@האש-שלי-תוקד בתחילת שיחות הר"ן (שיחה א)"כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹקִים" (תְּהִלִּים קל"ה). דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם, לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁל גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל, וְעַל-כֵּן אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל.
כל ברלסבר יודע שהיחודיות של 'חסיד ברסלב' הוא 'כי אני ידעתי' וגו'. ואפילו לעצמו אינו יכול לספר מיום ליום מהי 'הנקודה שלו'.
ועל זה הצטוונו להתחזק בשיחת חברים לקבל זה מזה, ואדם יכול לקבל מעצמו (עיין תורה רכב). כי בכל יום יצאו גוונים חדשים מהיכל הגוונים המשתנים כפי שורש עבודת ה' הנצרך ביום זה לאדם זה וכו'.

@אחד-מאנש לענ"ד הרגשה זו בדרך כלל לא באה ממקומות שמבוססים על אנ"ש האותנטיים, שבראשם עומדים תלמידי חכמים. אלא במקומות שאין ת"ח גדולים. והסיבה לצערי שכל אחד רוצה להרגיש שהוא שווה יותר מאחרים. ואצל הרבה ההרגשה הזאת באה מזה שאני מכיר את רבנו ומי שלא מכיר את רבנו ממילא הוא פחות ממני. אך כאשר זוכים לראיה רחבה בעולם התורה והחסידות אזי יודעים את מעלתנו שזכינו שרבנו הקדוש קרב אותנו אליו, אך לא מתייחסים לאחרים בזלזול.
והדברים הנ"ל מבוארים בצורה יותר קיצונית בתורה קעא. ולחרפות הדברים לא העתקתי והרוצים יעיינו שם ויבינו.

@אחד-מאנש הדברים נכונים מאד. אך צריך לזכור את תורה נו, א. שמבואר שם שיש צדיק שמולך על כל העולם בסתר. וכל בר בי ברלסב יודע שהכוונה לרבנו. וצריך לעכל ולהכיל את זה שיש אנשים שרבנו פועל איתם בהעלמה וכך דיקא צריך להיות אופן הפעולה ולא בשום צורה אחרת.
נ.ב. וגם למש"כ וועלן וועלן צריך לשים לב כשמקרבים אדם לא להתקיף אותו בדברי חיזוק. והחכמה היא לחזק בהעלמה, כפי שאמר רבנו הקדוש שהוא לא מקפיד שיחזקו בדבריו בלי לומר בשם אומרו. ו
ובדבורי אמונה מספר ר' לוי יצחק זצ"ל איך הוא עצמו התקרב לברסלב בלי שדברו איתו כלום, אלא באופן של כזה ראה וקדש. כאשר המתקרבים רואים יהודים שעובדים את השי"ת בשמחה ודבקים באמונה זה גורם להם לבד לנסות להתחקות אחר סוד ההצלחה, וזהו הקרוב המוצלח ביותר. ותראה מה הרוויחה חסידות ברסלב בזכות כזה קרוב את ר' לוי יצחק.

@כפטיש-יפוצץ הכלל הראשון מאד נכון והוא נר לרגלי הלומד להבין את התורה הספצפית שלומד.
כי בעומק קשרי כל תורה מונחים תובנות עמוקות שאינם נראים בקריאה השטחית.
אך אעפ"כ הספר לקו"מ יש בו בחינה של דרוש ארוך וממילא אפשר ללמוד גם ממקומות אחרים ביאורים לדברים ובפרט למושגים שרבנו לא האריך בהם בתורה הנלמדת אך מבוארת במקומות אחרים. [והוא ככל התורה כולה שדברי תורה עשירים במקום אחר]. וזה לא זלזול לומר שאני יכול ללמוד ממקום אחר.
והראיתי שישנם דברים שרבנו כפל אותם במקומות נוספים, ולא נזדעק לומר אוי איך אפשר לומר והרי צריכים 'מיניה וביה'.
עוד הוספתי והדגשתי שע"פ כלל יח מוכרחים אנו לומד שכל תורה שנאמרה מאוחר יותר, רבז"ל סמך על שומעי לקחו שיודעים הקדמות מתורות אחרות. [לדוגמא בתורה דידן שנאמרה אחרי תורה לח שגם מדברת על כוונת תפילין וגם מוזכר שם תקון אותיות. אין שום רעותא ללמוד ממנה דברים לתורה שלנו].
והדבר העיקרי שהנני רוצה לומר - שכל מי שמכיר קצת את הלקו"ה יודע שר' נתן בעצמו הגיע לכלל 'מניה וביה' בעיקר בהלכות המתקדמות ולא בהלכה א-ב. ששם מביא הרבה פעמים קישורים מתורות אחרות. כידוע לכל לומד לקו"ה.
וזה לא כמו שיש שרוצים לומר שרק ר' נתן יכל לדמות וכו'. שהרי ר' נתן בעצמו אח"כ עסק פחות בדימוים מתורות אחרות ועסק יותר במניה וביה.
ועל כן אנו הקטנים שכל ימינו אולי נגיע לתחלת לימודו של ר' נתן גם מותר לנו להביא סיעתות וביאורים מתורות אחרות.
ובפרט שהפרפאות לחכמה נהג כן לכתחלה, וידע את כל ספרי רבנו עם שאר כל התורה כולה באופן שמח אנושי לא מבין זאת כידוע למעיינים ביקרא דשבת ושאר ספריו הקדושים.
ויותר מזאת - שלפעמים הדרושים של 'מניה וביה' הם יותר 'דרש' מכל דרש אחר, ופעמים הם בבחינת רמז רחוק, ואעפ"כ הם 'מניה וביה' ואין בהם פסול. אך כאשר אפשר לבאר דברים בדרך קלה ופשוטה ממקומות אחרים אין בזה שום פסול. ועל כגון דא אמר רבנו 'התורה שלי היא כולה הקדמות' והיינו שתוכל למצוא את דברי ולהבינם מעוד הרבה מקומות אחרים.
[וכמדומני שתמיד כשהעירו על חוסר מניה וביה, הבאתי תכף מקורות מניה וביה, תכף ומיד כמימא לטיגנא. ובכוונה בתחלה איני מביא את ההוכחות מניה וביה. כאשר הדברים מובנים ע"פ הקדמות פשוטות שכל מוחא סביל דא. ואיני נצרך לנתוח מעמיק של מניה וביה שהמשכלים בלבד יבינו את הדברים.
עד כאן הצעת דברי. וכמובן יש שחולקים והנני מכבד את דעתם, וחושבני שאין בזה פסיקה. כיון שבכל הדורות היו כל מיני סוגי לימודים. ואין אדם לומד אלא בדרך שלבו חפץ.

@ידידיה-סרוסי אני גם תמה מדוע בדיון הזה יש הכי הרבה התכתבויות. ומדוע לא ישלחו ידם בכתיבת חידו"ת על התורה הזמנית. שבשביל זה הוקם הפורום. ומדוע עשו הטפל עיקר והעיקר טפל. בפרט בנושא זה שבין כה לא ישכנעו הצדדים אחד את השני. וכל אחד מחזיק בדעתו. ואין כל האשכול הזה אלא 'נצחנות' גרידא. וד"ל.

@לב-העולם-אתה ע"פ קשרי התורה צריך שהוידוי יהיה מהאדם עצמו ולא שיאמרו לו להתוודות. כי כולם מתוודים בכל יום ואעפ"כ לא חשיב כ"כ להוצאת הצרופים הרעים.
ובפרט שבכדי להוציא אדם למיתה זו כשקיבל על עצמו ההתראה ואעפ"כ עבר העבירה בפני עדים. והוא סימן על חוזק היצה"ר. וכמדומני שבביאור הליקוטים נגע בנקודה זו שיש כאלו שאין להם תקנה כי אם ע"י ניסור העצמות ועונשי המיתה וכו'. ובמק"א הזכרתי שהזוה"ק אומר שבד' מיתות בי"ד המיתה היא לס"מ שהתלבש בזה האדם כ"כ. ויודע תעלומות כנראה יודע שכזה אדם לא מועיל לו הוידוי להוצאת הצרופים בעוה"ז כי אם לתקנו לעוה"ב.

@מאיר-לב אציין מעט - בשיחות הר"ן קמט -המעשה של השבעה בעטלירס הנדפסת בספורי המעשיות ספר כמה ימים ובכל פעם ספר ענין השיך לזה שספרו ממנו שעל ידי זה התחיל לספר המעשה:‏
‏בתחלה בליל שבת קדש התחיל על ידי הטאביקי (טבק להרחה) שלקח מאיש מאנשיו ונזכר בהאגרת ששלחתי אני לחברי שהגיע לידו זכרונו לברכה וכתבתי לו שיהיה בשמחה
ובחיי"מ אות תעב - הִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמֵנוּ לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי וּלְהָרִיחַ טַבָּק. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִֹיחָה זוֹ וְאָמַר שֶׁרָאוּי לְאִישׁ כָּשֵׁר לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי הֵם בִּטּוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּחִנָּם... וּלְהָרִיחַ טַבָּק אָמַר שֶׁזֶּה מַזִּיק וּמְבַטֵּל יוֹתֵר מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. כִּי מִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּלֹא זֶה אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְהִיא בִּלְבּוּל וּבִטּוּל גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶמְצַע הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה בִּפְרָט לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין לוֹ טַבָּק. כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה. וְגַם קָשֶׁה לְהַשְׁלִיךְ אֶת עִנְיַן הַטַּבָּק מִי שֶׁנִּתְרַגֵּל בָּזֶה. עַל כֵּן טוֹב וְנָכוֹן מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּעִנְיַן הַנְהָגוֹת אֵלּוּ שֶׁל הַטִּיטוּן וְהַטַּבָּק שֶׁאֵינָם נִצְרָכִים כְּלָל, רַק מַזִּיקִים וּמְבַטְּלִים אֶת הָאָדָם מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וְכַיּוֹצֵא:‏
בשיח שרפי קודש ג, ריט - לְרַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי קוּפְסָאוֹת לַהֲרָחַת טַבַּק, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, וְהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַקְּטַנָּה וּכְשֶׁנִּגְמְרָה הָיָה מְמַלְאָה מֵהַגְּדוֹלָה. פַּעַם כְּשֶׁבָּא אֵלָיו אֶחָד עִם פִּדְיוֹן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל מַקְשָׁה לֵילֵד כַּיָּדוּעַ שֶׁעִנְיַן הַפִּדְיוֹנוֹת וְהַמּוֹפְתִים נִמְסַר לוֹ אַחַר פְּטִירַת רַבֵּנוּ, אָמַר "נוּ אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשוֹֹת פִּדְיוֹן גַּם עַל יְדֵי הֲרָחַת טַבַּק, "נוּ מִיר קֶענֶען מַאכְן אַ פִּדְיוֹן מִיט אַ שְׁמֶעק טַבַּק אוֹיךְ". וְלָקַח מִמֶּנָּהּ מְעַט לַהֲרָחָה, וְתֵיכֶף יָלְדָה לְמַזָּל טוֹב.‏
א. משיחות הר"ן מבואר שהיה אצל רבנו אנ"ש שהיו מריחים טבק אף שרבנו אמר שלא להריח. וקשה לומר שהיה ההרחה קודם שאמר רבנו שלא להריח. כיון שמעשה יג נאמר בשנה האחרונה לחיי רבנו הקדוש.
ב. מחיי"מ משמע שעקר קפידת רבנו היתה לא להרגיל עצמו וכו'. וממילא מובן ששמאק טבק בליל שבת לא נחשב בלהרגיל עצמו.
ג. ממעשה מר' יודיל רואים שאף אחר שיחת רבנו היה מריח טבק ועוד היה עושה עמו פדיונות.
ד. ומה שאנ"ש הקפידו בזה ביותר וכו' אשריהם ואשרי חלקם אך כאשר מדברים מה רבנו אמר ראוי להצמד למה שרבנו אמר דיקא.
ה. אין צורך להעלות את השיחות משש"ק מעניין גערת אנ"ש במחלק הטבק, והתפארות אנ"ש שעוזבים העולם מאף נקי מטבק. כי הנני יודע מזה אך כל זה כלול במש"כ באות ד.

@איש-הפלא מובא הקבלות בסדר החומשים. אך זכורני שזה להפך שבראשית הוא הגבוה וכו' עד משנה תורה שהוא בחינת 'מלכות' וזהו בחינת 'משנה תורה' שחוזר על התורה כעין המלכות שמקבלת בה את כל שפע הספירות שמאליה.
אך התורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקת לשבעים פנים כן ירבו.

למה משה רבנו מתקן את עצמות יהודה רק בסוף המ' שנה להליכתם במדבר ולא בתחלת הליכתם?

@חבר-אני דבריך מבוארים במה שאומר רבנו שצריך לשבר כל המדות רעות וכו' היינו זיכוך ד' יסודות ושם מדובר גם בלי עבירות.
ומי שכן עיין בשערי קדושה א, א. שציינתי לעיין יודע שמעת חטא אדה"ר הבריאה כולה במציאות של שוב.
וממילא לא חייבים לעבור עבירות בכדי לפעול עליה משוב לרצוא.
[נ.ב. ובתורה ו, ג. מענין תשובה על תשובה מבוארים ב' הדברים. מחילה מאלו שלא אוהבים ציטוטים מתורות אחרות].

@וועלן-וועלן דבריך נפלאים - אך עדין כלפי הרחה שלא בהרגל לא מצינו גם בדברי ר' נתן איסור בזה. ואין לנו אלא מש"כ בחיי"מ וכו'.
וכפי שכתבת בענין שלא באו להוסיף וכו'. על כן אמרתי אדברה שכל הפולמסים בעניני רופאים, אכילת בצל, עישון וכו'. הם טובים וכו'. אך יבדגו עצמם אנ"ש היקרים האם בשאר דברי חז"ל אנו ג"כ כ"כ קנאים שעל זה ודאי רבנו דיבר לדוגמא בתורה נז עיי"ש. או שאנו חסידים רק לאזהרות שהוסיף רבנו הקדוש. שבודאי צריכים להקפיד בהם.
נ.ב. לדוגמא בשייחה על בצל מקורו בבעש"ט כמבואר בשיחה שם. ורבנו הסביר זאת וכי מותר לאכול דבר 'המזיק' בשב"ק. מכאן בארה שאסורלאכול כל דבר 'המזיק' לדוגמא לשתות שתיה מתוקה עם כמות סוכר מופרשת וכן אכילה במוצרים שיש בהם כל מיני מרעין בישין המצויים כיום בהרבה מאכלים. האם שם אנו זוכרים את דברי רבנו או שנצמדים רק למילה 'בצל'.

@חיפוש-הצדיק האם ההדפסות של הרב שיק זצ"ל התחילו אחרי הקרן?
כמדומני שלא!

@יצחק-ל צריך להתבונן שכלפי ביטול העצבות והעצלות כתב רבנו 'היינו לשורשו'.
וכלפי ביטול התאוות 'מושך עצמו'.
והוא בדיקא כי כלפי התגברות החומר היינו יסוד הדומם הפעולה היא שמתחבר לשורשו שבצדיק (שהוא בחינת רוח) ועי"ז מקבל רוח חיים חדשה 'ומתעורר' בזריזות לשורשו. ככל ענף שמתעורר לקבל שפעו בזרזות משורשו (הענף או העלה מהגזע).
ואילו כלפי התאוות שהם בחינת כח המושך לתאוות (כח המכריח כנגד כח מושך דקדושה כמבואר בתורה ע) על כן נוקט רבנו 'ומושך עצמו' היינו שכח המשיכה שיש לצדיק הוא יותר גדול מכח המושך של התאוות.
ונראה שרבנו הולך ומבאר את עצמו. שבתחלה נוקט לשון כללית של ראיית פני הצדיק שיש בה מעלה כשלעצמה כמבואר בכמה תורות ענין ראיית פני הצדיק שיש בה כח של המאור שבה מחזירו למוטב. ואזי מביא את המשל של אם המניקה חלב (והוא כנגד מה שיונקים אלהים אחרים משם אלהים דקדושה). ובזה מבאר רבנו שהראיה שרואה את הצדיק כוללת בתוכה 'קבלת עצם החיים' מהצדיק. שהדם של הצדיק הנעכר ונעשה חלב, נעשה להיות חלק מדמו של התלמיד המתקרב. ועל כן מסיים רבנו שרואה 'פני' הצדיק, היינו שלא מדברים על ראיה של הצדיק בלי חיבור 'לפנימיות' של הצדיק, שזהו הפנים של הצדיק בחינת 'פנימיות - מהות' הצדיק, שכאשר רואה הפנים של הצדיק (והתבאר במקו"א שהוא 'אור תורתו' עיין פרפראות) עי"ז דיקא מתחבר 'לשורשו' ומקבל כח 'המושך' מהצדיק לצאת מהעצבות והעצלות והתאוות.
ובסוף התורה קורא לזה רבנו 'התקשרות לצדיק' שמבאר בתורה קלה, היינו חביבא ליה כנפשיה, והוא כנ"ל שמבין שחייו הם מחיי הצדיק, שהחלב של הצדיק היינו 'אור תורתו' הוא עצם חייו שלו. וזהו לשון 'התקשרות' המבואר בהמשך התורה שמקשר לדעתו את ההארה שמקבל מהצדיק.
והוא ע"פ הכלל (מהח"י כללים) שקבלת שכל הצדיק הוא בכח 'אמונה', שעי"ז גם מה שאינו יכול להבין בדעתו, הוא מקבל את זה בכלי 'אמונה'. והוא ממש כתינוק שאינו יכול לאכול, אך הוא כגמול עלי אמו ומקבל מהשכל את 'המזון הרוחני' מעובד כ'חלב ודבש' הנהפך להיות חלק ממנו.
ודיקא 'חלב ודבש' שהם כנגד 'חסד וגבורה' שעי"ז מכין עצמו להשגת 'הטוב והמטיב' לברך על כל הדברים הטוב והמטיב.

@וועלן-וועלן מחילה שאני כותב בלי לפתוח את הספרים שציינת. כי הדברים ברורים כביעתא בכותחא שאין שום צד בעולם ללמד זכות על שום 'עבירה' שבעולם. 'עבירה היא עבירה' וצריך לתקן אותה. בשביל זה יש מצוות תשובה.
לימוד זכות הוא כאשר אתה רואה מעשה ואתה לא יודע אם זה עבירה או לא עבירה. בזה דנים הראשונים וכו' מתי אני חייב לדון את האדם לכף זכות ולומר שלא עשה את ההעבירה, ומתי מומלץ לדון לכף זכות, ומתי אסור לדון לכף זכות.
ובא רבנו ומלמדנו שאע"פ שאני צריך לדון את האדם שעשה את העבירה לכף חובה. זהו רק ביחס 'לעבירה שעבר' שלא אומר שלא היתה כוונתו לעבור עבירה. אלא ודאי שהעבירה היא עבירה, ואני צריך לשמור את עצמי מחברתו שלא אלמד ממעשיו הרעים. ואעפ"כ אני צריך למצוא באותו רשע 'נקודה טובה' ועי"ז להכניסו לכף זכות ולתת לו התעוררות לתשובה ולהתמיד במציאת נקודות טובות בזה האדם עד שאני ישיב אותו בתשובה שלמה.
אך לעולם ועד לא נדון שום עבירה לזכות. כי עבירה היא עבירה, ומצוה היא מצוה ולא נחליף ביניהם לעולם ועד.

ובחמלת ה' עלי התנוצצו עוד כמה דרכים ע"פ תורה דידן.
א. ע"י מאה ברכות שעל זה דרשה הגמ' אל תקרי מה אלא מאה, שעל ידה ממשיכים אור האסב"ה לכלי המוחין כמבואר בשלהי התורה.
ב. ועקר בברכות היא 'ברכת התורה' שהיא מדאורייתא ובה אומרים 'נותן התורה' בלשון הווה, והמכוון בזה זוכה לקבלת התורה, שבה נאמר אתה הראת לדעת וכו' ואפ"ל שמתונצץ הארה זו בכל יום.
ג. בברכת כהנים (המסורים ביד הצדיק). וכידוע מהכוונות שהמשכת ברכת כהנים היא מאריך ועתיק בחינת רעוא דרעוין המבואר באות ט.
ד. וזהו שתכף אחר ברכת התורה נהגו לומר פסוקי ברכת כהנים כי מצא מין את מינו ונעור.
ה. היסורים הבאים לאדם שמביאים אותו לביטול באור אין סוף וכפי שכתבת בתחלת האשכול ומרמז לזה הפרפאות לעיין בתורה סה.
ו. חוץ משבת (שכתבתי לעיל). מתנוצץ גם בג' רגלים כמבואר בלקו"ה שם. וזהו סוד שי"ן של ג' מה הנעשים לג' מאה וממשיכים הארת אסב"ה.
ז. ראש השנה (שגם עמד בזה הלקו"ה שם) ונציין שזהו שכתוב (בראשית ב, ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ופרש"י ביום עשות ה' - למדך שכלם נבראו בראשון. שביחוד הבריאה במקורה שם יש יחוד 'הוי"ה אלהי"ם' הכולל כל הבריאה, בחינת כתר הכולל כל הנאצלים בתוכו. והארה זו מאירה בראש השנה כמבואר בלקו"ה שם./ ונקרא יום תרועה, כי התרועה גורמת ביטול הישות ומביאה להתכללות באסבב"ה ובזה מתקנים חטא אדה"ר שורש כל החטאים.
ח.מצות תפילין 'יד וראש' הם כנגד מלכות ובחינת כתר, ותורה דידן היא סוד כוונת התפילין כמבואר בסוף תורה לח.
ט. ע"י עבודת ההודאה וכנדרש באשכלות אחרים. ונציין שבוידוי מעשרות כתיב (דברים כו, יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וגו' וכן בכל הפרשה שם מוזכר כפל 'הוי"ה אלהי"ך' המרמז על יחוד הוי"ה אלהים שהוא העלאת אלהים לאסב"ה (בחינת הוי"ה). ומשם בארה לכל עבודת ההודאה שזוכה לעלות אלהים להוי"ה. (וזהו ענין חנוכה וכמבואר במקו"א).
י.כל עבודת ה' 'בתמימות' יש בה עבודת הביטול, כעין מתן תורה שאמרו 'נעשה ונשמע' וזכו לשמוע אנכי ולא יהיה לך ונבקעו כל הרקיעים וראו שהוא אחד. כך כל העובד ה' בתמימות זוכה לתמים תהיה עם הוי"ה אלהיך להיות בחלק הוי"ה וזוכה להארת אסב"ה שלמעלה מגבול ומדה.
יא. במצוות כיבוש וישוב א"י זוכים להעלות מלכות דקדושה וכפי שאומר משה רבנו (דברים ג, כב-כד) לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם... אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶך. ומזכיר ב' שמות הנ"ל שבכחם החלק בכבישת א"י. ועל זה אחז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה, וכשזה קם זה נופל ונופל מלכות עכו"ם ומתעלה שם אלהי"ם ומתאחד בהוי"ה ושלמותו בבניית המקדש ששם אומרים השם ככתיבתו בחינת הוי"ה אחד. וזהו שמביא רבנו הפסוק (ישעיהו מב, טו-ז) אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת...וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם וגו' ובכיבוש א"י שמקימים 'אחריב הרים וגבעות' של העכו"ם עי"ז זוכים לדרך 'לא ידעו' הנהגת אסב"ה.

@בדרך חוששני שכשלקוחים הרבה נשאר המאכל בלי מלח (בלי טעם).
ואדרבה צריך להאמין שרבנו ממשיך בנו ברור המדמה זך, כי אם לא אצל תלמידיו אצל מי נמצא את השכל הזך וכו'.
אלא שאעפ"כ צריכים לזכור את תורה קיח תנינא שטוב יותר 'שחושבים תורה'. היינו לא לדמות בחטף בלי להתבונן האם הדימוי הוא בררור וזך או שהוא בחינת גולמי כלים המבואר בשיחות הר"ן שיחה סב והבן לקשר לכאן.(ושם מביא את דוגמת נבט שטעה המוזכר בתורה דידן).
ועבודת בירור המדמה בחידו"ת היא לדעת להקביל את הדימוי באופן ברור ולא באופן של 'מקיף'.

@ברוך-מאן המושג 'כל לבו' שייך לעבודת התפלה שנדרש בחז"ל ריש תענית עה"פ ולעובדו 'בכל לבבכם' איזוהי עבודה שבלב זו תפלה.
ובתורה דידן רבנו מדבר על עבודת התפלה. אע"פ שלא הזכיר שם 'כל לבו'. אך זה נזכר באותה אות.
וכמדומני שזוהי משמעות של עבודת ההתבודדות בתורה נב.
והנני מציע רעיון להבין מהו 'כל לבו' והמעיינים יחוו דעתם.
שאין הכוונה להיסטוריה, שודאי גם זה טוב וכפי שכתבו באחד האשכולות מאותו איש כשר וישר שכתב את תוכן חייו והתוודה אותם בציון הקדוש אשריו ואשרי חלקו.
ונראה להוסיף שכל תאוה או מידה רעה, חטא עון, ופשע וכו'. יש את 'המעשה' ויש את הרקע 'הגורם' למעשה. ולספר 'כל' לבו, זה לדבר על 'הגורם למעשה', וכנגד זה הצדיק מפריש לו דרך לפי שורש נשמתו, שידע את הדרך שמהלך בה בכללות חייו, שלא יבוא לידי עבירה.

@חבר-אני חשוב לציין שהפסוק 'והאיש משה עניו מאד' היה אחר מעשה העגד. דהיינו שבזמן העגל היה בתורה שבחי משה, אך עדין לא נאמר שם והאיש משה ענו מאד.

@חבר-אני בפרפראות דן בענין מדוע היה צריך משה להזכיר את הוידוי אחר שהתוודה אצל יעקב וביאר שענוות משה עולה על כולנה וכו'.
אך באשכול אחר (איני זוכר איזה) דנו בענין. ועכ"פ בפשט הוידוי שהתוודה אצל יעקב הוא על מעשה תמר. ואילו הוידוי שהוצרך משה לעורר הוא בכדי לכפר על 'חטאתי לך כל הימים' ובפשט מה שיהודה לא עשה על זה וידוי כיון שלא ידע שצריך להתוודות על תנאי שקיים.

בפרשתן (מטות במדבר לא) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן.
הנקמה במדין דיקא שהם יעצו למואב לבוא על ישראל 'בכח הדבור' כנגד משה שכוחו בפיו (רש"י במדבר כב, ד).
והחטאו את ישראל ב'דבר בלעם' (במדבר לא, טז ועיין תורה מג).
וכנגד זה הרגו בנ"י את 'חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב' (שם לא, ח). ואפ"ל שחמשת מלכי מדין הם כנגד ה' מוצאות הפה. ובלעם הוא בחינת 'דעת' דקליפה. וכשם שבקדושה 'מפיו דעת ותבונה' כמו"כ בזה לעומת זה בקליפה חמשת מלכי מדין הפוגמים את הדבור וגורמים צרופים רעים יונקים כחם מ'דעת דקליפה' דבעלם.
ובפסוקים ט-י. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ:
וכשם שהנקמה מצד הצרופים הרעים באה כשנחרב הצרופים הטובים (עיין באות ה) כמו"כ כאשר עם ישראל לקחת את 'נקמת הוי"ה' שמגלים שם הוי"ה (היינו שמעלים המלכות חזרה להוי"ה) זהו בחינת תקון הצרופים הרעים שהוא תקון וידוי דברים ועי"ז מחריבים את ערי העכו"ם כמבואר בביאור האגדתא על המילים וחורב מניה שתין מחוזא וכו'.
וכן לקיחת השלל והבאתו למשה רבנו למחנה הוא תקון התקרבות לצדיק ונתינת הצדקה לת"ח (וזהו שאח"כ מחלקים מהשלל לאלעזר הכהן וללויים שומרי משמרת הקודש).
ובפרטות יותר נתינת הצדקה הוא מה שכתוב (פסוק נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה.
ומה שקוצף משה על הבאת נשי מדין בשבי, אפשר שמרמז על יש דרך ישר לפני איש וגו'. שהם חשבו שהבאתם בשבי הוא תקון למלכות דקדושה. ומשה מפריש להם דרך ישרה איזה נשים יכולים להחיות ואיזה צריכים להרוג.
[ויבואו הלומדים ויקבלו את תיקוני ביטול העצבות והעצלות, התאוות, הדברים בטלים, והגאוה בפרטי המלחמה הזו].
ועה"פ ואחר תאסף אל עמך פרש"י שאף שידע משה שיסתלק עשה זאת בשמחה. וזהו בחינת באלהים אהלל דבר שיודע שכל מאורעותיו הם לטובתו ועושה זאת בשמחה.
כמו"כ פרשת מלחמת מדין נאמר תכף אחר פרשת נדרים ששם לומדים כח דבור דקדושה כמבואר בלקו"ה. וע"פ הנ"ל מבואר היטב סמיכות פרשת מלמת מדין לפרשת נדרים שאחר שמתקנים הדבור מלמדת התורה את בניית הדבור דקדושה בכח החרבת הצרופים הרעים של דבר בלעם (במעשה פעור).
ויוסיפו המסלסלים בפרטי פרשת הגעלת כלים הנזכר בפרשתן ובתורה דידן.