התבודדות... מה שכולם חושבים?
-
עניין אותי מאוד לבדוק כמה ההתבודדות תופסת מקום בחיים שלנו.
אז עשיתי סוג של משאל בין כל מיני חברים ומכרים שמשתייכים למגזרים וקהילות שונות בברסלב.
שאלתי שאלות פשוטות:
האם אתה מתבודד כל יום?
כמה זמן אתה מתבודד?
איפה אתה מתבודד?
ועוד שאלות שהכותרת שלהם היא - איזה מקום ההתבודדות תופסת לך בחיים.
התשובות היו מגוונות ומעניינות, אבל יחד עם זאת חלקם הלא קטן צרבו לי את הלב.
חשבתי לעצמי ואני משתף אתכם, האם אני באמת מרגיש שאין דבר גדול יותר מהתבודדות?
האם אני באמת מקפיד להתבודד שעה בכל יום, לפחות כמו שאני לומד?
הרי אם התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, אז כל המצוות שאני עושה כל התורה שאני לומד הם רק הדרך להוביל אותי לחיבור עם ה'. ורבינו מגלה שהחיבור הגדול ביותר זה התבודדות!!!
אולי אני יגיד עכשיו משהו קצת קיצוני ותסלחו לי כי התשובות שקבלתי קצת שברו אותי:
האם אני מרגיש שהתבודדות היא לפחות כמו התפילין שאני מניח כל יום?
האם אני מאמין שכמו שאני שומר שבת כהלכתה, כך אני צריך להתבודד?
אם יש לכל מילה של רבינו משמעות - התשובה צריכה להיות חד משמעית כן!!!
אז למה תפילין אין סיכוי שאני לא יניח, והתבודדות....
לפחות עכשיו יש לי על עוד משהו להתבודד.
האם אני מרגיש שהתבודדות היא לפחות כמו התפילין שאני מניח כל יום?
"דִּבֵּר פַּעַם אַחַת מֵהַדֶּרֶךְ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה שֶׁגִּלָּה אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְאָמַר אָז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּרֶךְ הַזֶּה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לָרַבִּים (כְּמוֹ עַכְשָׁו הִיא דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לָרַבִּים לְהַנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין בְּכָל בֹּקֶר). (כוכ"א, אנשי מוהר"ן)
כל המצוות גם תורה זה לעשות. ולעשות זה אולי קשה אבל אפשר להכריח עצמו.
אבל התבודדות זה הרי לב. לא דיבורים סתם. דיבורים מהלב.
ולהרגיש את הלב זה קשה יותר מהכול....
אז אני בא ללמד זכות...התבודדות זה לשבת בד בבד עם ה', עם לב ובלי לב, לדבר וגם לא לדבר.
כן, אני מודה שאני מתבייש לענות על השאלה של @מאיר-לב...
הקושי הוא כי -
"וְכָל מַה שֶּׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ הָיָה נִרְאֶה דָּבָר קַל וּפָשׁוּט מְאֹד, הָיָה כָּבֵד מְאֹד עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת. וְהָיָה מֻנָּח עָלָיו כָּל מִינֵי כְּבֵדוּת וְהָיוּ עָלָיו כַּמָּה וְכַמָּה מְנִיעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר הָיָה דָּבָר פָּשׁוּט. וְאִלּוּ לֹא הָיָה מְצַוֶּה רַבֵּנוּ ז”ל לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר, רַק הָאָדָם הָיָה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת זֹאת מֵעַצְמוֹ - הָיָה קַל עָלָיו מְאֹד לַעֲשׂוֹת, אֲבָל כְּשֶׁצִּוָּה רַבֵּנוּ ז”ל, לַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה כָּבֵד מְאֹד.
אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹ מְקַיְּמִים דְּבָרָיו תָּמִיד, כִּי יָדְעוּ מִזֶּה שֶׁדְּבָרָיו שֶׁהוּא מְצַוֶּה כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹתָן, וְהָיוּ מַכְרִיחִים עַצְמָם מְאֹד מְאֹד לְקַיֵּם דְּבָרָיו דַּיְקָא. וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְשִׁים מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה שֶׁיַּעֲזֹר אוֹתָם לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַנְהָגוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֲזָרָם עַל זֶה.
וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר: כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הוּא כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹת וְכוּ’. וּמִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו הָיָה רוֹאֶה קְצָת מֵעֵין זֶה". (שיהר"ן קפ"ה)
ואע"פ שבמשפט אחד קודם, כתוב כך:
"וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ״כָּל הַנְהָגָה וְהַנְהָגָה שֶׁאֲנִי מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הוּא
סְגֻלָּה,
וְתִקּוּן;
וּמוֹעִיל עַל מַה שֶּׁעָבַר,
וְעַל הֶעָתִיד,
וּלְאַחַר הַהִסְתַּלְּקוּת שֶׁל הָאָדָם,
וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ,
וְלִתְחִיַּת הַמֵּתִים,
וְלֶעָתִיד לָבוֹא״:אז מהי העצה?
"וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְשִׁים מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה שֶׁיַּעֲזֹר אוֹתָם לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַנְהָגוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֲזָרָם עַל זֶה." -
האם אני מרגיש שהתבודדות היא לפחות כמו התפילין שאני מניח כל יום?
"דִּבֵּר פַּעַם אַחַת מֵהַדֶּרֶךְ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה שֶׁגִּלָּה אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְאָמַר אָז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּרֶךְ הַזֶּה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לָרַבִּים (כְּמוֹ עַכְשָׁו הִיא דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לָרַבִּים לְהַנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין בְּכָל בֹּקֶר). (כוכ"א, אנשי מוהר"ן)
כל המצוות גם תורה זה לעשות. ולעשות זה אולי קשה אבל אפשר להכריח עצמו.
אבל התבודדות זה הרי לב. לא דיבורים סתם. דיבורים מהלב.
ולהרגיש את הלב זה קשה יותר מהכול....
אז אני בא ללמד זכות...התבודדות זה לשבת בד בבד עם ה', עם לב ובלי לב, לדבר וגם לא לדבר.
כן, אני מודה שאני מתבייש לענות על השאלה של @מאיר-לב...
הקושי הוא כי -
"וְכָל מַה שֶּׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ הָיָה נִרְאֶה דָּבָר קַל וּפָשׁוּט מְאֹד, הָיָה כָּבֵד מְאֹד עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת. וְהָיָה מֻנָּח עָלָיו כָּל מִינֵי כְּבֵדוּת וְהָיוּ עָלָיו כַּמָּה וְכַמָּה מְנִיעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר הָיָה דָּבָר פָּשׁוּט. וְאִלּוּ לֹא הָיָה מְצַוֶּה רַבֵּנוּ ז”ל לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר, רַק הָאָדָם הָיָה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת זֹאת מֵעַצְמוֹ - הָיָה קַל עָלָיו מְאֹד לַעֲשׂוֹת, אֲבָל כְּשֶׁצִּוָּה רַבֵּנוּ ז”ל, לַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה כָּבֵד מְאֹד.
אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹ מְקַיְּמִים דְּבָרָיו תָּמִיד, כִּי יָדְעוּ מִזֶּה שֶׁדְּבָרָיו שֶׁהוּא מְצַוֶּה כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹתָן, וְהָיוּ מַכְרִיחִים עַצְמָם מְאֹד מְאֹד לְקַיֵּם דְּבָרָיו דַּיְקָא. וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְשִׁים מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה שֶׁיַּעֲזֹר אוֹתָם לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַנְהָגוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֲזָרָם עַל זֶה.
וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר: כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הוּא כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹת וְכוּ’. וּמִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו הָיָה רוֹאֶה קְצָת מֵעֵין זֶה". (שיהר"ן קפ"ה)
ואע"פ שבמשפט אחד קודם, כתוב כך:
"וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ״כָּל הַנְהָגָה וְהַנְהָגָה שֶׁאֲנִי מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הוּא
סְגֻלָּה,
וְתִקּוּן;
וּמוֹעִיל עַל מַה שֶּׁעָבַר,
וְעַל הֶעָתִיד,
וּלְאַחַר הַהִסְתַּלְּקוּת שֶׁל הָאָדָם,
וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ,
וְלִתְחִיַּת הַמֵּתִים,
וְלֶעָתִיד לָבוֹא״:אז מהי העצה?
"וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְשִׁים מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה שֶׁיַּעֲזֹר אוֹתָם לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַנְהָגוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֲזָרָם עַל זֶה." -
@לב-העולם-אתה
יש עוד קושי, נגיד קיבלתי על עצמי ללמוד דף היומי, יש יום שאני במוחין אז אלמד לאט ובהבנה, ואילו יום שאין לי כוח, אלמד מהר.
אבל בהתבודדות א"א מהר או לאט. הזמן נשאר אותו זמן, גם אם נניח שעוד לא זכיתי לשעה, אבל גם הזמן שכבר כן קיבלתי על עצמי מידי יום (כי העיקר הוא הקביעות) יש ימים קשים שגם את זה לא מצליחים וכן, לשתוק זה קשה.אבל צריך לשנות גישה, רבינו ציווה להתבודד, איך תעשה זאת? בכל דרך שהיא! כאן רבינו הכי בא להקל עלינו, העיקר שתקיים זאת.
-
או שגם יש לאדם סיפוק שהוא הצליח, משא"כ הכא.
אם אדם מצליח, אין צורך לחזק אותו. אבל המציאות היא שלא כל יום האדם 'מוצלח', וכאן המבחן - האם אני מתבודד כי 'אני מבין' או כי 'רבינו אמר'!
וכפי שהבאתי לעיל שכל הנהגה והנהגה מרבינו הוא סגולה ותיקון וכו'.שמעתי מר' נותל'ה שפירא שצריך להדגיש שהתבודדות זהו תיקון מרבינו, אחרי כל ההסברים, התורות, השיחות וההלכות שכתובות על הנושא - המסקנה לבסוף היא שאני מתבודד כי זהו תיקון מרבינו! (כמו לגבי הנסיעה לאומן ר"ה, שעל אף כל ההסברים, אנחנו עושים זאת גם בלי להבין, ובלי להרגיש...)
-
או שגם יש לאדם סיפוק שהוא הצליח, משא"כ הכא.
אם אדם מצליח, אין צורך לחזק אותו. אבל המציאות היא שלא כל יום האדם 'מוצלח', וכאן המבחן - האם אני מתבודד כי 'אני מבין' או כי 'רבינו אמר'!
וכפי שהבאתי לעיל שכל הנהגה והנהגה מרבינו הוא סגולה ותיקון וכו'.שמעתי מר' נותל'ה שפירא שצריך להדגיש שהתבודדות זהו תיקון מרבינו, אחרי כל ההסברים, התורות, השיחות וההלכות שכתובות על הנושא - המסקנה לבסוף היא שאני מתבודד כי זהו תיקון מרבינו! (כמו לגבי הנסיעה לאומן ר"ה, שעל אף כל ההסברים, אנחנו עושים זאת גם בלי להבין, ובלי להרגיש...)
שמעתי מר' נותל'ה שפירא שצריך להדגיש שהתבודדות זהו תיקון מרבינו
ר' נותל'ה אמר בסיפו"מ על הענין שהחכם עשה קטורת למלך ע"ש:
ה'קטורת' היא דבר מסוכן, כמו שרואים ש-250 צדיקים נשרפו בגללה.
מצד שני, כאשר הצדיק עשה את הקטורת הוא הציל את עם ישראל ממיתה ועצר את המגיפה.
כך - הוא אמר - היא ההתבודדות!
אם מתבודדים בגלל כל מיני תובנות נפשיות... וכדומה, אז זה יכול לשרוף [עי' במשנה שבתורה נב, 'הרי זה מתחייב בנפשו', כלל יא ודוק].
להתבודד, זה רק בגלל שרבינו אמר להתבודד, ומכוחו.
ואגב, ההבנה הזו נותנת הרבה כח להמשיך בעקשנות, אפילו שעוברים ימים ושנים שהלב יבש ומיובש. -
מסביר את דברי:
אני לא בא חלילה לגעת בשאלה למה מתבודדים,
אני שם רק את היד שנבין את עצמינו למה זה קשה ונתאזר בהמון 'המתן' ולא נאמר לעצמינו שזה לא מתאים לי/אני לא מסוגל וכו.
אין דבר שנותן לאדם כוח להחזיק את הראש מעל המים כמו לשמוע ש'ככה זה...' ו'עובר על כולם...' וצריך ים של 'המתן'...
-
ר' אברהם יצחק כרמל ז"ל היה חוזר ע"ז הרבה-שהשעה התבודדות הוא תיקון שרבינו השיג במקום גבוה מאוד.
ר' נתן ליברמנש ז"ל היה אומר- הרבי הרי אמר "גאר מיין זאך איז ר"ה" וגם-"גאר מיין זאך איז תפילה".
אז למה כולנו נוסעים על ר"ה ללא כבידות כ"כ (בדרך כלל) למרות שזה הרבה יותר קשה-לקום להיסחב ולנסוע שעות ע"ג שעות, ועדיין נוסעים בהמונינו ללא שאלות.
ואילו התבודדות כ"כ קשה ויש כבדות בכל יום מחדש, עד שיכול לעבור ימים שלמים בלי התבודדות.
וענה- שעל ר"ה אין הסברים ולכן נוסעים עם "אמונה פשוטה"-מה שיהיה במסירות נפש באש ובמים,
אבל-"התבודדות" היא עצה שנראית מובנית וברורה-שמדברים ומשחררים את הלב וכו' או שתסביר שזה תפילה והולכים "לפעול" וכו'.
ואז-אתה מתיישב ל"התבודדות" ואין לך דיבורים ואין לך לב ואז-לכאורה אתה בכלל לא מגיע למטרה שהיא להשיח את הלב ולהתפלל ולפעול וכו', אבל זה לא הולך-אז אין לי מה לעשות פה.
לכן כשמבינים שזה תיקון מרבינו לשבת שעה "יהיה איך שיהיה"!! לא משנה אם יש לב או לא יש דיבורים או לא-אז כשמתיישבים "לשרוף שעה" בשביל השי"ת הכל שונה. -
ר' אברהם יצחק כרמל ז"ל היה חוזר ע"ז הרבה-שהשעה התבודדות הוא תיקון שרבינו השיג במקום גבוה מאוד.
ר' נתן ליברמנש ז"ל היה אומר- הרבי הרי אמר "גאר מיין זאך איז ר"ה" וגם-"גאר מיין זאך איז תפילה".
אז למה כולנו נוסעים על ר"ה ללא כבידות כ"כ (בדרך כלל) למרות שזה הרבה יותר קשה-לקום להיסחב ולנסוע שעות ע"ג שעות, ועדיין נוסעים בהמונינו ללא שאלות.
ואילו התבודדות כ"כ קשה ויש כבדות בכל יום מחדש, עד שיכול לעבור ימים שלמים בלי התבודדות.
וענה- שעל ר"ה אין הסברים ולכן נוסעים עם "אמונה פשוטה"-מה שיהיה במסירות נפש באש ובמים,
אבל-"התבודדות" היא עצה שנראית מובנית וברורה-שמדברים ומשחררים את הלב וכו' או שתסביר שזה תפילה והולכים "לפעול" וכו'.
ואז-אתה מתיישב ל"התבודדות" ואין לך דיבורים ואין לך לב ואז-לכאורה אתה בכלל לא מגיע למטרה שהיא להשיח את הלב ולהתפלל ולפעול וכו', אבל זה לא הולך-אז אין לי מה לעשות פה.
לכן כשמבינים שזה תיקון מרבינו לשבת שעה "יהיה איך שיהיה"!! לא משנה אם יש לב או לא יש דיבורים או לא-אז כשמתיישבים "לשרוף שעה" בשביל השי"ת הכל שונה. -
כתבו דברים נפלאים ונכונים ומדוייקים.
אני אכתוב בלשוני, שבעיני החידוש, או אחד החידושים, של רבינו בהתבודדות, הוא ה'סיפור'.
(כמו בשיר 'תספר לו מה שכואב לך, תדבר איתו')גם אבי שליט"א (ליטאי, אני מקורב) אומר שהוא עושה התבודדות, כל יום. הוא יושב ועושה חשבון הנפש מוסרי עמוק עם עצמו כל יום.
הוא גם מרבה בתפילות אישיות, על כל דבר.
כך אכן נהגו חלק מהראשונים, וכך כתוב בספרי בעלי המוסר.
אם זה התבודדות, אז כדברי הרבה אנשים, זה לא חידוש של ברסלב.
העניין שחידש רבינו, (והפעם במילה חידש איני מתכוון לדבר חדש שלא היה מעולם היה לחידוש דבר שהיה בימי האבות והנביאים ונעלם והחזרת עטרה ליושנה) זה ה'סיפור'.
תפילה פשוטה של כל יהודי היא: ה' בבקשה תרחם עלי, תן לי בבקשה פרנסה. רבינו היה קורא לזה בכלל 'בקשה' (שהיא חלק מתפילה כמובן, אך בתורה א' מבדיל בין תפילה לבקשה, אבל זה נושא שיחה אחר)אבל לעומת זה, ברסלבר פשוט שאומר מה שיש לו בלב, יכול להגיד: ה', תראה איך פה כל אחד מרחיב את הדירה שלו, ולי לא נתת דירה בכלל ואני צריך לשלם שכירות על דירה פצפונת וגם לזה אין לי כסף ואני כל הזמן צריך לקחת הלוואות ולחפש ערבים, תראה איזה בושות יש לי מאנשים שאני לא יכול להחזיר להם. כל אחד פה קונה אוטו חדש, ואני מתרוצץ ומחכה בתחנות לאוטובוסים שמאחרים או לא באים. אין לי כח לזה כבר...
וכך נהג דוד המלך ע"ה, כמבואר בשיחות הר"ן, שמהתבודדות שלו נעשה ספר תהילים. והקורא תהילים יכול לראות איך שדוד המלך אינו מסתפק בלבקש בקשות, אלא בעיקר מספר ומתאר מה שהוא מרגיש. ולכן, בפרקים רבים יש תיאור של הרדיפות וההשפלות, והלעג והבזיונות, ובפרקי הודאה יש תיאור וסיפור של נפלאות ה' איתו, או בבריאה.
וכך שמעתי בשם אחד מהזקנים (לא זוכר כרגע מי), שבהתבודדות צריך לפטפט כמו אשה.
אחד הדברים שמבדילים בין ברסלב לשאר חסידים, זה עניין זה.
היתה לי שיחה עם חסיד קרלין בארה"ב שטען שכל מה שברסלב עושים גם הם עושים אבל יותר טוב, הם צועקים בתפילה, נוסעים כולם לרבי לראש השנה גם מארה"ב, ועושים התבודדות... כשהתפלאתי, כי מחסיד קרלין אחר בארץ שמעתי על חומר ה'איסור לעשות התבודדות' ואז הבנתי שזה בעצם משהו אחר לגמרי, שדומה לעניין הכנה לתפילה שלהם, שמתכוננים ברתת ובזיע לעמוד לפני הקב"ה בתפילה כדרך רוב החסידים, אז כך ניראת ה'התבודדות'. ולכן גם בעיני הקרלינר מהארץ התבודדות שלנו - לספר כל שבאמת בלב כמו לחבר טוב אמיתי, ולפעמים דיבור של אמת ברגעים שחורים יכול להיות משהו שאני יכול להבין למה בעיניו הוא 'אסור', אבל דעת רבינו הקדוש שזה עיקר ההתבודדות, לספר מה אתה באמת מרגיש ולא לעשות מול הבורא משחקים והצגות. -
כמובן אין פה ויכוח רק כל אחד כותב את הנקודה השייכת אליו
וכל אחד יבחר מה מרגיש לו מתאים וממי לקיים מקבלין דין מן דין.
רוצה לכתוב הרגשה שלי בעקבות תקופה בה עברתי התמודדות לא פשוטה -
וכאמור מי שמתחבר מתחבר ומי שלא אין מה להתווכח וכנ"ל -
התבודדות זה לנוח מהמירוץ של החיים.
עכשיו לא צריך לעשות כלום.
כל הדברים האחרים, באים אח"כ.
אם באים.
ואם לא באים,
אז גם טוב.
[כי הנקודה היא הרי שזה יבוא מהלב, ואם עכשיו הלב עייף, אז זה הנקודה השייכת לליבי.
לא, לא 'צריך לדבר על זה עם השם'
"צריך" פשוט להרשות לעצמי את זה.
או יותר נכון:
עכשיו לא "צריך" כלום].
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות