@נחום-בקר כתב: נראה שענין בחמלת ה' עליו, נלמד מהפסוק (דברים כד,לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ופרש"י הראת - כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת. וביאר המהר"ל (גור אריה שם) כתרגומו אתחזיתא. לשון התפעל, ואינו לשון הפעיל, שאם כן היה לו לתרגם 'אחזית' (כ"ה ברא"ם). היינו שאנחנו 'ראינו' אך באמת מה שאנחנו 'ראינו' זה ע"י שהשי"ת גרם לנו ל'התפעל' ולראות. היינו בחמלת ה' עלינו קרע לנו ז' רקיעים וכו' ועי"ז ראינו כי הוי"ה הוא האלהים "אעא דלא דליק מבטשין ליה" להלן משער ברסלב רבינו מגלה שבתכונת הנפש טבוע עקרון זה ומשום כך בעת ייסורים אדם עוצם את עיניו. "כי התכלית הוא כולו טוב, כי אפילו כל הצרות והייסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בוודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בוודאי כל הייסורים באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן הייסורים הם טובות גדולות, כי כוונת השם יתברך הוא בוודאי רק לטובה. נמצא, שבכל הרעות והייסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, היינו כוונת השם יתברך, לא יהיה לו ייסורין כלל, רק אדרבא יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה שיסתכל בתכלית הייסורין הללו, כי התכלית הוא כולו טוב כולו אחד ובאמת אין שום רע בעולם, רק כולו טוב. אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחים מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב היסורין. כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין. ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו ייסורין גדולים, רחמנא ליצלן, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום, אזי סותם ועוצם את עיניו בחוזק. כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו ומצמצם ומכווץ הראות, כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות. …כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, צריך לסתום את עיניו ולכוון ההסתכלות אל התכלית, כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיינין (בסתימת עיניים) שצריך לסתום העיניים לגמרי ולסגרם בחוזקה מאד… ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה, היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא (ממראות העולם הזה), להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות אור התכלית הזה, שהוא כולו טוב, ואז יתבטלו היסורין. …ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף על פי כן הנפש יודעת הכל, ועל כל מוטבעה לסתום העיניים בשעת יסורין" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה) אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי

אולי אפשר לומר פשט שמגלה פנים שלא כהלכה זה אחד שמבין פשט שעוצר אותו מללכת ולהתקדם בדרכי השם יתברך והפוך מי שלוקח את דברי חזל שעל פניו מובנים קקשים לעיכול והוא מתחזק מהם זה נקרא מגלה פנים דהיינו פשט כהלכה שאפשר עם כזה הבנה להתקדם בחיים ולהתקרב להשם יתברך

@7272 בביאור הליקוטים נגע בנקודה זו. והתבאר כבר באשכול אחר. ונחזור לנקודה הנוגעת לענייננו. 'הדעת' יכולה להתבטאות בחסד ויכולה להתבטאות בדין. אך כל זה הוא לא 'עיקר' הדעת. ועיקר 'הדעת' הוא אחדות של חסדים וגבורות. ובתורה דידן יש בחינה של בהוי"ה אהלל דבר, ויש בחינה של באלהים אהלל דבר. ויש בחינה של ה' אחד ושמו אחד. שזה עיקר הדעת. וזהו חלוקת הסוגיות בין מסכת ברכות ששם מובא הפסוק בהוי"ה אהלל דבר לבין הסוגיא בפסחים ששם מובא הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

@7272 כתב: היה לי פעם התחזקות שהשם אוהב גם את הירידות והמריבות שיש בשלום בית למשל היה לי משהו מעניין בשבת הזאת. בליל שבת נתקלתי בחוברת של 'בים דרכיך' על הפרשה. ושם ראיתי מרמז חומש בראשית על עולם עשיה, אחריו שמות על יצירה וכו' וחומש במדבר שסיימנו בשבת זו נגד עולם האצילות. ובדרך זה הוא מסביר שלכן המעברים הכי גדולים של עם ישראל הוא דוקא בחומש במדבר. והתיקון שלנו בעולם האצילות הוא לחפש את השי''ת בבחי' האין סוף דווקא מכל המעברים שלנו להבטל לד' מתוך וידוי דברים לצדיק ותשובה וביטול, ולחפש להרגיש קצת קרבת ה', ולהיות מוכן בשביל זה למסור את הנפש למרות כל הכשלונות שלנו ובלי להתרגש מהכשלונות כשזה בא לשבור אותנו. הסיפור אצלי המשיך, כששבת בבוקר הגעתי לבית כנסת חסידי בשכונה, וניגש אלי איזה אברך המכונה 'צולניק' ואומר לי כשהוא עדיין לפני התפילה, ''זהו נמאס לי'' כ''כ הרבה שנים אני מנסה לעבוד את ד' ולהגיע ולהתרומם והיצר הרע רק מנסה לשבור ולהכריע אותי שאני כבר לא יזכה...' ואני מפחד שלאט לאט הוא מצליח עלי, אני מתוסכל כבר'' וכך הרבה לדבר עוד ועוד .. אמרתי לו את המהלך הקודם, שדווקא באצילות המצב הוא הכי צבעוני, כל המשברים והמכשולים קורה בחומש במדבר, בזמן הכי אצילי שיש לעם ישראל, ללכת מחוץ ליישוב עם משה רבינו, מתוך אכילת מן, ההרגשות הכי נפלאות והחלומות הכי מדומות שרק יכול להיות, 'לא משה רבינו במצרים שעוד לא מכירים אותו' רק משה רבינו שמדבר הכל על פי ד', ועל פי ד' יחנו וייסעו' והנה דווקא כאן יש משברים כאלו, שהכל זה גם חלק מהבניין... ע''כ הסיפור. ולעניינו בעניין תורה ד' רימזתי נקודות ע''פ תורה ד' בתוך הדברים, וכמובן ניתן להוסיף עוד. וניתן גם להוסיף שיותר גבוה מאצילות זה הא''ס שזה הדביקות המוחלט ב'אין' שזה התכלית של כל הבריאה ולזה זוכים ע''י התשובה והוידוי דברים בכח האש של הצדיק האמת שכל דבר אשר יבוא באש שזה התאוות והנפילות שלנו, תעבירו באש - לספר לפני הצדיק, ומכח כל הירידות להתקרב לד' ולהתבטל לרצונו, שזה הרצון העליון, ואחר כך כשחוזרים משם.. להמשיך ולהאיר את כל הרצונות שלנו מהרצון של א''ס הרצון שברצונות רעווא דרעווין והנה מתחילים חומש דברים, שזה משנה תורה, שמשה רבינו ממשיך לנו דרכי תשובה לפי כל המעשים שלנו שאנו מספרים לו, שזה פרשת דברים, שמשה רבינו מפריש ומברר לנו את הדרך בעבודת ה' עם תוכחה ראויה על פי התשובה שעם ישראל התחרטו על כל החטאים שהיה במשך הזמן עם העגל ועדת קרח והמתעוננים וכו' וכו', וכך הוא ממשיך להאיר לנו גם את 'הרצוא' וגם את ה'שוב' בכל המיני דרכים של פרשת יראה ופרשת תשובה וכל שאר חומש דברים.

@בעל-מוח באות ט' רבינו כותב וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים • שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה • וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל • זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו • שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף • וְהֵאִיר לוֹ • וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזֹּאת • אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי מַזָלֵיהּ חָזִי • תֵּיכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵיקוּת גָּדוֹל... רבינו מתאר כאן מצב של אחד שרואה אדם אחר שמלהב בתוך התפילה וזוכה להידבק באין סוף = בצדיק דהיינו שהוא מדובק בצדיק = הוא רואה את אנשי הצדיק: אני הייתי לוקח זאת לקשר אחר, אותו לשון יש בראיית פני הצדיק: "וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, הינו לשרשו. גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף-על-פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף-על-פי כן כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו". יש לשאול, מה העומק בזה - שכרואה את הצדיק אזי נתבטלים תאוותיו? כי הוא רואה את הצדיק שהוא רואה את האור אי"ס. ואם תשאל, והרי אינו רואה את האי"ס ממש אלא רואה רק את הצדיק? אלא זה התשובה: "אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי", דהיינו הצדיק [מזליה - כי הוא שורשו] הוא כן רואה ממש את האי"ס, ולכן ע"י ראיית מזלו - שרואה את האי"ס - נתלהב ו[מתעורר] לקראתו ועי"ז מתבטלים התאוות. (שימו לב שעשיתי "משיכת קורה" מהבחי' הראשונה - ראיית פנ"ה, לדרגה העליונה ביותר להכלל ברצוא באי"ס. בדרגה הראשונה ע"י הראייה, מתבטל ה[תאוות שהם בחי'] ישות, ובדרגה העליונה אחרי שכבר ביטל ישותו, או אז יכול לראות בחי' של אי"ס ולהתבטל לגמרי, ומכל מקום בשני המדרגות זה קורה ע"י ראייה.)

@חיפוש-הצדיק הארה - המלכות הכללי לעולם הוא לא אצל העכו"ם, מה שיש להם זה יניקה שמזה הם מקבלים 'ממשלה' דו"ק בלשון התורה.

שזה בכללי ולא רק כשאומר לצדיק תבין