@לב-העולם-אתה זה ברור שבשלב השלישי המלכות עולה לאין סוף כמבואר באות ט.
אך תורה דידן מיוסדת על הפסוק 'אנכי ה' אלקיך' וגו'. שהם ג' מדרגות אנכי בחינת הדעת שהיא אחדות החסדים והגבורות שהיא בחינת אין סוף דאות ט. ושם הוי"ה שהיא בחינת הרחמים, ושם אלהים שהוא בחינת הדין. ובביאור הליקוטים אות ד' שהעתקתי לך. מבואר שיש ג' עליות של המלכות א. לשורשה שבאש דקדושה בחינת גבורות וכו' כמבואר בדבריו. ב. לשם הוי"ה היינו יחוד שם 'הוי"ה אלהים' (ונזכר בלשון רבנו באות ג). ג. עליית שניהם לאסב"ה. שזהו תוכן דברי הביאור הליקוטים.
ואעתיק לך ביאור הליקוטים ששם נשמע כדבריך - שורש המלכות הוא אש וכו', התורה נקראת אש, שמשם המלכות. אין זה סותר להמבואר לעיל מדבריו הקדושים בסימן ג', ולקמן בסימן ט', שהדיבורים של התורה הם בעצם המלכות. כי בזה נתכוון על הדעת [והפנימיות] של התורה, והוא דעת התלמיד חכם האמיתי, בחינת משה, הנחשב לנגדנו כאין ואין סוף [כמבואר גם זה מדבריו הקדושים לקמן בסימן ט'], והוא כל השורש [של] (מ)דברי התורה שבנגלה:‏
וכן משמע באות ה - ועל כולם, מכנה וקורא בשם שורש [וראש] המלכות, לדעת משה ותורתו כנ"ל מהמוב"פ, שזה לבד עיקר הכלי המזוככת לקבלת הרשימו מהאין סוף, עד שנקרא על שמו אין [כמוב"פ בסוף סימן ט'].
אך באות יד חוזר ומבאר כפי שכתבתי לך ע"פ אות ד - וז"ל לפי הנ"ל יש לבאר אגב אורחא גם בהשתנות לשונותיו הקדושים בענין החזרת המלכות. כי בתחלת סי' ט' כתב בזה הלשון: זרקא, דאיזדריקת לאתר דאיתנטילת מתמן, שתחזיר את המלכות לאין סוף.
ובתחלת סימן ו' כתב בדברהחזרת המלכות לשרשה: כי שורש המלכות הוא אש.
*ובסימן ג' מבואר מלשונו הקדוש, שיש להעלות ולהשיב את המלכות לשם הויה.
וכל זה יתבאר, בהשתלשלות המדריגות הנ"ל, [ואין מוקדם ומאוחר בתורה] . כי בסימן ו', ובתחלת אות ז', ידבר אודות ההמתקה הראשונה לשכך חמת המלך ומדת דינו, כאשר יבא וירד באש הטומאה, עד שזה לעומת זה, נהפך שם מדת הדין ושם אלקים, ליתן יניקה וכח לההיפך חס ושלום. ועל זה מוכרח בתחלה, להעלותו ולהעבירו [להיות על כל פנים] באש הדין והגבורה דקדושה הנ"ל. וגם לזה מצורף דבריו בסימן ג' הנ"ל, להעלות ולהשיב זה השם אלקים להשם הויה, מדת הרחמים והחסד. עד שיתייחדו ויעלו שניהם באמצעות הדעת, שנתהווה על ידי זה לשם ה' ומדת הרחמים רבים שבאין סוף בעצמו, כאשר מבאר ומפרט בזה בסימן ט' הנ"ל:‏
וכן כותב באות טו (מעתיק חלק) - תפלה הראשונה, היא באישון לילה ואפילה המוב"פ, שיזדמן בה האבוקה, באש התלמיד חכם והתורה, שבמדת הדין והגבורה, בשם אלקים דקדושה, והיא עליה הראשונה אשר תעלה מלכות הירח [כלליות הנפשות] מגלותא וירידתה אשר ירדה תחלה לתכלית ההיפך, כנ"ל באות הקודם. תפלה השניה, היא להעלותה משם למדת החסד והצדקה לתלמיד חכם, כאשר יבקע כשחר אור החמה המאירה מעצמה, בעצם שם ה', שהוא במדת הרחמים והחסד המוכרח להמלכות כנ"ל. תפלה השלישית, היא להעלותה לעיקר הדעת, [אשר ביחוד השני מדות הנ"ל תתוסף ותהיה גם למדה בפני עצמה], אשר בזה הדעת, רצים ועולים ללא ידע, ולהראות לדעת בשובו משם, כי ה' הוא האלקים וכו' עיי"ש כל האות.
ועיי"ש אות יז - מענין ג' בחינות ענוה, שהם עצמם ענין ג' עליות המלכות כמובן.
ואני חוזר ואומר שאם תרשה לי אציין לך את מקור הדברים באריז"ל ותבין את דברי ראב"ן ביתר שאת וביתר עוז.

@מאיר-לב עניתי לך בהודעה באשכול מפורסמים של שקר.
לא אמרתי שצריך להתקשר לרועה אחר. אך מצאנו בתורה נה שיש התקשרות לצדיק שבי כנ"ל בהודעה הקודמת.
והשאר מובן באשכול הנ"ל.

@מאיר-לב מוסיף והולך על דברך.
כפי שהעברות נחקקות על העצמות. כמו"כ המצוות נחקקות על העצמות.
אך האמת היא שבמצוות זה יותר גבוה. כי המצוות הם העצמות עצמם.
וזהו רמ"ח מצוות כנגד רמ"ח עצמות. והם עולים למנין 'מחקק' (עיין תורה כו ותורה עב תנינא).
וכאשר אדם עובר עברה הריהו 'שובר' עצמותיו. וכמבואר בספה"ק שהעברות מגבירות את השבירה.
וזהו הפסוק שרבנו מביא 'שומר' כל עצמותיו, שאינו עובר על 'לא תעשה' הנקראים 'שמור' עי"ז אחת מהנה לא נשברה, ומכלל הן אתה שומע שאם אינו שומר עצמותיו ועובר על לא תעשה אזי נשברים עצמותיו.
וכיון שנשברו עצמותיו. אזי צריכים לחברם.
חיבור פרטים נקראים 'חבילה' וזהו לעשות חבילות של מצוות. לחבר שברי עצמותיו.
ובתחלת האות רבנו מבאר שהתלמידי חכמים הם בחינת התורה בחינת אש. והם עצמם 'גופי תורה'. נמצא כאשר האדם עובר עבירה כשהוא פוגם ברמ"ח אבריו, הריהו פוגם ברמ"ח מצוות, ובזה הוא פוגם את הגופי תורה ופוגם בתלמידי חכמים. (וזהו שהבעש"ט במעשה אמר לאותו חולה תאמר מה שאתה יודע והשי"ת יודע ו'אני יודע' כיון שהפגמים פוגמים בצדיק שהוא גופי תורה. וזאת הבחינה המבוארת בתורה עב תנינא שמשה רבנו הנקרא מחקק מלובש ברמ"ח אבריו של כל יהודי).
וכאשר עושה וידוי לפני ת"ח ומוציא הצרופי עבירה שהם 'שברי עצמותיו' בכח הת"ח מצטרפים הצרופים כראוי ומתחברים שברי עצמותיו להיות עצמות שלמים.
והצרופים היוצאים מהעצמות בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה' הם נקראים 'חבילות של מצוות'. ובנין הצרופים נעשה ע"י הצדיק כמבואר בתפלה על תורה דידן.
[ומה שהחקיקה במצוות היא בחינת 'מחקק' שמו של משה רבנו דיקא במקום קברו, נקשר להמשך התורה שקברו של משה מבטל קטרוגי פעור. ומוציא חקיקת הצרופים של פעור. והוא רמז גם לוידוי דברים בקבר הצדיק וכו'].

@חיפוש-הצדיק ידידי היקרים והאהובים.
בשיחות הר"ן (צג) מבואר מענין 'משיח' והצדיקים שהם 'חגורה למשיח'. והעבודה שלהם זה לחלק את האלפים למאות וכו' עיי"ש [קשור גם לתורה הזמנית]. יתכן שאתה מקורב לרבנו ואעפ"כ אתה צריך גם את הצדיקים שהם חגורה למשיח. ולמעלה הבאתי את הדוגמא משרי אלפים ושרי מאות וכו' שאע"פ שכולם התקרבו להשי"ת ויצאו ממצרים ע"י משה רבנו אעפ"כ יש בחינה שאתה לא מקושר ישר למרע"ה אלא לשר עשר/ חמישים/מאה/ אלף. ומי שבטוח שיש לו קשר ישירות למרע"ה אולי יש בזה קצת התנשאות ואולי זה באמת. אך כיון שרוב ככל העם אינם י"ב נשיאים ולא שרי אלפים ממילא התחברותם למשה היא דרך השתלשלות עוד נשמות צדיקים ועל כן מקשר עצמו לשורשו דרך אותם ענפי משנה

@איש-היער יש כלל בקבלה וכמדומני שר' נתן מזכיר אותו בלקו"ה.
שכל מדרגה ביחס למדרגה שתחתיה נקראת 'אין סוף' (ועיין בתורה לח, ז בביאור ארז נפל במקומנו). וממילא כלפי התלמיד תמיד רבו נקרא בבחינת אין סוף. ועל כן כלפינו זה לא נפק"מ אם הצדיק באותו זמן ברצוא או בשוב.

@נוה-צדיקים כתב:

וְגַם הָיָה רְצוֹנוֹ שֶׁיִּסְעוּ נְסִיעוֹת בִּשְׁבִיל זֶה כְּדֵי לְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם

העתקת שרצונו שיסעו נסיעות בשביל זה וכו'. ולא רק למי שמגיע.
אך בודאי לא לכל אחד יש את הכשרון לזה. אך מי שמוכשר לזה צריך להשתדל בזה./ ובמקומות אחרים (תורה יד ותורה נו מבאר רבנו שיש דרך קרוב פנימית ע"י עסק התורה שגורם לנשמות להתעורר).
ובמקו"א בחיי"מ מבואר שרבנו רצה שיהיה אדם שיוכל לשלוף עצות מדבריו לכל מי שישאל. (אוצר בלום יביא לנו את המקור).
נ.ב. שהיה ראוי שיחנכו את צעירי הצאן להיות בקיאים בקרוב רחוקים. כעין יוסף שקרב את בני השפחות שהם הנשמות החלושות שבישראל כפי שמבאר ר' נתן (הנ"ל יביא המקור).
וכעין שמחנכים בחסידות חב"ד את הבחורים שלהם לצאת לדבר עם אנשים בחוץ. ועי"ז בודאי נזכה לקרב הרבה שומרי תו"מ לעבודת ה'. וכן נזכה לקרב כאלו שעדין אינם שומרי תו"מ לחזרה בתשובה ועבודת ה'.

@מאיר-לב ייש"כ על הדברים הנפלאים. והנני מסכים עם הרב 'שפחה על הים' שהוידוי לפני הת"ח הוא דיקא בבחינת ושוב. ולא בבחינת רצוא.
התאפקתי מלומר זאת. אך כעת אכתוב ב' מקורות לענין 'מתוך תורה ד'.
א. הזכרת הוידוי של יהודה ע"י משה רבנו נעשתה 'בערבות מואב' שהוא מקום המלכות כמבואר באות ט.
ב. הוידוי דברים של רב עמרם חסידא לא היתה בזמן הרצוא.
ג. בקשת אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, היא כאשר משה רבנו ראה שלא התקבלה תפלתו. היינו שהיתה מניעה להכלל באין סוף.
ד. הפסוק 'אתה הוראת לדעת' של המשכת האין סוף לתקן את העוונות היא דיקא בבחינת 'ושוב'. [על ראיה זו אפשר לחלוק].
ד. הפסוקים אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך המוזכרים בתורה דידן. היתה כשמשה רבנו היה בבחינת ושוב. כאשר חזר לעם ישראל להכינם למתן תורה ולא כאשר היה בהר כמבואר במדרש רבא (יתרו כח, ג) עה"פ וישב משה עיי"ש.

@יודע-נגן הרב יודע נגן כידוע שחכמת הניגון היא לברר הרוח טובה מהרוח רעה כמבואר בתורה נד ותורת אזמרה.
ועל כן אע"פ שהדברים 'מחייביים' אך אומנות הניגון היא לדעת להכניס את זה בכלים של 'כדאיות' ו'שמחה'. ואזי זה מחזק.
ונזכיר את הלשון המוכר למטיילים מתורה ז ותורה סח תנינא.
'ה' אתך עמך ואצלך' נכון שזה 'מחייב' אך כמה שמחה והרגשה טובה פנימית זה נותן.
אך כאשר מדגישים את 'המחייב' זה יותר בפן של התעוררות ולא של התחזקות וד"ל.
ורק המתעסקים עם הנפשות השבורות ורצוצות מסערת העוה"ז בין יבין.

@חבר-אני שאלתך וחלוקת המדרגות וכו' מבוארים באריכות בתחלת הפרפראות לתורה דידן עיי"ש.
כמו"כ רבנו באות א הרכיב ב' סוגיות שונות בש"ס א. ממסכת ברכות ב. ממסכת פסחים. שהם שייכים לחלוקת המדרגות.
עוד מצינו בחלוקת מדרגת ר"ע האומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. לבין רבנו 'נחום איש גם זו' האומר גם זו לטובה.
ומבארים שר"ע אומר 'לטובה' היינו שעצם הדבר לא נראה טוב, אך הוא 'ל'טובה, שתכליתו טוב. כמעשה שהגמ' מביאה עם החמור התרנגול והנר. ואילו נחום איש גם זו הופך את הרע לטוב, שהעפר נעשה לחרבות, וקבל תמורתו מרגליות וכו'.
נמצא חלוקת ג' המדרגות. האדם השוקע בעוונות ואינו עושה תשובה, אע"פ שגם יסוריו שמגיעים בדרך נקמה הם 'לטובה' אך הוא ודאי לא מרגיש זאת. כיון שמגיע דרך מסכים המסתרים את השי"ת.
אדם העושה תשובה כולל וידוי דברים אך לא לפני ת"ח ושאר סדר התשובה המבואר בתורה דידן הוא כבר מכיר בטובת הדינים ויכול אף להלל עליהם שהם 'ל'טובה אע"פ שאינו חש את הטובה וזהו שאומרת הגמ' שיברך 'דיין האמת' בשמחה.
האדם שזוכה לעשות סדר התשובה של תורה דידן, וזוכה להכלל בעינא חד דרחמי, ומתגלה לו ה' אחד ושמו אחד, הוא רואה בהכל 'אהבה' וטוב. (עיין תורה נא שבאחד אין שייך רע). ועל הכל מברך הטוב והמטיב. כי אין רע בעולם כלל (כלשון רבנו בתורה כא ותורה סה).
כאמור דברי מושתתים על הפרפראות בתוס"נ.

@ל-ל סוגיית 'הידיעה והבחירה' עדינה ביותר.
ומחלוקת 'החסידות והמתנגדים' בענין הצמצום, היא בפשטות סביב נקודה זו.
האם יש לנו הנבראים הבחורים, עסק עם הידיעה או לא.
והדבר נוגע לא רק לחטאים ועוונות, אלא בכללות האם בכל צריכים להתעסק עם ענין הידיעה או לא.
ובפשטות כוונת ר' יצחק ברייטר היא סוף דבריו. לחזק את האדם שאף אם עבר במזיד. סוף כל סוף, אין דבר יוצא חוץ לרצונו יתברך וכו' כמבואר בספה"ק. ואעפ"כ א"א לומר שהשי"ת רוצה את העבירה, שהרי ציווה לא לעבור את העבירה. אלא שהנוגע לאדם שאחר שנעשה מה שנעשה ידע שהשי"ת העביר אותו במסלול זה בכדי שיעשה תשובה ויתקן את העבירה ע"י תשובה עד שיוכל להפוך אותו לזכות.
וכמובן שכיון שסוגיא זו עדינה, לא צריכים להתעסק בה יתר על המידה, אלא בעבור מצוות תשובה כפי שמשמע בר' נתן.

@בעל-מוח יש ר' נתן שמבאר אם תשא חטאתם היינו שיש דרך תשובה בתורה הכתובה הנה מה טוב, 'ואם אין' היינו ואם צריך לתשובתם בחינה של 'אין' אזי בעבור זה מחני נא מספרך ואכלל בבחינת אין להמשיך להם כפרה. והבן לקשר בתורה דידן את עבודת תקון הצרופים ועבודת ההתכללות באסב"ה (אותיות ה - ט)

@לב-העולם-אתה יש כזה ר' נתן לכל הפחות במקום אחד כמדומני ביותר ממקום אחד. אך שאלתך היתה מהי גבול ההשתדלות, ולא מהי חובת ההשתדלות. ומה שכתבת זהו חובת ההשתדלות. למי שהולך בדרך ההשתדלות.

@בעל-מוח איני קובע את דברי.
אך נראה ממהלך התורה שיש תיקון בהחזרת המלכות לשורשה היינו לצרופי התורה. ובפשט הגמ' במשל של מהלך בדרך פרש"י שהוא ענין 'עלה השחר' שזכה לאור התורה. אך עדין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך.
ויש את העלאת המלכות לשורשה שבאסב"ה שורש כל הדרכים, ושם מקבלים דרך לפי שורש נשמתו שלא יחטא עוד.
ובביאור הליקוטים ביאר שמשה בזמן חטא העגל היה 'ענו' בלי יו"ד ורק בהסתלקותו זכה להיות 'עניו' עם יו"ד. (בחינת יו"ד חכמה קדומה). ועל כן בעון העגל אף שהצליח לכפר העוון נשאר רשימו של ביום פקדי.
ולהנ"ל יתבאר ששלמות העליה לבחינת אסב"ה היה רק בערבות מואב כשעלה להר 'נבו' שדרשו בו נוטריקון נו"ן בו שזכה לשער הנו"ן שהוא בחינת כתר כידוע.

@לב-העולם-אתה אם לעשות כמוה או לא זה תלוי במדרגת האדם, אם הוא משקיע עצמו בלימוד התורה וכו' וכפי שציינתי מהלקו"ה.
ומי שכן יוצא לעבוד וכדו' כבר כתבתי לעיל שלכאורה חובת ההשתדלות היא כפי חיובי כתובה שהיא דרך הממוצעת באותו זמן ומקום. וכעין זה הביא חבר אני מר' שמעון טייכנר.

@מהללאל השם אלהים מבואר שהוא 'מלכות' בבחינת אלהים מלכי מקדם. והמילה מלך כשלעצמה מורה על הנהגה שכוללת בתוכה מגבלות וחוקים וכו'./ ובאות ט מבאר רבנו ענין כל הרצונות שהם בחינת מלכות, והוא שם 'אלהים' שהוא בלשון רבים ולא נכתב 'אלוה' בלשון יחיד.
מאידך גיסא שם הוי"ה הוא מלשון 'מהווה' שברא ובורא את כל המציאות לנבראים, שזה מדת חסד. / וזה בחינת האין סוף המחיה את כל הרצונות שבבריאה.
וכלפי הנבראים יש בחירה האם לאחוז ברצונות הנגלים שבהם יש אחיזת דין. שכ"א עומד 'בכוחו - ולעצמו' או לאחוז באאסב"ה המחיה את הכל כאחד יחד ובזה נכללים כולם באחדותו יתברך גי' אהב"ה בחינת חסד ומברך על הכל הטוב והמטיב וכו'.

@מה-יהיה-איתי התכלת הפסיקה כנראה בזמן האמוראים. וכתבי העת הם של או"ה מאותה עת. איך היו צובעים 'תכלת' לא בשייכות לציצית. אלא הפקת צבע התכלת לבגדים וכדו'. והשאלה אם היו צובעים מדג הדיונון. או לא. כי בהקשר להפקת צבע תכלת לצביעה זה לא שייך רק למצות ציצית. אלא לכלל הפקת צבע התכלת לכל באי עולם. ואם עם ישראל היו מפיקים תכלת מהדיונון. אזי נמצא בכתבי העת דאותם זמנים גם על הפקת התכלת מזה הדג. ובאם לא נמצא כנראה שגם עם ישראל לא הפיקו את התכלת מהדיונון. כי הרומאים ידעו היטב איך עם ישראל צובעים בתכלת. והוא היה צבע שימושי לצביעת בגדי חצר המלוכה.

@7272 כיהודה ועוד לקרא!
מדברי רבנו עולה שאש הגיהנום מתחיל מיד בשעת העבירה.
וכפי שמבאר הפסוק כל דבר אש יבוא באש תעבירו באש.
ומבואר מכותלי הדברים שחמימות היצה"ר היא עצמה אש הגיהנום (שכר עבירה עבירה). ומי שתופס את ההרגשה הזאת (כי היא נסתרת לצורך הבחירה) זוכה להנצל תכף ומיד ומקיים בעצמו 'תעבירו באש' וידוי דברים לפני ת"ח. ומי שלא זוכה אזי אש הגיהנם של החקיקות הרעות מתגברות בעבירה גוררת וכו' עד שצריך להזדכך בפועל באש הגיהנום.
ועיין בביאה"ל שגם בזה יש ב' בחינות יש הזוכה שהשי"ת מביא עליו יסורים (רעות של דיין האמת) בחייו, ומי שלא זוכה צריך להזדכך בגיהנום.

@לב-העולם-אתה חיי"מ אות שסג - שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים קֹדֶם שֶׁנִּתְקָרַבְתִּי אֵלָיו, שֶׁהוּא מִשְׁתּוֹקֵק שֶׁיִּתְקָרֵב אֵלָיו אִישׁ לַמְדָן וּבַעַל לָשׁוֹן נִפְלָא, וְאָז הָיָה יָכוֹל לְבָאֵר כִּתְבֵי הָאַרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַד שֶׁאֲפִלּוּ נְעָרִים יוֹדֵעַ סֵפֶר הָיוּ יְכוֹלִין לִלְמֹד וּלְהָבִין כָּל כִּתְבֵי הָאַרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.
לקו"ה תחומין ה, ג - וְהִנֵּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָנוּ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת לְהָבִין סוֹד כַּוָּנוֹת הָאֲרִ"י זַ"ל לְתַכְלִיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֵינוּ לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים וְעֵצוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל פִּי דַּרְכֵי הַהַקְדָמוֹת שֶׁחָתַר וְגִלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זַ"ל מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים, כִּי כְּבָר הוֹדִיעַ וְרָמַז לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁכָּל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל כְּלוּלִים בְּתוֹרָתוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב לְהָבִין בֶּאֱמֶת יוּכַל לִזְכּוֹת לְפָרֵשׁ כָּל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י בַּאֵר הֵיטֵב עַל פִּי דִּבְרֵי תוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה כַּמְּבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר:
לקו"ה קדושין ג, כ - כִּי כָּל מַה שֶּׁהַגָּלוּת נִמְשָׁךְ יוֹתֵר, הוּא סָמוּךְ לְבִיאַת מָשִׁיחַ בְּיוֹתֵר, וְכָל מַה שֶּׁסָּמוּךְ יוֹתֵר לְבִיאַת מָשִׁיחַ, נִתְגַּלִּין סִתְרֵי תּוֹרָה יוֹתֵר. וְכַמְבֹאָר מִזֶּה הַרְבֵּה בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל וְהַבָּאִים אַחֲרָיו, שֶׁכֻּלָּם הֵבִיאוּ רְאָיוֹת חֲזָקוֹת אֲמִתִּיּוֹת מֵהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִקּוּנִים שֶׁבְּסוֹף הַיָּמִים נִתְגַּלִּין סִתְרֵי הַתּוֹרָה הַרְבֵּה, וְעַל כֵּן הִתִּירוּ לִכְתֹּב וְגַם לְהַדְפִּיס כָּל סִפְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִקּוּנִים וְגַם כָּל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁהֵם סִתְרֵי רָזֵי הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לְהִגָּלוֹת בְּיָמִים קַדְמוֹנִים, כַּמְבֹאָר בַּסְּפָרִים בַּאֲרִיכוּת. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה.
לקוטי תפילות תפלה קי - וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים תָּאִיר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְתִפְתַּח לִבֵּנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לְהָבִין הֵיטֵב בִּמְהִירוּת גָּדוֹל בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּלְמוֹד שָׁם וּלְהַשִּיג דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בֶּאֱמֶת, וְנִזְכֶּה לִלְמֹד כָּל סִפְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה בְּכָל יוֹם, תְּנַ"ךְ וְשַׁ"ס וּפוֹסְקִים וּמְפָרְשֵׁיהֶם, וְכָל סִפְרֵי הַמִּדְרָשִׁים, וְסִפְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִקּוּנִּים, וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְכָל סִפְרֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁבְּיָמֵינוּ, וְנִזְכֶּה לְגָמְרָם וְלַחֲזֹר וּלְהַתְחִילָם כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וְזַכֵּנוּ לְהַתְמִיד בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה בְּהַתְמָדָה גְדוֹלָה, כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וְלָיְלָה וְנִזְכֶּה לְהָמִית עַצְמֵנוּ עַל הַתּוֹרָה עַד שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּיָדֵינוּ וְנִזְכֶּה לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל וּלְהָמִית כָּל הַתַּאֲווֹת רָעוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁבְּגוּפֵנוּ, עַל יְדֵי עֵסֶק וְעִיּוּן הַתּוֹרָה בֶּאֱמֶת.
כמדומני שמקורות אלו הם די והותר להבין שחסיד ברסלב אמור ללמוד כתבי האריז"ל.

הרב 'שפחה על הים' והרב 'חבר אני' כתבו נפלא.
ותוספת קלה, ענין תקון הד' יסודות, הם תקון המלכות בחינת דל"ת כידוע. להוציאה ממשלת עכו"ם (ד' מלכויות). ועי"ז מתגלה לאדם הרצון אין סוף בתוך הרצונות שהם בחינת מלכות. וזוכה לידע שכל מאורעותיו הם לטובתו.
בסדר הד' יסודות העפר והמים (הצומח) נוגע לתקון הישות, ואילו יסודות הרוח והאש הם הכנה לתקון הדבור והענוה.
אך עדין לא בטלנו את הרע. ועל כן אנחנו עדין בגדרי עוה"ז ולא בבחינת עוה"ב. להשיג שכל מאורעותיו הם לטובתו.
ע"י וידוי דברים שמוציא הצרופים של העכו"ם שמשם כח ממשלתם. עי"ז נחרב בנין הרע ונבנה בנין הקדושה (בני"ן גי' הוי"ה אלהי"ם שסביב יחוד זה סובבת תורתנו) ועי"ז זוכים לבחינת עוה"ב לברך על כל הדברים הטוב והמטיב.
[הארה כללית בנין תורות רבנו הם בדרך כלל שבתחלת התורה מביא את ההשגה ותכליתה. ואח"כ מבאר את הדרכים לבוא אליה].

@בדרך כיום לא. אמרתי לרב משמרתי לפני כמה שנים, שיבוא וידבר עמו, אולי ילך גם אם רדזין.