אבל מי יודע איך יראה הדור הבא והבא שאחריו...
אנחנו כבר יודעים
שהדור הבא יהיה יותר יפה מהדור הזה
שיחות הרן שז
עָנָה וְאָמַר: הֲלֹא אַדְּרַבָּא, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג עַתָּה הָעוֹלָם יָפֶה יוֹתֵר מִקֹּדֶם! וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אַדְּרַבָּא דֶּער אֵייבֶּערְשְׁטֶער פִירְט הַיינְט שֶׁענֶיר דִיא וֶועלְט:
מזכיר את הסיפור
שכך הצילו ילדים מהמנזרים
"
יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה.
הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות.
הרב הרצוג הבטיח לאם המנזר שידע. הוא ביקש לקבץ את כל הילדים באולם גדול, עלה לבמה וקרא בקול גדול:
"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"
תכף ומייד מיהרו אל הבמה עשרות ילדים כשהם צועקים "אמא!" ו"אבא!" בעיניים דומעות. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. אף שרק מעטים מהילדים זכרו פרטים רבים מחייהם הקודמים, למשמע קריאת 'שמע' הם הוצפו באחת בזיכרונות של דקלום המילים הללו עם הוריהם לפני השינה.
האם ההנהגה היה לקרב רק מי שמגיע או חיפשו לצאת להפיץ ולקרב?
מרבי נתן רואים שכל עמך בית ישראל...
אַתָּה יוֹדֵעַ צְפוּן לְבָבֵנוּ וְעוֹצֶם תְּשׁוּקָתֵנוּ וּתְשׁוּקַת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשָׁם, לִמְצוֹא מָזוֹר וּתְרוּפָה לְמַכָּתָם.
כָּל אִישׁ יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ, כֻּלָּם כְּאֶחָד תְּאֵבִים וּמִשְׁתּוֹקְקִים וּמְצַפִּים וּמְחַכִּים לְהִתְקָרֵב לַצַּדִּיק הָאֱמֶת לְמַעַן יָשִׁיב אוֹתָם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וִיתַקֵּן פִּשְׁעֵיהֶם, וְיוֹרֶה לָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֵךְ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה
תפילה ד
איברא,
שעדיין אינני יודע 'איך' מושכים?
אולי יש לומר על פי הגמרא
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "הֲלֹא אִם תָּטִיב שְׂאֵת וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה תִּמְשֹׁל בּוֹ
לכאורה למה צריך תבלין עדיף להתנתק מהיצר הרע?
ומה התורה מתבלנת ומטעימה את היצר?
ולמה אי אפשר להתגבר על היצר הרע גם בלי ללמוד תורה אם אדם הוא גיבור למה צריך ללמוד תורה בשביל לנצח?
ואולי יש לומר
כל מה שברא השם יתברך יש בו רצון ושכל וכוונה שיקרב אותו להשם יתברך על ידי אותו הדבר
ואם אדם חפץ בתבונה ורוצה למשול על היצר הרע ומאמין באמונה שלמה שהשם רוצה בטובתו לקרב אותו אל התכלית על ידי זה נמצא שהיצר הרע מוסיף לא טעם ועניין בחיים ולא הפוך והכל בכוח התורה
שמעתי פעם שאם אדם מתגבר על היצר הרע
היצר הרע שמח בו שהצליח לעמוד בנסיון
ואם הקשיב ליצר הרע היצר הרע מתבאס שהאדם נפל במתקלה
(מעניין כמה זה נכון
כי כתוב שלעתיד השם ישחט את היצר הרע ושואלים למה הרי הוא עשה את התפקיד שלו שהשם נתן לו?
ומתרצים שהיצר הרע עושה את העבודה שלו יותר ממה שציוו אותו ואפילו יוצרו קוראו רע)
אולי זה גם קשור שהכל לטובה גם ההנהגה של שם אלוהים וגם ההנהגה של שם השם
גם צד היצר הטוב וגם צד היצר הרע
הֵן ה' שֶׁהוּא רַחֲמִים
הֵן שְׁמוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלוהִים, בְּחִינַת דִּין
כֻּלָּם לְטוֹבָתְךָ מֵחֲמַת אַהֲבָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ
תודה רבה
היום מישהו אמר לי
חן חן
חן ר"ת נקודת חצות/ נץ חמה
ואולי אפשר להוסיף שנח מצא
ומציאה היא בחינת דלית ליה מגרמא
שאין לו מעצמו וה' יתברך השפיע ונתן לו מציאה
מידך נתנו לך
מי נתן לי את החשק ללמוד?
ולכן אנחנו פחות אשמים...
"כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ"
זֶה יָדוּעַ
שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן
נִמְשָׁכִין מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, מֵאַרְבַּע מָרוֹת
כַּמּוּבָא בְּמִשְׁנַת חֲסִידִים.
'עַצְבוּת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מִדּוֹמֵם'
'תַּאֲווֹת רָעוֹת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מִצּוֹמֵחַ'
'דְּבָרִים בְּטֵלִים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מֵחַי'
'גַּאֲוָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מִמְּדַבֵּר'
וּמִי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַקּדֶשׁ
צָרִיךְ לְשַׁבֵּר כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת
וִיסַפֵּר לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם...
לכאורה הפשט מלשון אבוקה בלשון נופל על לדשון שאביק היינו מחובר דויאבק איש עמו ובלשה"ק לשון נופל על לשון ולכן הוא בחינת אבוקה של אור
זה ממש מחזק שאביק-מאיר
מרוב ששורש כל אחד בתורה של הצדיק והצדיק מחובר לתורה
כמו שאומרים
קודשא בריך הוא אוריתא וישראל כולא חד
כמו שרבנו אומר
כְּשֶׁהַתִּינוֹק הוּא בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת
כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת אִמּוֹ
הוּא נִתְעוֹרֵר בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל לִקְרַאת אִמּוֹ
הַיְנוּ לְשָׁרְשׁוֹ
להלן גוגל
"וְהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם"
פירושו המרכזי הוא קריאה לתלמיד לשבת בענווה לרגלי החכמים, לספוג את תורתם, ולהיות קרוב אליהם פיזית ורוחנית כאחד.
ענווה והתבטלות:
ישיבה על הארץ סביב רגלי המורים, המלמדת על הכרת תודה והנחת הגאווה בפני גדולים בתורה.
ספיגת החכמה:
התחברות והידבקות בדרכיהם, כך שאבק דרכים של לימוד יכסה את התלמיד מרוב התמדה וקרבה
מלשון מאבק (לפי פירוש "רוח חיים"): ישנה הבנה לפיה מותר ואף צריך להיאבק ולהקשות בלימוד מול דברי הרבו כדי לרדת לעומקה של אמת אך זאת תמיד מתוך כבוד, ענווה ושפלות רוח ("בעפר רגליהם")
מכל הנל אני מבין שכל ההבנות כאחד היינו גם אם הספוג באמת ספג כתרין רעין דלא מתפרשין זה מזה שהלבנה מאירה כאור החמה ככל שהיא זכה וברה כך משתקף בה אור החמה ביתר שאת
שורש אבוקה נובע מלשון החיבור וההאבקות של האש במה שעליו היא דלוקה
יהי רצון שלא נתייאש מכל העפרוריות שהיצר מנסה לפזר עלינו ושהאש של רבנו תוקד בליבנו עד שיבא משיח צידקנו (רבנו הקדוש) להוציאנו מכל הגלויות המכונים בשם מצרים
)
יש בזה עוד מה להרחיב ומי שהדברים נוגעים לו כדאי לו לברר אותם
אכן כן היה פליאה על כל מאורעותיו לטובתו מה הכוונה כל והאם באמת רבנו התכוון שכל
ורואים בתורה זו (אנכי) קשר חזק מכמה מקומות לתורה אזמרה
ומתורה זו בלבד אפשר להבין שאכן הדברים כאשורן ובטח מי שחלק (פעם ראשונה שאני שומע) על רבי יצחק ברייתר לא התכוון על דברים אלו כי דברים אלו כתובים במפורש בתורה
נראה שענין בחמלת ה' עליו, נלמד מהפסוק (דברים כד,לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ופרש"י הראת - כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת. וביאר המהר"ל (גור אריה שם) כתרגומו אתחזיתא. לשון התפעל, ואינו לשון הפעיל, שאם כן היה לו לתרגם 'אחזית' (כ"ה ברא"ם).
היינו שאנחנו 'ראינו' אך באמת מה שאנחנו 'ראינו' זה ע"י שהשי"ת גרם לנו ל'התפעל' ולראות. היינו בחמלת ה' עלינו קרע לנו ז' רקיעים וכו' ועי"ז ראינו כי הוי"ה הוא האלהים
"אעא דלא דליק מבטשין ליה"
להלן משער ברסלב
רבינו מגלה שבתכונת הנפש טבוע עקרון זה ומשום כך בעת ייסורים אדם עוצם את עיניו. "כי התכלית הוא כולו טוב, כי אפילו כל הצרות והייסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בוודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בוודאי כל הייסורים באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן הייסורים הם טובות גדולות, כי כוונת השם יתברך הוא בוודאי רק לטובה. נמצא, שבכל הרעות והייסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, היינו כוונת השם יתברך, לא יהיה לו ייסורין כלל, רק אדרבא יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה שיסתכל בתכלית הייסורין הללו, כי התכלית הוא כולו טוב כולו אחד ובאמת אין שום רע בעולם, רק כולו טוב. אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחים מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב היסורין. כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין. ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו ייסורין גדולים, רחמנא ליצלן, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום, אזי סותם ועוצם את עיניו בחוזק. כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו ומצמצם ומכווץ הראות, כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות. …כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, צריך לסתום את עיניו ולכוון ההסתכלות אל התכלית, כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיינין (בסתימת עיניים) שצריך לסתום העיניים לגמרי ולסגרם בחוזקה מאד… ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה, היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא (ממראות העולם הזה), להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות אור התכלית הזה, שהוא כולו טוב, ואז יתבטלו היסורין. …ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף על פי כן הנפש יודעת הכל, ועל כל מוטבעה לסתום העיניים בשעת יסורין" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה)
אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי 
יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעִקַּר הָעִקָּרִים, מָה שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁאֹב מִימֵי הַנַּחַל הוּא,
לֵדַע וּלְהִוָּדַע כִּי כָּל מָה שֶׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם בֵּין בְּרוּחָנִיּוּת בֵּין בְּגַשְׁמִיּוּת, בְּמֵזִיד וּבְשׁוֹגֵג, בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן, הַכֹּל בִּגְזֵרַת הַיּוֹצֵר הוּא
כִּי אִם הָאָדָם אֵינֶנּוּ רָאוּי וְלֹא זָכָה עֲדַיִן לְהִתְקָרֵב אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְאֶל הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ, מְבַלְבְּלִים אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם מִמֶּנָּה, כִּי מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּתוֹךְ מַחְשְׁבוֹתָיו מַחְשָׁבָה מְבַלְבֶּלֶת כָּזֹאת, אֲשֶׁר אֵינָהּ מַנִּיחָה אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אַף שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹתָהּ
וְכָל זֶה אֵינוֹ חָס וְשָׁלוֹם לִנְקָמָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ, הַמְּרַחֵם עַל כָּל מַעֲשָׂיו, יוֹדֵעַ וְעַד דַּיָּן אֱמֶת, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקָרְבוֹ אֶל הַטּוֹב כִּי אִם בְּדֶרֶךְ זֶה, לְהוֹדִיעוֹ אֵיךְ הוּא רָחוֹק מִטּוֹב, וְאֵיךְ הוּא עוֹמֵד בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה כָּזוֹ
וְאֵין עָלָיו לַעֲשׂוֹת כִּי אִם לִצְעֹק אַחַר הַמַּעֲשֶׂה הָרַע לְהָשֵׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה, וּלְסַפֵּר הַכֹּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְלִשְׁפֹּךְ לִבּוֹ בְּתַחֲנוּנִים וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו וּלְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהִתְקָרֵב אֶל הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה
וְזֶהוּ נִפְלָאוֹת תְּמִים דֵּעִים, וְעַל יְסוֹד זֶה סוֹבְבִים הוֹלְכִים כָּל הַמַּאֲמָרִים וְכָל הַתּוֹרוֹת שֶׁל הֲלִקּוּטִי מוהר"ן
וְכָל מִינֵי הִתְחַזְּקוּת, וּבִפְרָט הַתּוֹרָה אֲזַמְּרָהּ לֶאֱלֹקַי בְּעוֹדִי, ליקו"מ ח"א סִי' רפ"ב, מָה שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֶת עַצְמוֹ וְאֶת אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, כִּי זֶהוּ עִקַּר הַלִּמּוּד זְכוּת שֶׁכָּל הַיְּרִידוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וַעֲלֵיהֶם, בְּמֵזִיד וּבְשׁוֹגֵג בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן הַכֹּל מִן הַשָּׁמַיִם כְּדֵי לְקָרְבוֹ בְּדֶרֶךְ זֶה
אֲבָל הָרְחוֹקִים מֵהַצַּדִּיק הָאֱמֶת אֵינָם מְבִינִים זֹאת, וְגַם הַמְּקֹרָב צָרִיךְ זְכוּת גָּדוֹל שֶׁיִּזְכֹּר זֹאת תָּמִיד, וְעַל הַכֹּל מָה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו יִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה לְהִשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּתְקָרֵב עַל יְדֵי הַיְּרִידָה וְאַל יִתְרַחֵק עַל יָדָהּ חָס וְשָׁלוֹם
וְכֵן בליקו"מ תְּנִינָא סִימָן פ"ב, בַּהַתּוֹרָה כִּי תֵּצֵא, מְעַנְיֵן כְּסֵדֶר וְשֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר בֵּין בְּרוּחָנִי בֵּין בְּגִשְׁמֵי, וְהַבְּחִינָה מָה כּוֹחֵנוּ הַמּוּבֵאת שָׁם הַכֹּל כַּנַ"ל,
וּזְכוּת הַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת יַעֲמֹד לָנוּ לֵילֵךְ בָּזֶה אָמֵן.
המילה אהבה (13) והמילה אחד (13). החיבור ביניהן (26) שווה בדיוק לערך של שם השם (יהוה = 26)
וידוי = לב (32):
הערך המספרי של המילה "וידוי" (ו=6, י=10, ד=4, ו=6, י=10) הוא 32, השווה לערך המילה "לב" (ל=30, ב=2).
הקשר הרוחני מובהק: הווידוי מוגדר כפעולה שבה האדם בא אצל התלמיד חכם ומספר לפניו "כל לבו
"רבש"ע, אם אתה כל כך אוהב, ורוצה אותנו,
אז למה אתה רוצה שנעמוד פה יום שלם ונבקש מחילה 10 וידויים?
שנזכיר שוב את הכול...
למה שלא נבקש ממך מחילה - וזהו. תמחל!
הרי אתה רוצה אותנו..."
הקב"ה חורה אפו לפעמים?
נוקם על עוברי מצוותיו?
בתורה הזמנית הקודמת תורה ד' רבנו ממש עסק בנושא זה בדיוק
והעולה והיוצא בהתחזקות שכשאדם מתוודא בעצם מכיר שהשם נמצא בכל מקום ולא שהשם יתברך איתו רק כשהוא עושה מצוות וכשהוא עושה עבירות הוא עושה אותם לבדו בלי השם יתברך אלא מכיר בהשם הוא בטעותו שלא עשה כרצון השם ולפני הוידוי כאילו השם לא היה איתו וכשעושה וידוי אומר להשם שמתחרט ומצטער ומתוודא שעשה הפוך מרצון השם
הוידוי זה הזדמנות להמליך את השם גם במקום שכאילו לא נמצא
כי באמת השם נמצא בכל מקום רק צריך שנכיר אותו משם....
ראוי לכל המתעניין בעניין הגימטריאות לעיין בהקדמת הרמב"ן לספר הגאולה:
"אל יחשוב אדם כי חשבון האותיות שקורין גימטריא הוא הבל, בעבור שיכולין להוציא כמה פסוקים לענין רע וזר, כי אין אדם רשאי לדון בגימטריאות ולהוציא מהן ענין שעלה בדעתו, אלא קבלה בידינו כי נמסרו למשה מסיני גימטריאות ידועות להיות זכר לענין הנאמר על פה. והנה (=לכן ) חשבון הגימטריא הוא לקיים ולא לסתור".
גם ליופי יש חשיבות בתורה, וגימטריאות מוסיפות בהחלט יופי ושלימות, בעיקר כאשר פירושו של פסוק או משפט, בין אם בתורה ובין אם בדברי חז"ל, תואם גם בגימטריא לפסוק אותו הוא בא לפרש
בהקדמה של רבי אברהם בן רב נחמן
....שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל הִפְלִיג מְאוֹד לִפְנֵי מוהרנ"ת, בְּעֹצֶם כֹּחַ הַתּוֹרָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאָדָם מִכָּל מִינֵי טִנֹּפֶת, וְאָמַר לוֹ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: גַּלַּיִךְ דוא וַיָּסֶט דֶּעס כֹּחַ פּוֹן דֶּער תּוֹרָה:
וּמַאֲמַר רַבֵּנוּ זַ"ל [שֶׁמּוּבָא בְּחַיֵּי מֹהָרָ"ן] אֲנִי נַחַל הַמְּטַהֵר וְכוּ', מְבֹאָר גַּם כֵּן מִדִּבְרֵי מוהרנ"ת, שֶׁסּוֹבֵב בְּעִקָּר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה:
וּבְסֵפֶר הַמִּדּוֹת [בָּאוֹת צְדָקָה] מְבֹאָר מַעֲלַת יְקַר הַלִּמּוּד, כִּי "הַתּוֹרָה וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַשַּׁבָּת, נוֹתְנִים חַיִּים גַּשְׁמִיִּים גַּם כֵּן"....
מְבֹאָר מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל לְעִנְיַן הַצַּדִּיקִים יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת, שֶׁקֹּדֶם יְרִידַת הַצַּדִּיקִים לְזֶה הָעוֹלָם, יֵשׁ בַּיְּכֹלֶת לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר וְעוֹבֵד אֶת ה' גַּם זוּלַת זֶה הַצַּדִּיק וְתוֹרָתוֹ. וּמִשְּׁבָא לְזֶה הָעוֹלָם, אֵין בַּיְּכֹלֶת כְּלָל לִזְכּוֹת זוּלָתוֹ וְזוּלַת תּוֹרָתוֹ לְמָה שֶׁצָּרִיךְ לִזְכּוֹת.
וּכְפִי הַנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּהַנְהָגַת הָעוֹלָם, זֶה לְעֻמַּת זֶה.
וּבִירִידַת הַצַּדִּיק הָרוֹפֵא נפשו"ת לְזֶה הָעוֹלָם, בִּרְפוּאוֹת ותחבושו"ת יְקָרוֹת וְנִפְלָאוֹת שֶׁלֹּא נִתְגַּלּוּ עֲדַיִן מֵעוֹלָם. נִתְחַדְּשִׁים כְּנֶגֶד זֶה, מַחֲלוֹת וּמַכְאוֹבִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ עֲדַיִן בָּעוֹלָם, וְשֶׁאֵין בַּיְּכֹלֶת לַעֲמֹד כְּלָל כְּנֶגְדָּם, אִם לֹא בִּסְגֻלּוֹת וּרְפוּאוֹת הַצַּדִּיק, שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ וְיָרְדוּ כְּנֶגְדָּם בְּאֵלֶּה הָעִתִּים. וְהַבִּלְתִּי מִתְרַפֵּא בָּהֶם, אָבְדָה תִּקְוָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם:
וּלְפִי כָּל זֶה תָּבִין וְתִתְבּוֹנֵן בְּרֹב וְעֹצֶם חִיּוּב וְהֶכְרֵחַ הַלִּמּוּד, בַּתּוֹרָה שֶׁבַּנִּסְתָּר שֶׁזָּכִינוּ עַל יְדֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. כִּי הֵן הֵמָּה הַתַּבְלִין הַמֻּכְרָחִים לְהיצר הָרַע שׁבעת הַזֹּאת, שֶׁעַל זֶה אָמְרוּ חָזָ"ל בָּרָאתִי יֵצֶר הָרַע בָּרָאתִי תּוֹרָה תַּבְלִין (מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין דַּף ל' ע"ב). וְהָעִקָּר הוּא לִמּוּד הָעִיּוּן שֶׁבָּהּ, כַּמְּבֹאָר מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּלִקּוּטֵי מֵהָרָ"ן סִימָן ק"א, שֶׁזֶּה הוּא הַלִּמּוּד הַמְּסֻגָּל לְהִנָּצֵל עַל יָדוֹ מֵהַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת:
וּבְסֵפֶר הַמִּדּוֹת בָּאוֹת סוֹד מְבֹאָר, שֶׁ"בְּעִיּוּן עָמֹק בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, יְכוֹלִים לִפְקֹד עֲקָרוֹת, וּלְרַפָּאות חוֹלַאַת חָזָק", [שֶׁגַּם מִזֶּה מוּבָן גֹּדֶל וְעֹצֶם מַעֲלַת זֶה הַלִּמּוּד]:
וְכַאֲשֶׁר נִקְרָאִים בַּשֵּׁם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כָּל דִּבְרֵי רַשְׁבִּ"י בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְהַתִּקּוּנִים שֶׁנִּפְתְּחוּ וְיָצְאוּ מִמְּקוֹר הַחָכְמָה דְּעָתִיקָא סְתִימָאה, כֵּן גַּם כָּל דִּבְרֵי הַנַּחַל הַנּוֹבֵעַ מִשָּׁם עַל יְדֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. שֶׁמֵּחֲמַת זֶה מְבֹאָר מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁגַּם הַקּוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם שִׁעוּר הַלִּמּוּד בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, לֹא יִסְתַּפֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּשִׁעוּר לִמּוּד הַפָּשׁוּט, אֲבָל יְחַלֵּק אֶת הָעִתִּים, וְיוֹסִיף לִקְבֹּעַ לְעַצְמוֹ, שִׁעוּר לִמּוּד הָעִיּוּן בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים:
שמעתי חידוש
ד"ג
תיקון ד' יסודות על ידי ג' בחינות