סיפור שמו ושבחו

[חבר אני]

לפי המשך התורה, מובן שהרעוא/ אין סוף נמצא בתוך הרעוין/ מלכות, במקום גדולתו שם את מוצא ענוותנותו, הגיא בתוך ארץ מואב , מה בתוך מאה, התלהבות בתפילה בתוך אותיות ודיבורים וכו'.
זאת אומרת שא"א להגיע אל האי"ס -אל הענווה ללא כלי המלכות.
המלכות הוא ממש ההפך מהאי"ס, אם האי"ס הוא תכלית הענווה והתפשטות הגשמיות, הרי שלפי"ז המלכות היא הגאוה. כמובן שכשהיא מתוקנת היא גאוה דקדו' וכשהיא ח"ו נופלת בין העכו"ם היא נהיית גאוה דס"א -ע"ז.
לפי"ז יוצא שדווקא מתוך השבחים/ מלכות מתגלה הענוה של הצדיק! הכלי של הענווה הוא השבחים שמשבח את עצמו! וזה קשור לכלל הי"ב כפי שכתבתי כאן

[חבר אני]

@בעל-מוח כתב:

אם אין עניין, לא מובן מה משה רבינו אומר - אם לא תישא חטאתם מחני נא
מה האיום כאן?
אם למישהו יש המשך או הרחבה לעניין - אשמח מאוד

אחדד את שאלתך: אם אין ענין בשבח הצדיק, א"כ מדוע רבינו מוסיף את כל הקטע הזה? בהכרח שזה נושא יסודי בתורה זו!

[זהו כלל הי"ז: (החלק הראשון בכלל, הפחות מדובר..) "שאין דרכו הקדו' להרכיב באמצעות (=באמצע) קשרי דבריו הקדו' שבכל תורה, ענין מיוחד בפני עצמו, בלתי כוונה המיוחדת לזה."]

וראה בהודעה הקודמת מ"ש.

[נחום בקר]

@בעל-מוח חושבני שודאי שיש ענין בספור שמו ושבחו של הצדיק. והוא המגלה את ענותנותו וכמבואר במעשה ממלך עניו עיי"ש.
אך בתורה דידן לא מצאנו הכרח לדבר.
אא"כ נאמר שעצם זה שאדם בא לצדיק ומספר לו כל לבו. ובזה בעצם הוא אומר לצדיק, איני יודע את כחך הגדול, ועל כן אני בא אליך.
ועי"ז הצדיק שלא לוקח לעצמו את מעלותיו, וכששומע מעלותיו הוא שומע בזה שבחו של מקום, ועי"ז נכלל במקומו של עולם בחינת אסב"ה המחיה את הכל.
ועי"ז נעשה בחינת זרקא דאזדרקת לאתר דאתנטילת מתמן וכו'.

[איש היער]

ראיה פשוטה וברורה,
כשהצדיק בביטול הוא בבחינת אל יתהלל חכם גיבור ועשיר.
משמע שכשהוא בשוב - הוא כן מתהלל....

[נחום בקר]

@איש-היער לא הבנתי כלל.

[ננח]

התחברתי לתשובות הנפלאות ואכן כששב לדעתו חייב להמשיך אור האי"ס לחכם גיבור ועשיר שהדרך להתגדל בהם , בכדי לחז׳ק את מידת המלכות והישות , נמצא שהצדיק הדדול כמה שעולה יותר לאי,ס כך צריך יותר גאוה דקדושה בשביל שלא יחזור מיד לאי"ס ויתבטל ממציאות , ויצא לנו דבר נפלא בעניין השבח שהצדיק משבח את עצמו

[חבר אני]

@ננח מקבל את דבריך, רק מחדד שגם בשעה שהוא משבח את עצמו, הוא אינו מרגיש שום גאוה, שהרי הוא תמיד בביטול חומריותו והרגשתו!
אלא שאעפ"כ (ע"פ כלל ח') יש בחי' שהוא לגמרי באי"ס מעל האותיות והדיבורים והשבחים, ויש מצבים שהוא בשוב -בתוך אותיות ושבחים. אם תרצה ע"פ קבלה יש כתר שבכתר ויש מלכות שבכתר.

[חבר אני]

@איש-היער כתב:

ראיה פשוטה וברורה,
כשהצדיק בביטול הוא בבחינת אל יתהלל חכם גיבור ועשיר.
משמע שכשהוא בשוב - הוא כן מתהלל....

המשך הפסוק: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי."
זה שיש לו את הידיעה שלימה, הוא כן יכול להתהלל, כי אכן זהו הדעת השלימה, -חיבור שני הפכים: שבחים יחד עם ענוה! ה' אחד ושמו ודוק.

[חבר אני]

כיוון נוסף: כמו שהמטרה כאן בתורה זה "בה' אהלל דבר", היינו להודות ולשבח את ה', כך גם יש מטרה כזאת בלשבח את הצדיק.

הראיות: "ויהי בישורון מלך" נאמר על משה,
רבינו מסביר על זה: "היינו שהמלכות עלה לשרשה". נמצא שהעלאת המלכות זה לתת את המלכות לצדיק, -שיהיה "וענוים ירשו ארץ", שהצדיק העניו יירש את המלכות הנקראית ארץ, וזה נעשה ע"י שמשבחים אותו.

דבר זה נעשה ע"י הג' בחינות: ראייה, צדקה ווידוי לצדיק.
ראיה: המשך הפסוק הנ"ל -ויהי בישורון מלך "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", -משה רבינו עושה "טיש גדול" וכל עם ישראל מתאספים סביבו ומסתכלים עליו, ואזי נעשה מלך עליהם.
צדקה: אפ"ל שלשבח את הצדיק זה ממש זלע"ז מלשון הרע, שהצדקה היא הרי תיקון לזה.
(ולפי מ"ש בא' האשכולות, השבחים עצמם מלבישים את הצדיק [מלכות/ כסא] בבחי' "כי תראה ערום וכיסיתו".)
ווידוי: זה הרי טענת משה רבינו בנוגע לכפרת עוונות, שצריך לשמוע שבחיו ואעפ"כ להיות אין ובכך יוכל לשמוע הווידוי ולכפר (לנקות) העוונות.

לולא דמיסתפינא הייתי מפרש לפי"ז את כפילות לשון הפסוק "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר" כביכול צריך גם להלל את הצדיק, ["תפילה למשה איש האלוקים" וכן כתוב שהדיינים בבי"ד נקראים: "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם." וכן מובא בתורה ס"ז תנינא ששמו של הקב"ה משותף בשם הצדיק. ראה הבהרה בסוף ההודעה]

(ע"פ הכלל החמישי: שכל מקרא המובא בתורה, נכנס ונתבאר כל המקרא בזה העניין, היינו כל הנושא המדובר שם, וכ"ש שהמקרא עצמו שמוזכר, מתבאר בעוד אופנים ע"פ המשך התורה.)

הצדיק שאצלו הענוה שלו היא יחד עם שמו ושבחו, (בבחי' ה' ושמו אחד) ואצלו אכן מתקיים הפסוק הנ"ל -בה' אהלל וכו' בשלימות, אותו אפשר להלל כי הוא אין לגמרי.

כאן מתבאר עומק נוסף בטענת משה, שאם לא תשא חטאתם, א"כ יש פירוד בין אלוקים להויה, כי כשיש עוונות אזי המלכות /אלוקים נופל בין העכו"ם, וא"כ בהכרח שגם אצלי יש פירוד בין הענווה לשמי.

צריך זהירות גדולה! כי הצדיק הוא בשר ודם והוא נברא בדיוק כמונו! אלא שבביטול כל חומריותו, ובביטולו אל ה' הוא זוכה לקרב גם אותנו אל השי"ת בשלימות. וח"ו לייחס אליו כוח בפני עצמו ואין עוד מלבד השי"ת. וכמוזכר בתורה זו "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"!!!
ראבר"נ הקדיש לזה כלל מיוחד -כלל י"ד, (עיי"ש)

(נא לא להגיב כאן על העניין האחרון, כדי לא להסיט את הנושא של האשכול. אם מישהו רוצה לדון בזה שיפתח אשכול אחר)

[חבר אני]

ראיה מפורשת שיש ענין לשבח ולפאר את הצדיק (ואין זה רק דבר צדדי בתורה דידן):
"כמה טיפשאי... ולא קמו מפני צורבא דרבנן"
צריך לקום ו[להקים ולהעלות מלכותו - ] לשבחו !

[חבר אני]

יוצא מכאן שהת"ח עצמו, כשקמים בפניו, כדי שלא יפול לגאוה, צריך שיבטל כל הרגשותיו וחומריותיו! (אמנם לדידן אין נפק"מ, ועלינו לקום בפני כל ת"ח כפי שההלכה אומרת)

[ברוך מאן]

פגמי לשוה"ר בתורה הם על משה [דתן ואבירם, וכן מרים לפני 'ונחנו מה', וברמז משה בעצמו 'ואם אין'] -
אז בזה לעומ"ז צריך לדבר בשבחו של משה.
ועוד, ע"י לשוה"ר בא עניות - דתורה, ותורה זה שבחו של משה, נכון?
וע"י לשון טוב על הצדיק, בא עשירות של תורה - שזה שוב, שבחו של משה!!