@ישי-משה כתב:

"זיך אויס גיסן דאס הארץ פארן אייבערשטן".

לשפוך את הלב אל ה'

לטובת דוברי העברית בלבד שבינינו. ורבים המה

@נחמד כתב:

בהגדרה של הרב כרמל כשלמד תורה ב' תפילה של בחינת חוטם שהיא בחינת שפכי כמים ליבך שזה לשפוך את הלב לה' ית' (ככה הסביר בישיבה בזמנו)

לא הבנתי. מה בעצם תוספת הביאור של הרב כרמל?

@רוצה-לרצות כתב:

אני חושב שמכל הספרים (המיותרים בחלקם) על התבודדות - הקטע הזה מזקק את הנקודה העמוקה ביותר.

לדעתי זו הסיבה שקשה מאוד להתבודד, ולפעמים אין מילים ודיבורים.
כי אם ההתבודדות הייתה תפילה פשוטה של שבח הודאה ובקשות - לא היה חסר דיבורים...
הקושי לדבר, נובע מכך שכשמדברים על הכאב בעצמו, כשעומדים מול המקום ממנו אנו בורחים כל היום - לפעמים אין מילים.
הכאב גדול מידי.
קשה ללב להביע אותו.
לא קל לעמוד יום אחר יום מול אותו המקום החסר שבתוכנו.
אבל דווקא לכן, אנחנו עומדים, שותקים, מתגעגעים,
ובעיקר מחוברים בקשר אמיץ שלא יינתק!

@מאיר-לב כתב:

שורש המילה "התבודדות" היא הבדד.
זהו הרגע בו אני עומד מול החלק הבודד ביותר שבי.
אני לא מתפלל.
אני לא משבח.
אני לא מפאר.
אני עומד כך, מול המקומות החשוכים ביותר שבתוכי - ומאיר בהם זרקור.
אני עומד מול עומק הבדידות שבתוכי, ללא פחד.
התבודדות זה הרגע שבו אני מסתכל על עצמי בלי פילטרים וללא מסכות.
שם בעומק הבדידות אני יכול לצעוק אל מי שאמר והייתי אני:
"רבונו של עולם רחם עליך! ראה איזה בודד הוא הבן שלך! הבט אל עומק הבדידות שלי ואל נא תתעלם".
וכשהזעקה סודקת את חומות הבדידות - אפשר לדבר על הכל...

דברים מחיים את הנשמה ממש!
אני חושב שמכל הספרים (המיותרים בחלקם) על התבודדות - הקטע הזה מזקק את הנקודה העמוקה ביותר.
החייתני!

@ואני-בתוך-הגולה כתב:

כל התגובות נכונים אבל אי אפשר להתעלם מזה שרבינו כן מחדד הרבה ענין התפילה כהנקודה המרכזית בהתבודדות

התבודדות אינה תפילה!
יש בהתבודדות מימד של תפילה, והיא יכולה להיות גם תפילה -
אבל התבודדות היא דבר אחר לגמרי.
היא שיחה, היא ערגה, היא קשר, היא חיבור.
נ.ב. בתורת ההתבודדות (כ"ה ח"ב), המילה תפילה מוזכרת רק פעם אחת בהקשר של שיחה.

@מאיר-לב כתב:

ספרים נכתבו.
קולמוסים נשברו.
במטרה אחת -
להסביר מהי עצת העצות של רבינו
התבודדות
אשמח שבאשכול הזה ילבנו את הנושא.
האם נכון לכתוב ספרים איך להתבודד?
האם יש כללים להתבודדות?
ואולי אנחנו לפעמים מתפללים ולא מתבודדים?

העלית נושא שמצד אחד נראה פשוט,
אבל ממש לא...
אני יודע שאני יקפיץ עלי את הכותבים השנונים בפרום אבל אני יאמר את שעל ליבי.
לדעתי כל "ספרי ההדרכה" על התבודדות, הם טעות אחת גדולה.
הכוונה טובה אומנם אבל התוצאה שלהם אסונית.
שאלת האם יש כללים.
כללי היסוד הם תורה נ"ב ותורה כ"ה תנינא.
ושם לא רשומים כל הכללים שמוכרים לנו בספרים למיניהם...
ישנו דבר שמוהרנ"ת כן כותב והוא עניין ההודאה.
התבודדות זה להגיד מה שאני מרגיש באמת כלפי עצמי וכלפי ה' יתברך.
אם אני יתחיל לבקש על עם ישראל ולהתפלל על כל העולם ולא לדבר על מה שבאמת עובר עלי -
פשוט לא התבודדתי!!!!
קיימתי את מצוות התפילה בהידור,
אבל חד משמעית זו לא התבודדות.
אז לא!
אין רשימת מכולת של מה קודם למה בהתבודדות וד"ל...
יש רשימה אחת -
רשימה, החרוטה בדם ודמעות על קירות ליבנו.

בהתבודדות משתמשים בכלים שאינם כלולים בתפילה הרגילה.

בהתבודדות מרצים את השי"ת. מפייסים אותו. משכנעים אותו כביכול בכל מיני אמצעי שכנוע, כמה ממש כדאי לו להתחיל לקרב אותנו אליו ולעבודתו.

בהתבודדות משתמשים בטענות ואמתלאות, שהן בעצם דרך עדינה ומופלאה 'להראות' להשי"ת שגם הוא מסכים עם הבקשה שלנו ליכנס בעבודת השם.

בהתבודדות נהוג לקבול, ולהתאונן, פשוט לספר כמה כואב לנו הריחוק ממנו יתברך, כמה ימים ושנים אנחנו מנסים וזה פשוט לא הולך.

התבודדות היא הזמן לשבת ולרצות. לשבת ומה? כן, לשבת ולרצות. פשוט לשבת ולהתחיל להפעיל את כח התשוקה, הכיסופים והגעגוע, ו'להפעיל' געגועים להשי"ת. להפעיל געגועים אל קדושת יהדותינו. להפעיל תשוקה למצב מתוקן של גילוי שכינה ומלכות שמים. להפעיל כיסופים לקרבת ה', לדבקות, לאהבה, להתכללות בו יתברך...

בהתבודדות מודיעים לעצמנו ולהשי"ת, שאנחנו מאמינים, מספרים לו שאנו מאמינים בו, מאמינים בתורה הקדושה, מאמינים בחכמים ובצדיקים, מאמינים בקדושת נשמתינו ובכך שאני רצוי וחשוב אצלך יתברך, ושלכל פעולה שלי יש חשיבות אינסופית.

בהתבודדות יש את האפשרות, וזה גם ממש מומלץ - להתרפק על השי"ת. להתנהג ממש כאילו היית תינוק מעורסל בידיה של אימא רחמנייה. להתמסר לתחושה שאתה עטוף, חבוק ומוגן, ולנצל זאת עד תום.

בהתבודדות כדאי וטוב מאוד להתפנק על השי"ת. לספר לו שאתה ילד ממש מפונק, ואולי לא היה נעים לך לבקש את זה ממנו, אבל מאבא שלך אתה מצפה, ואתה לא יכול להימנע מלהגיד לו את זה.

זה רק קצה הקרחון של העולם האינסופי הזה, שהתבודדות שמו.

ועם כל זה, ההתבודדות איננה 'תפילה'.

אל ההתבודדות לא באים דוקא בשביל לבקש, להתחנן ולהתפלל.

ההתבודדות - היא הרגע המזוקק של הקשר החי שלי עם הקב"ה. היא רגע של צוותא. של יחד. של השם ואני. ההתבודדות היא המקום בו רק אני וה' נמצאים, ואולי אפילו לא צריך לבקש בו דבר.

התבודדות היא בעיקר שיתוף, זו המילה המדוייקת.

שיתוף, כשאני מרגיש בנוח לספר לו את כל מה שקרה היום, ואת איך שזה הרגיש לי. שיתוף, כשאני חולק איתו אנקדוטות מרגשות, משעשעות, משמחות, או מבלבלות, מתסכלות, וכאלה שהעמידו אותי חסר אונים. שיתוף, כשאני מספר לו את כל מאוויי הכי כמוסים. רגע בו אני מתקלף מכל הפוזות, גם אלו שאני מוכר בכלל לעצמי. רגע בו מותר לי להרגיש חלש. רגע בו מותר לי לשים את עצמי בגודל טבעי. שיתוף - הוא שיתוף - הוא שיתוף. שיתוף, זה אומר שאני יכול להתבודד את השעה, בלי שבכלל ביקשתי משהו. שיתוף, זה אומר - שבעצם השיתוף כבר הוקל לי. שהתמונה נעשתה אצלי יותר בהירה, שיתוף זה אומר - שסיפרתי את לבי לאישיות הכי קרובה אליי, ושאני באמת מרגיש שהיא רוצה בטובתי, שמחה או מצטערת ביחד איתי במה שקורה אצלי, ובעיקר: הכי רוצה להקשיב לי...

התבודדות היא קשר. התבודדות היא החיים בעצמם. התבודדות היא הרבה הרבה מעבר למסגרת של השלש תפילות של חז"ל. התבודדות היא הביטוי הכי פשטני והכי אותנטי של פשוט -

קרבת השם.