בלקו"ה חוה"מ ד, ז. כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר הַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי בִּטָּחוֹן לְבַד, רַק צְרִיכִין אֵיזֶה עֵסֶק כָּל שֶׁהוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָכוֹל יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר, וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה. נִמְצָא, שֶׁצְּרִיכִין רַק לַעֲשוֹת אֵיזֶה עֵסֶק מֻעָט שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל לְגַמְרֵי וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבָרְכוֹ עַל יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה. 'בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה' דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲשֶה אֵיזֶה עֵסֶק כָּל שֶׁהוּא יְבָרְכוֹ ה' וְיַצְלִיחוֹ וִיפַרְנְסֵהוּ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, שֶׁזֶּה הָעִקָּר וְגַם זֶה הָעֵסֶק מֻעָט הוּא רַק לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתִּהְיֶה תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, אֲבָל מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה וְרוֹצֶה רַק לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא לַעֲשוֹת שׁוּם עֵסֶק בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי לוֹ. וְיַעַזְרוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּהְיֶה מְלַאכְתּוֹ וּפַרְנָסָתוֹ נַעֲשֵית עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
ריבית ג, א - כִּי הַהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲשֶֹה הָאָדָם אֵיזֶה עֻבְדָּא קַלָּה בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּבֵרַכְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ בְּזֶה הָעוֹלָם כִּי אִם עַל יְדֵי כֵּלִים. וְעַל כֵּן מֻכְרָחִין לַעֲשוֹת אֵיזֶה עֵסֶק וּמַשָֹּא וּמַתָּן, כִּי עַל יְדֵי זֶה עוֹשִֹין כֵּלִים וְצִנּוֹרוֹת לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין הָעֵסֶק עִקָּר כְּלָל, רַק עִקַּר הַפַּרְנָסָה מֵה' יִתְבָּרַךְ בְּהַשְׁגָּחָתוֹ לְבַד, כִּי אֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְֹתַּכֵּר וְעַל כֵּן אָסוּר לְהָאָדָם לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה וְלִרְדֹּף אַחַר פַּרְנָסָה בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת כְּאִלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, הַפַּרְנָסָה תְּלוּיָה בָּזֶה לְבַד, כִּי, אַדְּרַבָּא, עַל יְדֵי זֶה נִתְמַעֵט פַּרְנָסָתוֹ, כִּי כָּל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה הַשָּׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, כִּי אֵין צֹרֶךְ לַעֲשוֹת מַשָֹּא וּמַתָּן וְעֵסֶק, רַק לָצֵאת יְדֵי מִצְוַת עֲשִֹיַּת מַשָֹּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה כְּדֵי לַעֲשוֹת אֵיזֶה כְּלִי וְצִנּוֹר לְקַבֵּל הַהַשְׁפָּעָה כַּנַּ"ל וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲשֶֹה יוֹצֵא בָּזֶה. וְזֶהוּ, "וּבְרַכְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה", הַיְנוּ בְּכָל מַה שֶׁתַּעֲשֶֹה יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ דָּבָר קַל וְקָטָן יְבָרֶכְךָ ה'.
שלוחין ה, כז - "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וְכוּ'". כִּי בְּחִינַת סוּס הוּא בְּחִינַת תֹּקֶף זֻהֲמַת הַמְדַמֶּה, בְּחִינַת זֻהֲמַת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם, "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וְכוּ'" (יְשַׁעְיָה לא), שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ פְּגַם תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַמָּמוֹן בִּיגִיעוֹת יְתֵרוֹת בְּחִנָּם וְעוֹשֶֹה מֵהַטָּפֵל עִקָּר וּמֵהָעִקָּר טָפֵל, שֶׁתּוֹלֶה הָעִקָּר בְּהַסִּבּוֹת שֶׁהֵם הַנְּסִיעוֹת וְהַטִּרְחוֹת שֶׁל הַמַּשָּא וּמַתָּן וְשׁוֹכֵחַ בַּה' יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּזְכִּירִין אוֹתוֹ בַּה' יִתְבָּרַךְ וּבְתַכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי הוּא אוֹמֵר, הֲלֹא כְּתִיב, "וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה" שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹשֵׁב בָּטֵל וְכוּ'. וְאֵינוֹ מֵשִֹים אֶל לִבּוֹ לִבְלִי לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ, כִּי בְּוַדַּאי הָאֱמֶת הוּא שֶׁצְּרִיכִין אֵיזֶה עֵסֶק, אֲבָל חָלִילָה לַהֲפֹךְ הַדָּבָר לַעֲשֹוֹת מֵהַסִּבָּה שֶׁל הָעֵסֶק עִקָּר וְלִרְדֹּף אַחַר הַמַּשָּא וּמַתָּן בִּיגִיעוֹת וְטִלְטוּלִים וְסַכָּנוֹת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ כָּאֵלֶּה, וּמִתּוֹרָה וּתְפִלָּה עוֹשֶֹה טָפֵל עַד שֶׁהַרְבֵּה מַשְׁלִיכִים עֵסֶק הַתּוֹרָה לְגַמְרֵי אַף עַל פִּי שֶׁבִּנְעוּרֵיהֶם הָיוּ לוֹמְדִים מֻפְלָגִים וְכוּ' עַד שֶׁכִּמְעַט שׁוֹכְחִים גַּם אֶת הַתְּפִלָּה וְכוּ', בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ ה' יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם
הפקר ונכסי הגר ד, ה - וְעַל כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּרָאוּי הוּא מֻכְרָח שֶׁיַּעֲשֶֹה אֵיזֶה עֵסֶק בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָכוֹל, אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב בָּטֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר, וּבֵרַכֲךָ ה' וְכוּ' בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה כִּי צָרִיךְ לַעֲשֹוֹת אֵיזֶה עֵסֶק מַשָּא וּמַתָּן אוֹ מְלָאכָה שֶׁהֵם בְּחִינַת צִמְצוּמִים כְּדֵי שֶׁיַּמְשִׁיךְ רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּת לְתוֹךְ הַצִּמְצוּמִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַמְשָׁכַת הַפַּרְנָסָה כַּנַּ"ל, כִּי כָּל הַמְּלָאכוֹת וְהָעֲסָקִים הֵם בְּחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהֵם בְּחִינַת מְלֶאכֶת מַעֲשֵֹה בְּרֵאשִׁית (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי וְכוּ' בְּסִימָן ד בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא). וְכָל מְלֶאכֶת מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית הָיוּ בְּחִינַת צִמְצוּמִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה הִמְשִׁיךְ רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּתוֹ לְתוֹךְ הַצִּמְצוּמִים שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הָיָה כָּל הַבְּרִיאָה
פקדון וד' שומרים ג, ג- וְזֶהוּ בְּחִינַת מַשָּא וּמַתָּן, בְּחִינַת בִּטָּחוֹן וְהִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת בְּשׁוּם אֹפֶן, כַּמְבֹאָר בַּסְּפָרִים. כִּי בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא הַבִּטָּחוֹן בַּה' יִתְבָּרַךְ כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תְּהִלִּים עה). וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲסֹק בְּאֵיזֶה עֵסֶק וּמַשָּא וּמַתָּן לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבֵרַכֲךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה. אַךְ הוּא עַל פִּי הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר הָעֵסֶק שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בַּעֲשִֹיַּת הַמַּשָּא וּמַתָּן הוּא בִּשְׁבִיל בֵּרוּר הַנִּיצוֹצוֹת מִשְּׁבִירַת כֵּלִים כַּיָּדוּעַ, כִּי הַבֵּרוּר נַעֲשֶֹה עַל יְדֵי הָאָדָם דַּיְקָא כַּיָּדוּעַ וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲשֶֹה אֵיזֶה עֵסֶק כְּדֵי לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת עַל יְדֵי זֶה וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא הַבִּטָּחוֹן בַּה' יִתְבָּרַךְ, כִּי צְרִיכִין לְבָרֵר הַשֶּׁפַע שֶׁל הַמָּמוֹן וְהַפַּרְנָסָה מִשְּׁנֵי מִינֵי קְלִפּוֹת הַנַּ"ל שֶׁנִּמְשָׁכִין מִשְּׁנֵי מִינֵי כְּפִירוֹת הַנַּ"ל, וְהַבֵּרוּר מֵהַקְּלִפּוֹת הַנִּמְשָׁכִין מִשְּׁבִירַת כֵּלִים זֶה נַעֲשֶֹה עַל יְדֵי הָאָדָם, כִּי בִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא הָאָדָם לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ וְכוּ' כַּנַּ"ל. אֲבָל בֵּרוּר הַשֶּׁפַע מֵהַקְּלִפּוֹת הַנִּמְשָׁכִין מֵחָלָל הַפָּנוּי זֶה אֵינוֹ תָּלוּי בְּדַעַת הָאָדָם וְאִי אֶפְשָׁר לְהָאָדָם לַעֲשֹוֹת שׁוּם פְּעֻלָּה וְחָכְמָה וְהִשְׁתַּדְּלוּת לָזֶה רַק לִבְטֹחַ בַּה' יִתְבָּרַךְ לְבַד וּלְהַאֲמִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ יַזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּרַחֲמָיו
אומנין ד, כז - כִּי כָּל הַמַּשָּא וּמַתָּן וְהָעֲסָקִים וְהַמְּלָאכוֹת הֵם רַק בִּבְחִינַת בֵּרוּר הַזֶּה, שֶׁשָּׁם מוֹעִיל הִשְׁתַּדְּלוּת הָאָדָם וּשְׁמִירָתוֹ וְעַל כֵּן מִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ צָרִיךְ לַעֲשֹוֹת אֵיזֶה דָּבָר כְּגוֹן מַשָּא וּמַתָּן אוֹ מְלָאכָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק, וּבֵרַכֲךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה. כִּי עַל יְדֵי הָעֲשִֹיָּה וְהָעֵסֶק מְבָרְרִין הַבֵּרוּר הַנַּעֲשֶֹה עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת בְּרִית תַּתָּאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת לַמְדָן, בְּחִינַת מט"ט וְכוּ' וְכַנַּ"ל. אֲבָל הַהִשְׁתַּדְּלוּת לְבַד בְּוַדַּאי אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם
גנבה ב, ו - כִּי בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְקַשֵּׁר הַכֹּל אֶל שָׁרְשׁוֹ שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, בִּפְרָט הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁבְּשָׁרְשׁוֹ הוּא גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד בְּחִינַת אוֹר צַח וּמְצֻחְצָח, כִּי שָׁרְשׁוֹ בְּמַזָּלָא דְּכָל מְזוֹנָא בֵּהּ תַּלְיָן כַּנַּ"ל וּכְשֶׁמְּקַשֵּׁר הַמָּמוֹן וְהַהַשְׁפָּעָה וְכָל הָעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ לְשָׁרְשׁוֹ שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ לְהַדַּעַת כַּנַּ"ל אֲזַי נִמְשָׁךְ בְּחִינַת שֶׁפַע כְּפוּלָה, כִּי אָז כְּשֶׁמְּקֻשָּׁר הָעֲשִׁירוּת לְשָׁרְשׁוֹ וְנִתְבַּטֵּל תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁעִקַּר הַתַּאֲוָה הוּא לְמַטָּה מֵחֲמַת שֶׁנָּפַל וְנִתְרַחֵק מִשָּׁרְשׁוֹ, כַּמּוּבָא בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וַאֲזַי כְּשֶׁמְּקֻשָּׁר הָעֲשִׁירוּת לְשָׁרְשׁוֹ אֲזַי נִמְשָׁךְ בְּרָכָה בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶֹה בִּבְחִינַת וּבֵרַכֲךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה בִּבְחִינַת יוֹסֵף שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר הַבְּרִית, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר תִּקּוּן שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהִסְתַּכֵּל בְּשֹׁרֶשׁ הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל הַמָּמוֹן, כַּמְבֹאָר כָּל זֶה הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם. וּבְיוֹסֵף נֶאֱמַר, וְכָל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶֹה ה' מַצְלִיחַ, כִּי נִשְׁתַּלֵּחַ בְּרָכָה בְּמַעֲשֵֹה יָדָיו כַּנַּ"ל
שם אות יג - וְזֶה בְּחִינַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, בְּחִינַת וַיִּשָּא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם. כִּי הַכֹּהֵן הוּא בְּחִינַת דַּעַת, בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית בִּבְחִינַת כִּי שִֹפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה וְכוּ' וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ וְכוּ' לְיִשְֹרָאֵל כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. וְעַל כֵּן כָּל הַבְּרָכוֹת בְּיָדָם כַּנַּ"ל. וְעִקַּר הַבְּרָכָה עַל יְדֵי נְשִֹיאַת הַיָּדַיִם בְּחִינַת שְֹאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִין לָשֵֹאת בְּחִינַת הַיָּדַיִם שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִֹיָּה בְּחִינַת מָמוֹן הַנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי מַעֲשֵֹה יָדָיו צָרִיךְ לָשֵֹאת אֶת בְּחִינַת הַיָּדַיִם אֵלּוּ לְהַדַּעַת. וְאָז כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר הָעֲשִֹיָּה, דְּהַיְנוּ הַמָּמוֹן לְהַדַּעַת מִשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַבְּרָכוֹת כַּנַּ"ל בְּחִינַת וּבֵרַכֲךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה. וְזֶהוּ:
וַיִּשָּא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו וְאָז דַּיְקָא וַיְבָרֲכֵם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים יְבָרֶכְךָ ה' בְּמָמוֹן, וְיִשְׁמְרֶךָ מִן הַמַּזִּיקִין, כִּי אָז נִמְשָׁךְ מָמוֹן דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרָכָה שֶׁהוּא מְשֻׁמָּר מִן הַמַּזִּיקִין וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהֵם בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוֹכִין, כִּי הַמָּמוֹן מְקֻשָּׁר לְהַדַּעַת שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ בְּרָכָה בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין בְּחִינַת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים כַּנַּ"ל:

@הפשוט-שבאנשי וכבר אמר שלמה המלך (משלי כב, יז) הט אזנך ושמע דברי חכמים. ובסדר עולם רבה (פרק ל) עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים שנא' (משלי כ"ב) כי נעים כי תשמרם בבטנך. להיות בה' מבטחך. היינו שאחר שפסקה נבואה שה' היה מדבר עם הנביאים. כעת לאחר שפסקה הנבואה הצורה והדרך להשיג דבר ה' הוא ע"י 'הט אזנך ושמע דברי חכמים'.
נ.ב. ובהקשר לתורה הזמנית. ענין השמיעה הוא ענין המלכות כמ"ש (שמואל א - טו, ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וגו' ותרגומו 'וכנס', היינו שתפקיד המלך לכנס את העם, לקחת את כל הפרטים ולקבצם יחד. ואף בדברי רבנו ז"ל העבודה היא להטות אוזן ולשמוע מתוך דבריו את הדרך נלך בה.

@איש-היער כתב:

הרבי דיבר הרבה שזה מסוכן ללמוד קבלה.

איפה 'דיבר הרבה' וכו'. אני מכיר מקום אחד או שניים בחיי"מ, שאמר שיש כאלו שלא צריכים ללמוד. וכן את המבוא בשיחות הר"ן ובסוף לקוטי מוהר"ן (שזה בעצם אותה שיחה כידוע) שלא לכוון בתפילות ותו לא מידי.
ואדרבה נראה לי שרוב משפיעי ברסלב, לומדים קבלה. ובראשם הגרי"מ שכטר ראש ישיבת המקובלים שער השמים. וכו'.

@כפטיש-יפוצץ הכלל הראשון מאד נכון והוא נר לרגלי הלומד להבין את התורה הספצפית שלומד.
כי בעומק קשרי כל תורה מונחים תובנות עמוקות שאינם נראים בקריאה השטחית.
אך אעפ"כ הספר לקו"מ יש בו בחינה של דרוש ארוך וממילא אפשר ללמוד גם ממקומות אחרים ביאורים לדברים ובפרט למושגים שרבנו לא האריך בהם בתורה הנלמדת אך מבוארת במקומות אחרים. [והוא ככל התורה כולה שדברי תורה עשירים במקום אחר]. וזה לא זלזול לומר שאני יכול ללמוד ממקום אחר.
והראיתי שישנם דברים שרבנו כפל אותם במקומות נוספים, ולא נזדעק לומר אוי איך אפשר לומר והרי צריכים 'מיניה וביה'.
עוד הוספתי והדגשתי שע"פ כלל יח מוכרחים אנו לומד שכל תורה שנאמרה מאוחר יותר, רבז"ל סמך על שומעי לקחו שיודעים הקדמות מתורות אחרות. [לדוגמא בתורה דידן שנאמרה אחרי תורה לח שגם מדברת על כוונת תפילין וגם מוזכר שם תקון אותיות. אין שום רעותא ללמוד ממנה דברים לתורה שלנו].
והדבר העיקרי שהנני רוצה לומר - שכל מי שמכיר קצת את הלקו"ה יודע שר' נתן בעצמו הגיע לכלל 'מניה וביה' בעיקר בהלכות המתקדמות ולא בהלכה א-ב. ששם מביא הרבה פעמים קישורים מתורות אחרות. כידוע לכל לומד לקו"ה.
וזה לא כמו שיש שרוצים לומר שרק ר' נתן יכל לדמות וכו'. שהרי ר' נתן בעצמו אח"כ עסק פחות בדימוים מתורות אחרות ועסק יותר במניה וביה.
ועל כן אנו הקטנים שכל ימינו אולי נגיע לתחלת לימודו של ר' נתן גם מותר לנו להביא סיעתות וביאורים מתורות אחרות.
ובפרט שהפרפאות לחכמה נהג כן לכתחלה, וידע את כל ספרי רבנו עם שאר כל התורה כולה באופן שמח אנושי לא מבין זאת כידוע למעיינים ביקרא דשבת ושאר ספריו הקדושים.
ויותר מזאת - שלפעמים הדרושים של 'מניה וביה' הם יותר 'דרש' מכל דרש אחר, ופעמים הם בבחינת רמז רחוק, ואעפ"כ הם 'מניה וביה' ואין בהם פסול. אך כאשר אפשר לבאר דברים בדרך קלה ופשוטה ממקומות אחרים אין בזה שום פסול. ועל כגון דא אמר רבנו 'התורה שלי היא כולה הקדמות' והיינו שתוכל למצוא את דברי ולהבינם מעוד הרבה מקומות אחרים.
[וכמדומני שתמיד כשהעירו על חוסר מניה וביה, הבאתי תכף מקורות מניה וביה, תכף ומיד כמימא לטיגנא. ובכוונה בתחלה איני מביא את ההוכחות מניה וביה. כאשר הדברים מובנים ע"פ הקדמות פשוטות שכל מוחא סביל דא. ואיני נצרך לנתוח מעמיק של מניה וביה שהמשכלים בלבד יבינו את הדברים.
עד כאן הצעת דברי. וכמובן יש שחולקים והנני מכבד את דעתם, וחושבני שאין בזה פסיקה. כיון שבכל הדורות היו כל מיני סוגי לימודים. ואין אדם לומד אלא בדרך שלבו חפץ.

@הפשוט-שבאנשי בפרפראות על תורה עב תנינא כתב וז"ל - מאמר חיים נצחיים וכו'‏
נאמר בשבת פרשת יתרו (ונראה שזה היה בשנת תק"ע), שבא אצלו על שבת קודש צדיק אחד מפורסם גדול וכו'.
ובשיש"ק (ב, רפו) מַה שֶּׁמּוּבָא בְּחַיֵּי מוֹהֲרַ"ן (סִימָן מח) שֶׁ"צַּדִּיק אֶחָד מְפוּרְסָם גָּדוֹל" הָיָה אֵצֶל רַבֵּנוּ בְּעֵת שֶׁאָמַר אֶת הַתּוֹרָה "חַיִּים נִצְחִיִּים" שֶׁבְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק ב סִימָן עב אוֹמְרִים, שֶׁזֶּה הָיָה הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מָרְדְּכַי מִטְּשֶׁרְנוֹבִּיל זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, [וְיֵשׁ דֵּעָה שֶׁזֶּה הָיָה הָרַב הַבַּעַל הַתַּנְיָא].‏
ואף אם זה לא בעל התניא אלא ר' מרדכי מטשרנוביל זצ"ל לסוגיין אין נפק"מ. ישנם שרי אלף שהם לא חסידי ברסלב.
והדעה שזה היה בעל התניא. כי באותה תקופה ביקר בעל התניא אצל רבנו. עיין בספר רבנו (דוד דגן) פרק לג, ובמקורות הערה 1191-4. כך שאף אם התורה נאמרה לפני שבעל התניא היה אצל רבנו. זה שרבנו התבטא בסמיכות על בעל התניא שהוא שר האלף. ודאי יש לזה קשר לנאמר בתורה עב תנינא.
וכעת לכל חברי הפורום היקרים והאהובים.
איני יודע איזה ר' נחמן אתם מכירים. כנראה שאצלכם רבנו הוא הרבי של חסידי ברסלב. אך אצלי רבנו הוא הרבי של כל עם ישראל, הוא ר'אש ב'ני י'שראל. ועליו נאמר ק'ורא ה'דורות מ'ראש (ר"ת עם האותיות עולה למנין נחמ"ן) הנזכר בתורה סז תנינא. והוא כמשה רבנו שיש תחתיו י"ב נשיאים ושרי אלפים מאות חמישים ועשרות. ותתפלאו לשמוע שרובם לא חסידי ברסלב. ואעפ"כ רבנו הוא 'המשה רבינו' שלהם. וציינתי זאת כבר למעלה מתורה נו שיש צדיק 'שבהעלם' הוא שולט על כל צדיקי הדור. ועל כן איני רואה שום פסול להבין שיש צדיקים יותר גדולים ממני בשאר קהלות הקודש של עם ישראל בכל מקומות מושבתיהם. ואיני חושב שאני קובע מיהו השר אלף מאה חמישים עשר שלי. את זה הקב"ה קובע. וזה שהשי"ת זיכה אותי שרבנו קירב אותי אליו אני מודה לו על זה מאד מאד. אך זה לא ישנה את פני התמונה שיתכן שאני גם תחת חסותם של שרים הפזורים בכל מיני מקומות. ולמעשה כיון שאני מכיר את רבינו שלקח עלי חסות אני מבטל דעתי אליו וכו' ומקיים עצותיו וכו'. אך כל זה לא משנה את פני התמונה שיש עוד שרי אלפים וכו' בשאר קהלות הקודש. ואם בשורש נשמתך אתה מקושר אליהם. אזי אתה צריך להתקשר גם אליהם. כי זהו תיקון נשמתך ואעפ"כ אתה צריך להיות בטל ומבוטל ואוהב את רבנו כנפשך ממש. מקווה שהדברים מובנים. [אציין שבעבר גם אני הייתי קנאי כדוגמת הכותבים אלי. אך ככל שהבנתי את גדלותו של רבנו, הבנתי שכל עם ישראל צריכים את תיקוניו והם חסידיו על דרך הנסתר וכו'. ויש כאלו שמסתמא לא הכירו את רבינו ואעפ"כ הם מקבלים את תיקוניו וכו'. וכמדומני שבהקדמה לביאור הליקוטים בספורים על ר' אברהם מבואר שהכיר צדיקים שעל פניהם לא היו ברסלבים, אך 'ידעו מרבינו' וראב"ן החשיבם כצדיקים וכו' אע"פ שבנגלה לא היו משויכים לברסלב וכו' עיינו שם ותמצאו נחת]. בברכת שבוע טוב ומבורך ושנזכה להעלות אור בהירות הדרך כדבעי.

@ברוך-מאן מאי נפק"מ.
הלא כתב רבנו בשיחה כח - ראוי לאדם שיעבר וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמד כולם כדי שיהיה בכל מקום וכו'.
וגם 'התניא' הוא 'ספר קודש'.

@ברוך-מאן בלקוטי תפילות ר' נתן לא מזכיר תורה בכח, וכל ההתיחסות שלו ללימוד תורה הנקראת 'תורה בכח' הוא תורה לשמה. וכן בביאור הליקוטים אות טז 'ובעסק התורה לשמה'.
ובפרפראות (אות יא)שכנראה יש כאלו שחושבים שהוא לא ידע ללמוד ליקוטי מוהר"ן מביא בשם אביו (שיודעי קורות הימים יאמרו לנו אם ראה את רבנו בתור בנו של ר' אהרן) שהוא על דרך שפירש רש"י אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ומבואר יותר בט"ז או"ח סימן מ"ז סק"א על פסוק ולא הלכו בה שהוא ההילוך והטורח בהתורה‏.

@hthr-chyui ולדעתך איך יכנסו 60.000 איש בקלויז

@חבר-אני הצעת הגשה לכלל הרביעי בתורה ד.
באות ח. ממשיל רבנו את הצדיק לאם המניקת, שמניק לישראל באור תורתו.
באות ט. מבאר רבנו שהמלח פולט את הדמים הרעים מהדמים העכורים.
בגמ' מבואר שחלב האם הוא 'דם נעכר ונעשה חלב'.
באריז"ל (כמדומני) בלידה יוצאים הדמים הטמאים, ומהדמים הטובים נעשה חלב האם.
ובטובות זכרונות על תורה דידן מבואר שהנהגת הוידוי היתה עוד קודם אמירת תורה ד.
ובצרוף הדברים נמצא הדר מבואר שתורה ד עצמה נבנתה מהוידוי דברים של תלמידי רבנו. שע"י התקרבותם לרבנו ועיסקם בוידוי דברים. התבררו הדמים העכורים ונפלטו הדמים הרעים, ונעשה מהם תורה ד שהיא החלב שבה מניק הצדיק אור תורתו לישראל.
(ויש להוסיף לזה את המבואר בחיי"מ אות קי שבזלטאפלי תיקן את חטא ירבעם בן נבט, לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שהוא ענין תיקון מלכות דקדושה המבואר בתורה דידן. עוד שם מבואר שהחזן בלבל תפלתו, ומחמת זה 'פער' עליו הזקן וכו' שהם לשונות הנזכרות בתורה דידן)

@וועלן-וועלן דבריך נפלאים - אך עדין כלפי הרחה שלא בהרגל לא מצינו גם בדברי ר' נתן איסור בזה. ואין לנו אלא מש"כ בחיי"מ וכו'.
וכפי שכתבת בענין שלא באו להוסיף וכו'. על כן אמרתי אדברה שכל הפולמסים בעניני רופאים, אכילת בצל, עישון וכו'. הם טובים וכו'. אך יבדגו עצמם אנ"ש היקרים האם בשאר דברי חז"ל אנו ג"כ כ"כ קנאים שעל זה ודאי רבנו דיבר לדוגמא בתורה נז עיי"ש. או שאנו חסידים רק לאזהרות שהוסיף רבנו הקדוש. שבודאי צריכים להקפיד בהם.
נ.ב. לדוגמא בשייחה על בצל מקורו בבעש"ט כמבואר בשיחה שם. ורבנו הסביר זאת וכי מותר לאכול דבר 'המזיק' בשב"ק. מכאן בארה שאסורלאכול כל דבר 'המזיק' לדוגמא לשתות שתיה מתוקה עם כמות סוכר מופרשת וכן אכילה במוצרים שיש בהם כל מיני מרעין בישין המצויים כיום בהרבה מאכלים. האם שם אנו זוכרים את דברי רבנו או שנצמדים רק למילה 'בצל'.

@ברוך-מאן ההתגברות של יוסף הצדיק!

@וועלן-וועלן מחילה שאני כותב בלי לפתוח את הספרים שציינת. כי הדברים ברורים כביעתא בכותחא שאין שום צד בעולם ללמד זכות על שום 'עבירה' שבעולם. 'עבירה היא עבירה' וצריך לתקן אותה. בשביל זה יש מצוות תשובה.
לימוד זכות הוא כאשר אתה רואה מעשה ואתה לא יודע אם זה עבירה או לא עבירה. בזה דנים הראשונים וכו' מתי אני חייב לדון את האדם לכף זכות ולומר שלא עשה את ההעבירה, ומתי מומלץ לדון לכף זכות, ומתי אסור לדון לכף זכות.
ובא רבנו ומלמדנו שאע"פ שאני צריך לדון את האדם שעשה את העבירה לכף חובה. זהו רק ביחס 'לעבירה שעבר' שלא אומר שלא היתה כוונתו לעבור עבירה. אלא ודאי שהעבירה היא עבירה, ואני צריך לשמור את עצמי מחברתו שלא אלמד ממעשיו הרעים. ואעפ"כ אני צריך למצוא באותו רשע 'נקודה טובה' ועי"ז להכניסו לכף זכות ולתת לו התעוררות לתשובה ולהתמיד במציאת נקודות טובות בזה האדם עד שאני ישיב אותו בתשובה שלמה.
אך לעולם ועד לא נדון שום עבירה לזכות. כי עבירה היא עבירה, ומצוה היא מצוה ולא נחליף ביניהם לעולם ועד.

|=@פשטן-מושבע משלי כה, (כא) אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם:
(כב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַיהוָה יְשַׁלֶּם לָךְ.
ודחז"ל אם רעב שונאך היינו היצה"ר האכלהו וגו' היינו תלמד תורה, כי דיקא במצות תלמוד תורה אתה חותה גחלים על ראשו.
ובביאור הגר"א שם - והענין שקאי על היצה"ר שנקרא שונא כמ"ש בגמרא ואמרו אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ והיינו אם יפגע בך מנוול שהוא היצה"ר ורוצה להטות אותך מן התורה שלא תלמוד כלל משכיהו לבהמ"ד כי אם האדם יתחיל ללמוד תיכף לשמה לא יניח לו אך יתחיל שלא לשמה ומתוך שלא לשמ' בא לשמה וזהו משכיהו ג"כ לבהמ"ד שיהיה עמך והיינו שתלמוד שלא לשמה וממילא יתבטל כי מתוך שלא וכו' ומכ"ש שכוונתך לש"ש וגם הוא אינו רוצה באמת אפי' בהשלא לשמה ואמרו שם אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש גו'...
כי גחלים אתה חותה גו' כלומר ובזה שאתה לומד שלא לשמה הוא גחלים על ראשו שאין רצונו שתלמוד שלא לשמה רק לפי שעה שסובר שבזה יפתה אותך שלא תלמוד כלל אבל באמת אין רצונו גם בזה שגם זה גחלים על ראשו. וה' ישלימנו לך ולסוף גם מה שאתה לומד שלא לשמה לא תהיה ולא תקום אלא לסוף שתלמוד לשמה כי גם הוא ישלים עמך בראותו שלא נתקיים עצתו כי מתוך שלא לשמה כו' מאחר שכוונתך לשם שמים וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו:=|

@בדרך חוששני שכשלקוחים הרבה נשאר המאכל בלי מלח (בלי טעם).
ואדרבה צריך להאמין שרבנו ממשיך בנו ברור המדמה זך, כי אם לא אצל תלמידיו אצל מי נמצא את השכל הזך וכו'.
אלא שאעפ"כ צריכים לזכור את תורה קיח תנינא שטוב יותר 'שחושבים תורה'. היינו לא לדמות בחטף בלי להתבונן האם הדימוי הוא בררור וזך או שהוא בחינת גולמי כלים המבואר בשיחות הר"ן שיחה סב והבן לקשר לכאן.(ושם מביא את דוגמת נבט שטעה המוזכר בתורה דידן).
ועבודת בירור המדמה בחידו"ת היא לדעת להקביל את הדימוי באופן ברור ולא באופן של 'מקיף'.

@חיפוש-הצדיק האם ההדפסות של הרב שיק זצ"ל התחילו אחרי הקרן?
כמדומני שלא!

@לב-העולם-אתה אני יבאר את דברי יותר.
בדרך כלל ההתקרבות הראשונית לרבנו , או החינוך הראשוני (לברסלבר מלידה) היא שרבנו הוא צדיק הדור והוא הרועה ואנחנו הצאן. ואליו הננו מקשרים עצמנו בתפלות ובכל מצוות היום וכו'.
אך מה נעשה והשגתנו ברבנו היא כהשגת התרנגול באדם. ופחות מזה. ועל כן יש מקורבים ויש ברסלברים מלידה בגיל שיבה ועדין השגתם ברבנו היא כתרנגול באדם וכו'.
ועל זה הבאתי את הדוגמא ממשה רבנו שכולם ידעו שמשה רבנו הוא הרועה הנאמן ואעפ"כ אם הוא צריך לקבל 'מושגים' במשה רבנו ע"י התתי רועים אין בזה שום פסול. ואדרבה יש בזה מעלה אמתית כי כך הוא מתחיל להבין באמת את גדולת רבנו וכו'.
ואתן דוגמא מתוכנו ישנם המפארים את רבנו בכל מיני לשון ופוסלים כל ת"ח שזז גם אם ברסלבר והופכים אותו למפורסם של שקר וכו'. וכולנו יודעים שהשגתם ברבנו היא כהשגת החידק באדם ופחות מזה. וכל הילולם את רבנו אינו אלא להט נשמתי פנימי שהתלבש בהרבה מדמה ומידות רעות ויוצא מזה תערובת נוראה וד"ל.
ואדרבה כאשר ישנם אנשים מקורבים או ברלסבים מלידה שלמדו ושימשו בכל מיני בתי מדרשות של חלקי התורה כולה. אזי השגתם בגדולת רבנו היא לאין ערוך. ומשיגים בהקדמות רבנו אין סוף השגות ממש כנחל נובע מקור חכמה. וכל זה מחמת שלמדו ושימשו ת"ח.
ויש כיום כמה וכמה משפיעים בברסלב 'מזקני ברסלב' ממש, שהם הת"ח הגדולים ביותר בברסלב (שאינם שיכים לשום קהילה, אלא ברסלבים אותנטיים) שהיה תקופות שלמדו אריז"ל ולמדו תקופות ארוכות חב"ד ולמדו בעיון נמרץ בתורת הגר"א. וכאשר אתה שומע את דבריהם אתה מקבל פופרציה בעומק תורת רבנו.
ולזה כוונתי בדברי שלא כאו"א שיודע 'בקיאות' בדברי רבנו, הריהו מכיר את רבנו. ועל זה היתה תפלתו של ר' נתן שהביאו בהודעה לעיל.
סיכומם של דברים שההתקרבות לרבנו באופן שיטחי שווה השגה רדודה בגדולת הצדיק. וכל הקשר שלו עם 'הרועה' הגדול היא מתוך אמונה ולא מתוך ידיעה. ולע"ל יצטרך לחזר על פתחי הרועים הקטנים ללמוד גדולתו של הרועה הגדול.
נ.ב. ודבר זה מרומז במעשה מיין הונגרי וכעת אין לי כח לכתוב הביאור בזה המשל ואי"ה בפעם אחרת.

@יאשע-הלברשטאם מציע רעיון!
רבנו שינה בלשונו וקרא לעבודה זו בלשון 'קרבתו לצדיק' שהוא הלשון באות ח לכלל הג' עבודות 'ויש שלש בחינות 'בהתקרבות לצדיק'.
וכיון שנכתב בסדר מעילא לתתא. על כן ענין 'קרבתו לצדיק' הוא סיום לג' עבודות. ועל זה אומר ששיתין מחוזא מרמז על שישים אותיות של ברכת כהנים שהם ביד הצדיק כמ"ש ברכות לראש צדיק.
וקודם לכן כתב שהצדיק הוא 'ברית' מלח עולם. נמצא שכלל כאן את ג' העליות של המלכות. א. ברית. ב. יד. ג. ראש.
וברכת כהנים היא ממשיכה את הברכה מריש כל דרגין עד המלכות, לתקנה בכל הג' עליות. (ואולי כנגד זה יש ג' ברכות בברכת כהנים יברכך, יאר, ישא).

@ברוך-מאן המקור להתקשרות לצדיק לא מתחיל ברבז"ל, מוזכר באריז"ל בשער רוה"ק. ויש כוונה בק"ש של ערבית לקשר נשמתו לצדיק.
כמו"כ ענין התקשרות לצדיק מוזכר בתורה נה. ושם מבאר מענין התקשרות לחלקי הצדיק של עצמו שנתקנו בגלגולים קודמים.
עוד בתורה רפב מענין הרועים דקדושה, שכל צדיק יש לו סך תינוקות וכו'.
כאשר מסתכלים על משה רבנו ושרי אלפים מאות חמישים ועשרות. מבינים שאף אם אני קשור לרבה"ק מי אמר שיש לי את היכולת להתקשר אליו ישירות, אולי אני צריך לעבור מסלול של עשרות חמישים מאות ואלפים נשיאי ישראל ורק אז להתקשר למשה רבנו.
עוד עיין בתורה א תנינא מענין התקשרות לצדיקי הדור 'כלל מנהיגי הדור'.
המורם מכל הנ"ל שאע"פ שאנו מקשרים עצמו לרבז"ל אעפ"כ יש גם שייכות להתקשרות לשאר הצדיקים, שיתכן שהם התתי רועים שלי תחת רבה"ק.
נ.ב. לא להתקומם על האמור. כיון שגם אני רוצה להיות קשור אך ורק לרבה"ק. אך מי אומר שאני באמת ראוי לכך וד"ל.

@אחד-מאנש מציע רעיון!
מה שנקט רבנו 'ברית מלח עולם' שהוא לשון הפסוק. הוא בב' ענינים שקישרם.
א. 'ברית עולם' זה הגדרה של הצדיק.
ב. מלח זה הפעולה של הצדיק.
וברש"י שם ביאר שניתנו המתנות לאהרן וזרעו בברית מלח שהוא בריא ומבריא אחרים. וזהו ענינו של הצדיק שהוא בריא ומבריא אחרים המתקרבים אליו.
כמו"כ מה שמוסיף רבנו 'גם' עצבות ותאות באים מדמים עכורים, וע"י מלח פולט דמים הרעים.
ושינה לשונו שבתחלה נוקט דמים 'עכורים', ופולט דמים 'הרעים'.
כיון שדמים עכורים היינו 'מבולבלים' שזה מה שקורה כשמתערב שרץ קטן בנחיריו. ועבודת הצדיק היא להפליט רק את הדמים 'הרעים' ולהשאיר את הדמים 'הטובים'.
ובקשרי התורה לעיל אות ג 'עי"ז מתקן ומעלה בחינת המלכות לשורשה' יש ב' ענינים א. מתקן ב. לעלות. (ובעליה יש כמה שלבים להעלות מהטומאה עד שמעלה לאין סוף).
נמצא שבהתקרבות לצדיק יש באמת ב' ענינים א. ההתקרבות לצדיק בשביל שיעלה את המלכות ב. שיתקן את המלכות מהצרופים הלא טובים. ועל כן חילק רבנו את ענין ההתקרבות לצדיק לב' חלקים א. העלאתה לבחינת 'ברית מלח עולם' שהיא העלאה הראשונה לבחינת היסוד בבחינת יצאה אש 'מאמתו' (ברית אש). ב. מה שמתקן את המלכות (לכל הפחות הפרטית של האדם) לפלוט את הדמים הרעים ולהשאירו עם הדמים הטובים.

@לב-העולם-אתה איני עונה על עצם הטענה.
אך זאת למודעי שאת דברי רבנו בחיי"מ צריכים ללמוד, ולא לקרוא.
ללמוד הכוונה לכל הפחות כמו שלומדים לקוטי מוהר"ן, ויתכן שצריך יותר עיון. כיון שהדברים נאמרו בקצרה, ויש בהם עומק גדול [בכל שיחה כיו"ב בחיי"מ]. היינו כשרבנו אמר שמי שלא ראוי הוא נקרא 'נואף' צריך להבין, מה השייכות בין קבלה לנאוף חוץ מזה שזה אותה גימטריה. וכשנבין זאת נדע גם לידע את הגישה הנכונה ללמוד קבלה. ויוכל האדם לבחון אם רבנו רוצה שילמד או שיחדל.
ושוב אני חוזר על דברי בהערות קודמות. פוק חזי מאי עמא דבר. ותראה האם בברסלב לומדים קבלה או לא. ואם אינם נביאים בני נביאים הם!!!