְּרִית תַּתָּאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת לַמְדָן, בְּחִינַת מט"ט וְכוּ' וְכַנַּ"ל. אֲבָל הַהִשְׁתַּדְּלוּת לְבַד בְּוַדַּאי אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם
גנבה ב, ו - כִּי בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְקַשֵּׁר הַכֹּל אֶל שָׁרְשׁוֹ שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, בִּפְרָט הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁבְּשָׁרְשׁוֹ הוּא גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד בְּחִינַת אוֹר צַח וּמְצֻחְצָח, כִּי שָׁרְשׁוֹ בְּמַזָּלָא דְּכָל מְזוֹנָא בֵּהּ תַּלְיָן כַּנַּ"ל וּכְשֶׁמְּקַשֵּׁר הַמָּמוֹן וְהַהַשְׁפָּעָה וְכָל הָעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ לְשָׁרְשׁוֹ שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ לְהַדַּעַת כַּנַּ"ל אֲזַי נִמְשָׁךְ בְּחִינַת שֶׁפַע כְּפוּלָה, כִּי אָז כְּשֶׁמְּקֻשָּׁר הָעֲשִׁירוּת לְשָׁרְשׁוֹ וְנִתְבַּטֵּל תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁעִקַּר הַתַּאֲוָה הוּא לְמַטָּה מֵחֲמַת שֶׁנָּפַל וְנִתְרַחֵק מִשָּׁרְשׁוֹ, כַּמּוּבָא בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וַאֲזַי כְּשֶׁמְּקֻשָּׁר הָעֲשִׁירוּת לְשָׁרְשׁוֹ אֲזַי נִמְשָׁךְ בְּרָכָה בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶֹה בִּבְחִינַת וּבֵרַכֲךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה בִּבְחִינַת יוֹסֵף שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר הַבְּרִית, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר תִּקּוּן שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהִסְתַּכֵּל בְּשֹׁרֶשׁ הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל הַמָּמוֹן, כַּמְבֹאָר כָּל זֶה הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם. וּבְיוֹסֵף נֶאֱמַר, וְכָל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶֹה ה' מַצְלִיחַ, כִּי נִשְׁתַּלֵּחַ בְּרָכָה בְּמַעֲשֵֹה יָדָיו כַּנַּ"ל
שם אות יג - וְזֶה בְּחִינַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, בְּחִינַת וַיִּשָּא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם. כִּי הַכֹּהֵן הוּא בְּחִינַת דַּעַת, בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית בִּבְחִינַת כִּי שִֹפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה וְכוּ' וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ וְכוּ' לְיִשְֹרָאֵל כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. וְעַל כֵּן כָּל הַבְּרָכוֹת בְּיָדָם כַּנַּ"ל. וְעִקַּר הַבְּרָכָה עַל יְדֵי נְשִֹיאַת הַיָּדַיִם בְּחִינַת שְֹאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִין לָשֵֹאת בְּחִינַת הַיָּדַיִם שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִֹיָּה בְּחִינַת מָמוֹן הַנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי מַעֲשֵֹה יָדָיו צָרִיךְ לָשֵֹאת אֶת בְּחִינַת הַיָּדַיִם אֵלּוּ לְהַדַּעַת. וְאָז כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר הָעֲשִֹיָּה, דְּהַיְנוּ הַמָּמוֹן לְהַדַּעַת מִשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַבְּרָכוֹת כַּנַּ"ל בְּחִינַת וּבֵרַכֲךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה. וְזֶהוּ:
וַיִּשָּא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו וְאָז דַּיְקָא וַיְבָרֲכֵם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים יְבָרֶכְךָ ה' בְּמָמוֹן, וְיִשְׁמְרֶךָ מִן הַמַּזִּיקִין, כִּי אָז נִמְשָׁךְ מָמוֹן דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרָכָה שֶׁהוּא מְשֻׁמָּר מִן הַמַּזִּיקִין וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהֵם בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוֹכִין, כִּי הַמָּמוֹן מְקֻשָּׁר לְהַדַּעַת שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ בְּרָכָה בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין בְּחִינַת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים כַּנַּ"ל: