האנשים שמאחורי הקדושה הם כמובן האדם עצמו, שכאשר זוכה לדרך ישר לפי שורש נשמתו, יוכל לקחת את התאוות שהשליך מאחורי כתפיו ולעבוד בהם את ה', וזהו ממש ענין הצירופים שחוזרים לשורשם.

@בעל-מוח כתב:

משהו ששמעתי פעם ואני לא מכיר שום מקור
על אף שרבינו אמר שלילד לא מרביצים
שמעתי ממישהו שהיה דיבור שפעם אחת כן אפשר (לשם חינוך כמובן)
זה נכון?

שיש"ק ח"ב ריב:
כַּיָּדוּעַ, שָׁלַל רַבֵּנוּ מְאֹד בְּחִנּוּךְ הַבָּנִים, הֵן אֶת עִנְיַן הַשַּׁעֲשׁוּעַ עִמָּהֶם, כַּמְבֹאָר בַּסֵּפֶר "שִׂיחוֹת הָרַ"ן" סִימָן נ"ט, וְהֵן אֶת הַהַכָּאוֹת לַיְלָדִים. אוּלָם אָמַר רַבֵּנוּ: "פַּעַם נוֹתְנִים סְטִירָה..." "אַמָאל גִּיט מֶען אַ פַּאטְשׁ..." וְהָיוּ אַנַ"שׁ אוֹמְרִים שֶׁתָּדִיר צָרִיךְ הָאָדָם לִדְחוֹת אֶת הַ"פַּעַם" לְפַעַם אַחֵר:

ח"ד לב:
עַל מַאֲמַר רַבֵּינוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְעִנְיַן תוֹרָה ו' שֶׁבְּלִיקוּטֵי-מוֹהֲרַ"ן - שֶׁאָמַר: "אַמָאל גִיט מָען אַ פַאטְשׁ" – "פַּעַם נוֹתְנִים סְטִירָה" (ראה לעיל ח"א סעיף תקכ"ט) - אָמְרוּ: מֵאַחַר שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לָדַעַת מָתַי הוּא הַפַּעַם הַזֶה, כִּי אַף שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁמִן הָרָאוּי שֶׁיִּתֵּן סְטִירָה וְהַכָּאָה לְעִנְיָן זֶה וָזֶה, אַף-עַל-פִּי-כֵן מֵאַחַר שֶׁיָכוֹל לִהְיוֹת שֶמֵּהָרָאוּי לִיתֵּן הַכָּאָה בְּפַעַם אַחֶרֶת, עַל-כֵּן יִמְנַע עַצְמוֹ תָּדִיר מִלְהִשְׁתַּמֵּש בְּדֶרֶךְ זוּ: (- שיש"ק ח"ד, סעיף ל"ב; וכ"ה בח"ב, סעיף רב"י, עיי"ש).

ספר חסידים - סימן כא
ומה שאמרו חציף מאן דמפרש חטאי', זהו שמגיד לכל אשר חטא. אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע, אחד מעונותיו, כדי שיורה לו האיך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם, אדם שעשה עון זה ובא לשוב האיך יעשה תשובה:

@פעור כתב:

@שפחה-על-הים
אני רואה שכולם התלהבו על הפשט שלך
האם יש לך דרך לבאר את זה בשפה יותר פשוטה?

תודה רבה, אני ינסה לבאר בס"ד יותר טוב.
באתי לנסות לתרץ את השאלה למה א"א להתחיל ישר מהווידוי דברים, כי התכלית להגיע לדרך ישר.
כדי לתרץ הקדמתי את מה שנראה לענ"ד בביאור שני הבחינות הראשונות בהתקרבות לצדיק - שהם כדי שהצדיק יהיה בבחינת רצוא ושוב.
(לאחר פטירתו אין לו מצד עצמו רצוא ושוב, אבל כלפי ההתגלות אלינו, הוא יכול להתגלות בבחינה של שוב ובבחינה של רצוא, רצוא זה מתי שמתגלה אלינו אור הצדיק בלי לבושין ושוב זה גילוי עם לבושים).
ונ"ל שכשרואה את הצדיק אזי מתגלית לו בחינת הרצוא, כי רבינו מדגיש שהוא רואה את אור הצדיק, וגם רבינו כותב שהוא מתלהב לקראת אמו וזורק את דברי השטות שלו, וענין זה מתאים עם אלו שקמים בפני ס"ת ולא קמים בפני צורבא מרבנן, היינו שאינם מתלהבים וקמים לפני הצדיק שגנוז בתוך תמונת האותיות, ומסתכלים רק על חיצוניות העצות והתורה של הצדיק ולא על אורו שנמצא שם.
וכאשר מגיע אליהם השרץ קטן מתעוררים לעזוב את הדברי שטות = טפשות שלהם, ומבינים שצריכים להתלהב לקראת הצורבא מרבנן שנמצא בס"ת.
ולאחר שהתגלה לו הצדיק בבחינת 'רצוא', וגם הוא בעצמו בבחינת רצוא - מתלהב לקראת אמו, צריך להיכנס בבחינת השוב - להלביש את האור בכלים ועצות, ולהסתכל עכשיו על התורה עצמה, שזה שלימות הענין - לראות את תמונת האותיות (העצות והצמצומים) אבל להבין שמאיר בהם אור הצדיק האמת, וביחד נהיה מהם עינא חד דרחמי. (רצוא - חסד שוב -גבורה).
וע"כ בבחינה השניה מביא רבינו את הפסוק כי תראה ערום וכיסיתו, כי מתי שרואים את הצדיק (בבחינה הראשונה) אז הוא בחינת ערום - ללא לבושים, וכשנותנים לו צדקה עושים לו לבושין וצמצומים.
(במאמר המוסגר: לפי הנ"ל מתורץ למה בבחינות האחרונות כתב רבינו תלמיד חכם ובראשונה צדיק, כי ת"ח זה בחינת מלכות (שמקבל מהחכמה), וצדיק הוא בחינת יסוד, שהוא הבחינה האחרונה מעל גלגל הירח שמשם מתחיל הצמצום. וכן מה שהביא רבינו בבחינות האחרונות ראיה מפסוקים ובראשונה ראיה ממה שרואים, כי הפסוקים הם בחינת צמצום האותיות ומה שרואים הוא בחינת רצוא (צמצום האותיות בא כדי לצמצם את מה שא"א לראות).
וכעת מובן שכל התהליך הזה נצרך לפני הוידוי, כי אם אני יתודה כשהת"ח בבחינת רצוא הוא לא יראה כלל פגם, כי כל הפגמים הם מתחת לגלגל הירח, ע"כ צריך להתודות כשהוא בבחינת שוב, ולצדיק יש עבודה לשים את עצמו תמיד כשיריים, ואז הוא יזכור מהוידוי ויוכל להפריש לי דרך.
ובאמת לפני הסתלקות רבינו ז"ל, היה תלוי ברבינו בעצמו אם היה בבחינת רצוא או שוב, ואולי ע"כ לא תמיד היה מניח לעשות וידוי לפניו, כי אם יהיה בבחינת רצוא לא יראה שום פגם. אבל עכשיו הוא גנוז בתמונת אותיות, ומצדו תמיד הוא ברצוא ורק תלוי בנו אם כלפינו יהיה בחינת רצוא או שוב.
(ובאמת ע"כ זה גם נקרא צדקה, וכעין המובא בדברי מוהרנ"ת שכשבא אחד לצדיק לאחר פטירתו עושה לו טובה שנותן לו בחינת ירידה תכלית העליה, ודו"ק).

נ"ל שזה כעין הכלל החמישי, שכיון שרבינו הזכיר פסוק אפשר לבאר את כולו על פי המאמר.
כך גם אם רבינו מזכיר שם או מושג וכיו"ב, אפשר לבאר ע"פ המאמר את מהותו, ויהודה עצמו נקרא ע"ש ההודיה.
ויש לסייג שרק אחרי שיודעים את זה משאר קשרי התורה אפשר ללמוד גם כך כדי לחזק את המהלך ולתרץ שאלות נקודתיות, וכעין הדוגמא שהבאת מבה"ל, אבל ללמוד מזה עצמו דברים חדשים זה ממש דרש לכל דבר.

@איש-היער כתב:

ומטעם השני האם אתה מסכים איתי?

הטעם השני ודאי ששייך גם היום, אלא שזה כל אחד לפי מה שזכה לתיקון המובא בתורה א' תנינא, וא"א לומר מאחד לחבירו.

@מאיר-לב כתב:

זה עצמו השאלה שלי למה צריך את התהליך הזה בכלל?
למה אי אפשר ללכת לשורש?

לענ"ד הבחינה הראשונה נצרכת כדי לצאת מדברי שטות ,שזה מה שרואה בדברי הצדיק רק את האותיות ולא רואה את הצדיק בעצמו שגנוז שם, (שהוא בחינת הטיפשאי שלא קמים בפני צורבא מרבנן, כי כשרואים את תורת הצדיק אינם שמים לליבם את הצורבא מרבנן הגנוז בס"ת), וע"י השרץ קטן שנכנס בנחיריו מבין את שטותו וקם בפני אור הצדיק שמתגלה אליו, וכעת הצדיק נכנס (ברמת ההתגלות אליו) בבחינת רצוא (כי מתגלה רק אורו בלי לבוש).
ולאחר מכן צריך גם את הבחינה השנייה של הצדקה שהיא בחינת לבושים לצדיק (כי תראה ערום וכסתו), שאז נכנס הצדיק בבחינת שוב (והוא רואה איך אורו נכנס בתוך האותיות).
ורק אז יכול להתוודות, כי הצדיק יראה את הפגם וכשישים עצמו כשיריים ייזכר בווידוי ויפריש לו דרך, אבל אם יתוודה כשהוא בבחינת רצוא לא יראה כלל פגם, כי מעל גלגל הירח (שהוא בחינת שוב - מלכות) אין שום פגם.

@איש-היער כתב:

הדבר ברור לכל איד שקורא את הלשונות החריפים מאוד מאוד של ר' נתן שהוא התכוון בדווקא כמו שהוא אומר ושלא יעשו עם זה פשעטלעך...

ע"כ כתבתי שמהטעם הראשון יכולים לומר לאחרים.

נכון, אך אם רבינו אמר טעם אנו צריכים ללכת לפי הטעם שגילה.
גם בתורה אם כתוב הטעם מפורש אנו הולכים לפיו, אפילו שלא דרשינן טעמא במקום שלא כתוב, ואף שאנו יודעים שיש הרבה טעמים לכל מצוות שאינם כתובים במפורש.
ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

@חבר-אני כתב:

(ואולי זה נכלל במה שראבר"נ כתב בהקדמת הביאוה"ל שה' מקדים רפואה למכה ובירידת הדורות מתגלים גלויים כאלה שהבלתי מתרפא בהם אבדה תקוותו, זאת אומרת לעניינו: אחרי שהח"י כללים התגלו, א"א כהיום ללמוד באופן אחר...)

וכן מבואר בדברי רבינו שיש דברים שהם סוד ואחר זמן אינם סוד, וה' יתברך מנהיג העולם יפה יותר.

נ"ל כדבריך.
ושמעתי (מר' אברהם פלג) ראיה לזה מדברי רבי אברהם בר"נ שכותב שאפשר לדייק כבמקרא בתורה ב' תנינא שמלשון מוהרנ"ת.

מוהרנ"ת, רבי נחמן מטשערין, רבי אפרים בר"נ, רבי ברוך אפרים, רבי אברהם בר"נ. (מי שכתבתי זה רק אלו שאנו יודעים ע"פ ספריהם).

לענ"ד בדברי רבינו מבואר שני סיבות לא ללכת לרופאים אחת מבחינה גשמית שאינם יודעים לרפאות וגם בתורה א' תנינא שאפשר להתרפאות מדבר ה' (וע"פ המבואר שם ההליכה לרופאים מגבירה את העזות), ולטעם הראשון לא משנה כלל מה הדרגה של האדם (וע"כ גם יכול לומר לאחרים), אבל לטעם השני רק אם זכה לתיקון בנין ירושלים כמבואר שם.
והנה בימינו ברוב הדברים לא שייך הטעם הראשון שרבינו מביא (הוא מסביר שהרופאים חולקים ביניהם וכו'), אך זה בודאי נפק"מ למקומות שהם כן חולקים ביניהם, ושתי הדעות שוות שלפי רבינו עדיף להיות בשב ואל תעשה.