לימוד זכות על עצמי

ל ל

באמת הדרך הכי קלה לחזק אדם היא פשוט לקחת ממנו את האשמה, ולכן כמה משפיעים משובשים הצליחו מאוד בשנים האחרונות, אבל האנשים שסביבם הגיעו לתהומות נוראים.
הבעיה בהסתכלות על ה' היא בעיה שיש להרבה מאוד אנשים, ועדיף לפתור אותה בדרך אמיתית, כפי דעת רבינו, ולא בדרכים קצרות שהמחיר שלהם כבד מאוד.
צריך לדעת שגם אדם שנוטה לצד הידיעה, ושמחזק את עצמו שכך נגזר משמיים וכו' (שזה שיבוש ומגיע לכפירה) אזי גם אם הוא יצליח לחזק את עצמו, בדרך כלל זה יגרום לו ירידה, ואח"כ ברצוא ושוב יגיעו לו שוב פעם האשמה וכו' מצד הבחירה, אבל אז זה יהיה הרבה יותר כואב, כי הוא יהיה במקום יותר גרוע ממה שהוא היה לפני זה.

צריך לעשות אזמרה על ה', להאמין שהוא טוב, להעמיק בעומק הטוב שלו כפי השגתנו, לומר את זה בפה, לומר עליו דברים טובים, ולהתפלל שהדברים ייכנסו ללב.
כל זה בשילוב עם מה שנכתב בספרים הקדושים, דברי התחזקות על אהבת ה' אותנו ועל רחמי ה' וכו'.
אין בזה קיצורי דרך

דרך אגב, השאלה מי אני היא מאוד יסודית כאן, כי חלק מהבעיה שלנו עם האשמה היא שזה גורם לנו להרגיש שאנחנו רעים, ולכן כשהשאלה מי אני יותר מיושבת אז לאדם הרבה יותר קל להתמודד עם הכשלונות שלו.
ובאמת היא יסוד האזמרה, הנקודות טובות מעידות מי אני באמת, עוזרות להבין שהרע חיצוני לי, וגם אם יש לי אשמה (כמו שומר שלא שמר טוב על חפץ והחפץ נגנב, אז זה לא הופך את השומר לגנב) אני עדיין טוב אלוקי.

ל ל

יש ליקוטי הלכות קשור לעניין, ליקוטי הלכות הלכות דברים היוצאים מן החי ד, נראה לי סביבות האותיות ל-מ כפי הזכור לי.

ל ל

שכחתי לציין משהו חשוב לגבי הענין של האשמה.
כמובן שצריך לדחות את המחשבות של האשמה כשהם גורמות לעצבות או מפריעות.
אבל זה לא ביטול האשמה, אני אשם, אבל כרגע ה' לא רוצה שאחשוב על זה, ואני אחשוב על זה בזמן המתאים, בחשבון נפש.

זה נכון בכל ענין ודבר, שהמחשבות עליו גורמות לו לקבל את הפרופורציות הלא נכונות או מפריעות לאדם בעבודת ה', כל מחשבה שמפריע לעבודת ה', גם אם היא מחשבה טובה וקדושה באופן כללי, כרגע היא לא במקום הנכון ולכן צריך לא להתעסק בה כרגע, וזה לא לברוח מאחריות, כי מתעסקים בזה בזמן המתאים.

יש ספר שמדבר הרבה על העניינים האלו ועל ההתחזקות והאזמרה, יצא בערך לפני שנה, נקרא "אזמרה והתחזקות".

בהצלחה

חיפוש הצדיק

יש משהו אבסורדי
כשמדברים על סגולות ודברים נפלאים הכתובים בחז"ל ובספרים הקדושים זה לא נכנס כ"כ לאוזן ואילו כשכתוב לצד השני על חומר הדבר ועל העונש על העוון זה בדיוק מה שכתוב
ואסביר
חתן מוחלים לו כל עוונותיו, תשובה מאהבה עוונותיו נתהפכין לזכויות, האומר שירת הים בשמחה נמחלין כל עוונותיו וכן עוד רבבות מראי מקומות - תמיד יוסיפו ברצינות "אבל זה לא פשוט כלל וזה צריך להיות באמת בלי שום דופי וכו' וכו'" ומוסיפים תנאי סף עד השמים עד שכל אחד מבין שזה לא כפשוטו כלל וזה כלל לא פשוט כמו שזה נראה והמצווה צריכה להיות בשלימות לגמרי לגמרי ואם לא זה לא שווה כמעט
אבל מאידך רבבות המראי מקומות על חומרות העוונות ועל העונש הקשה עליהם רח"ל ועל נוראות ההפסד של כל סטיה קלה זה כפשוטו ממש לגמרי. גם אם העבירה היא בלי ידיים ורגליים עם אנחות לפניה ולאחריה היא חמורה כמו מי שעושה לתיאבון רח"ל
אם הראשית חכמה זה אמת הרי שהליקוטי מוהר"ן הוא אמת, אם הגהינום הוא אמת הרי הגן עדן הוא אמת
כשהעונש והמוסר הם אמת אמיתי חייב להיות שהשכר וההבטחות והמחילות שכתובים בפירוש הם גם אמת אמיתי ועוד יותר כי מידה טובה מרובה
ועל זה אמר רבינו אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן
מקווה שתבינו את כוונתי בצורה נכונה

איש היער

אמת צרופה ונוקבת!

אחד מאנש

ברכות הריח הלכה ד

כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ נְשָׁמָה יְקָרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ גָּדוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר־הָרָע וְחֵילוֹתָיו, כִּי אִם לֹא הָיָה כֹּחַ בָּאָדָם לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר־הָרָע - לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן לוֹ יֵצֶר הָרָע כָּזֶה, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו (עֲבוֹדָה־זָרָה ג.). וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זַ"ל (לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן מו), שֶׁאֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מְנִיעוֹת שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲמֹד בָּהֶם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ד, ז): "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" - אִם תִּרְצֶה תִּתְגַּבֵּר עָלָיו, עַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י.

עַל־כֵּן צְרִיכִין לָדַעַת וּלְהַאֲמִין, שֶׁבְּוַדַּאי כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים - הוּא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר־הָרָע שֶׁלּוֹ, וְעִקַּר כָּל הַחֲטָאִים וְהַתַּאֲווֹת שֶׁהָאָדָם נִלְכָּד בָּהֶם, חַס וְשָׁלוֹם, הִיא רַק מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ וְכוּ', כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בִּנְעִימַת הַחֲרוּזִים שֶׁלּוֹ הַנִּדְפָּסִים בִּתְחִלַּת סֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: חֲזַק וְנִתְחַזֵּק, וְאַל תִּהְיֶה כַּפִּיל הַגָּדוֹל וְכַגָּמָל וְכוּ', וְכָל זֶה מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ וְכוּ'.

וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ זַ"ל בְּהַתּוֹרָה "תִּקְעוּ" הַנַּ"ל (אוֹת ב) - שֶׁעִקַּר תַּאֲוַת נִאוּף שֶׁהוּא כְּלַל כָּל הַחֲטָאִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן, נִמְשָׁךְ רַק מִמֹּחִין דְּקַטְנוּת וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. כִּי הַבַּעַל דָּבָר מִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד שֶׁמַּפִּילוֹ לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, חַס וְשָׁלוֹם, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקְטָן מֹחוֹ וְנֶחֱלָשׁ דַּעְתּוֹ עַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד כְּנֶגֶד תַּאֲוָה זֹאת. כִּי עִקַּר הַגְּבוּרָה הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זַ"ל בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן רמט, וּבְתִנְיָנָא סִימָנִים מג, מו), וּמִי שֶׁלִּבּוֹ חָזָק יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר בְּכֹחוֹ כְּנֶגֶד כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁבָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ כְּנֶגֶד תַּאֲוַת נִאוּף, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ כַּמָּה צַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים שֶׁעָמְדוּ בַּנִּסָּיוֹן. רַק עִקַּר נְפִילַת כָּל הַנּוֹפְלִין לְתַאֲווֹת רָעוֹת הוּא רַק מֵחֲמַת בְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקְטָן מֹחוֹ עַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ. כִּי עִקַּר הַכֹּחַ הוּא עַל־יְדֵי חָכְמָה שֶׁבַּמֹּחַ, כִּי 'חָכְמָה' הוּא אוֹתִיּוֹת 'כֹּחַ מַה', וּ'מַה' בְּגִימַטְרִיָּא 'אָדָם', שֶׁעִקַּר כֹּחַ הָאָדָם הוּא הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז, יט): "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר". הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַכֹּחַ לִהְיוֹת עַז כַּנָּמֵר כְּנֶגֶד כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַפִּתּוּיִים, הוּא רַק עַל־יְדֵי חָכְמָה אֲמִתִּית, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹחִין דְּגַדְלוּת, כִּי הַמֹּחִין הֵם בְּחִינַת מְחִצּוֹת פְּרוּסוֹת כְּנֶגֶד תַּאֲוַת נִאוּף, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל.

הַכְּלָל, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַאֲמִין מְאֹד בְּכֹחוֹ, וְיֵדַע בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ בְּכֹחַ שִׂכְלוֹ וּמֹחוֹ לַעֲמֹד כְּנֶגֶד תַּאֲוַת נִאוּף, שֶׁהוּא עִקָּרָא דְּיִצְרָא בִּישָׁא (עִקַּר הַיֵּצֶר הָרַע) (זֹהַר וַיִּקְרָא טו:), כִּי הַמֹּחַ וְהַשֵּׂכֶל הוּא הַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב לב, ח): "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם", כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זַ"ל בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן לה). וְהַנְּשָׁמָה שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲפִלּוּ שֶׁל הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים בְּוַדַּאי הִיא יְכוֹלָה לַעֲמֹד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם עִם הַתַּאֲווֹת:
אֵין זֶה דֶּרֶךְ הָעֲנָוָה לְהַקְטִין כֹּחוֹ, וְלוֹמַר, שֶׁאֵין לוֹ נְשָׁמָה גְּבֹהָה כְּמוֹ הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים, כְּאִלּוּ אֵין בְּיָדוֹ לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר אוֹ צַדִּיק, כִּי עֲנָוָה כָּזוֹ אֲסוּרָה, וְהִיא עֲנָוָה פְּסוּלָה וְאֵין זֶה עֲנָוָה כְּלָל, רַק מֹחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְרַחֵק מִזֶּה מְאֹד כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זַ"ל בְּמָקוֹם אַחֵר (לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן כב וּבְשִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן קמ). רַק אַדְּרַבָּא, צָרִיךְ כָּל אֶחָד לוֹמַר בְּדַעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְשָׁמָה גָּבֹהַּ מְאֹד, כִּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הוּא גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד. וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵין נָאֶה לוֹ לִהְיוֹת כָּרוּךְ אַחַר תַּאֲווֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן לַעֲבֹר אֵיזֶה עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דִּבְרֵי הַיָּמִים־ב יז, ו): "וַיִגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'", שֶׁצְּרִיכִין לְהַגְבִּיהַּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'. כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל רָחוֹק בְּשָׁרְשׁוֹ מְאֹד מְאֹד מֵעֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זַ"ל בַּמַּאֲמָר "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" (לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ז). כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם עִם תַּאֲווֹתֵיהֶן, רַק הָעִקָּר שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע מִכֹּחוֹ.

לב העולם אתה

@אחד-מאנש כתב:

וְעִקַּר כָּל הַחֲטָאִים וְהַתַּאֲווֹת שֶׁהָאָדָם נִלְכָּד בָּהֶם, חַס וְשָׁלוֹם, הִיא רַק מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ

זה גם סוג של התחזקות. שאיננו יודעים מכוחנו. לא? ואולי זה מסוכן לומר כך...

חבר אני

@לב-העולם-אתה כשאומרים בעולם: "הקב"ה לא מעמיד את האדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו", זה התחזקות או התעוררות? אם נפלתי אז האשמה גדולה יותר, הרי היה לך את הכוח לעמוד בזה!!!

כאן רבינו מוסיף התחזקות - שאינו יודע מכוחו - אבל זהו התחזקות שמחזקת את ההתעוררות עוד יותר, ובעצם כך היא כל התחזקות.

נחמד

היה שבוע שעבר במדור חסיד וליטאי במוקד
שר' מרדכי שלום אמר שלפני ההתקרבות היה כלכך בלבול מאלול דווקא בגלל שלא ידעו כל כך איך חוזרים בתשובה, וכל שאר החכמות.
ואחרי שהתקרב לרב'ה אז הבין שהרב'ה הוא עושה התשובה. ואנחנו רק מצד האתערותא דלתתא. כידוע השיחה (סליחה על התמצות).
ואפשר ללמוד מזה המון התחזקות, שבאמת, אין עלינו המלאכה לגמור, כי הקב"ה ודאי יגמור תיקון העולם כרצונו, והתפקיד שלנו הוא רק לוודאות שלנו יהיה בזה חלק, כל אחד מאיתנו, נושא על גבו את כל העולם, כאילו זה התפקיד שלו, והצדיק בא ואומר לך, תרגע, זה לא תפקד שלך, התפקיד שלך הוא רק לעשות את שלך בעבודת ה', ומה שנעשה עמך לא יכפת לך כלל, והעבר אין.
שזה דיבורים שבעיני העולם הזויים, (שתי המשפטים הקודמים) ורק על ידי שמבינים שהכל בסדר והתפקיד שלך הוא רק הרגע הזה, להיות הרגע יותר טוב, לקחת כעת יותר חלק בתיקון העולם. אז הכל מובן.

לב העולם אתה

רק שימו לב שכל רגע קופץ פה מישהו מהצד השני של המתרס שמדגיש את ההפך.
אחד כותב על התחזקות דווקא, והשני עונה לו התעוררות דווקא. וכן להפך....
בסוף אולי השאלה היא לא מה האמת, אלא מה אתה באמת רוצה לשמוע....
ואם אתה מתעצבן מלקרוא את זה אז כנראה שאתה באמת צריך לתת לעצמך דקה או שניים מחשבה למה זה כ"כ מעצבן אותך...

נחמד

@לב-העולם-אתה כתב:
מה אתה באמת רוצה לשמוע....

או צריך...

לב העולם אתה

לאחר בירור ארוך שעשיתי אמש בעניין, אין לי זמן לכתוב באריכות, אבל בכלליות - הדרנא בי.

ברוך מאן

אשכול נפלא ביותר
אשמח להביא את דעתו הצרופה של ראבר"נ בענין זה, כמובן בתרגום ללשון מדוברת.
הערה קטנה; בהיות שאני סולד מפוסטים ארוכים, שיש בהם סגולה הפוכה מסיפורי מעשיות... אשתדל לקצר למרות שזה מורכב.

הדברים מבוססים על כלל יג מהח"י כללים, וכפי שמבאר את דבריו בארוכה בחו"ת על ב"מ וב"ש שנתחלפו:

אין שום בעיה לדבר ידיעה, ברבים, ללא גבול.
למה?
כי אין בזה שום תועלת, כלומר, 'ידיעה' היא השגה שהקב"ה נותן לאדם, ולא רעיון שהוא קונה בסרטון של איזה רב בריח...
ממילא, אפילו אם הרב יגיד אלף פעמים - "כל העבירות שלך זה רק מה', אתה לא עשית שום דבר רע", אף אחד לא יאמין לו באמת.
'ידיעה' זה כמו זכות קדימה בכביש, לא לוקחים את זה - מקבלים את זה.
אם יימצאו אנשים שהתדרדרו בגלל 'ידיעה', זה שקר. זה פשוט תירוץ שהם משתמשים בו בשביל להרגיע את מי שמצליף בהם.
אתם עצמם הם לא הרגיעו בכלל!
איך זוכים שהקב"ה יאיר בי ידיעה [שזה דבר הכרחי בשביל עבודת ה', כמבואר כמ"פ בליקו"ה]?
על ידי הבחירה!
כלומר, אם אני מתעלם 'לחלוטין' מהידיעה, ומתנהל כאילו יש רק בחירה, וחוזר בתשובה בלב נשבר ממש - אז ה' מאיר לי את הידיעה.

זה המהלך של ראבר"נ, והאמינו לי שלא יכולתי לקצר בתו אחד.

אחד מאנש

@ברוך-מאן כתב:

זה המהלך של ראבר"נ, והאמינו לי שלא יכולתי לקצר בתו אחד.

מאמינים אבל תן קצת מקורות (מי שזה כבד לו כמובן שיוכל להסתפק בפוסט הנוכחי)

מאיר ששש

@ברוך-מאן כתב:

כי אין בזה שום תועלת, כלומר, 'ידיעה' היא השגה שהקב"ה נותן לאדם, ולא רעיון שהוא קונה בסרטון של איזה רב בריח...
ממילא, אפילו אם הרב יגיד אלף פעמים - "כל העבירות שלך זה רק מה', אתה לא עשית שום דבר רע", אף אחד לא יאמין לו באמת.

לכבוד הרב ברוך מאן

כפי מה שלמדתי וביררתי המשפט הזה ("כל העבירות שלך זה רק מה', אתה לא עשית שום דבר רע",) הוא סתירה ליסודות האמונה, ולכאורה הוא גובל בכפירה ואסור לומר אותו בצורה כזו.
אמנם לצערנו אפשר לשמוע כאלו משפטים היום בברסלב, אבל הם מאוד בעיתיים, תנסה לשאול את הרב צבי חשין או את אחד מזקני ברסלב ותראה מה יגידו לך.

גם אם נאמר שיש מקום גבוה כזה ששם הדברים נראים אחרת, עדיין לומר את זה בצורה כזו זה ממש בעיה וגם סכנה.

ישנם אנשים שמתדרדרים מזה, ושמעתי כמה מגדולי ברסלב שדיברו על זה במשך ה20 שנה האחרונות, רק שהדברים בדרך כלל לא מקבלים פרסום בגלל העדינות והרגישות שלהם, שזה יכול להגדיל את הנזקים.

באופן כללי כשלמדתי את הסוגייה אזי ראיתי שכל אחד לוקח אותה לכיוונים אחרים ומרחיב הרחבות גדולות כפי סברותיו והרגשותיו, דברים שלא נכתבו בפירוש, וצריך לזכור שאנחנו מתעסקים במושגים גבוהים מאוד שאין לנו השגה בהם, ויש בזה מבוכות שא"א להבין בזה העולם, ואסור לכנוס למבוכות אלו.

בליקוטי הלכות דברים היוצאים מהחי ד' מובן מר' נתן שידיעתו זו רצונו, וכמו שרוצה בודאי יהיה.
הסתירה הפשוטה של בחירה וידיעה היא אם ה' יודע מה יהיה אז איך יכול להיות שאני בוחר.

לא כתוב בשום מקום (וסליחה שאני כותב כזה דבר, אבל כאן יש הכרח) שהסתירה היא שאם ה' גורם לאדם ח"ו לעבור עבירות אז למה זה נחשב שהאדם בחר בהם, ואם אתה מכיר מקור כזה אז תביא לנו.

תביא מקורות ברורים מספרים (לא סיפורים ושמועות) לייחוס של עבירה לה', שכתוב שהאדם לא בחר ושה' עשה את זה (לפני מתן תורה יש כמה דברים, וגם הם לא חדים וברורים)

נשמח למקורות ברורים מה פירוש המושג "ידיעה" לפי רבינו ותלמידיו, מעבר לזה שה' יודע הכל וכמו שרוצה כך יהיה.

אפשר להאריך עוד הרבה, ואולי בהמשך.

לפני שממשיכים, אולי עדיף לפתוח נושא חדש של בחירה וידיעה במשנת רבינו.

ברוך מאן

@מאיר-ששש כתב:

לומר את זה בצורה כזו זה ממש בעיה וגם סכנה

ברוך-מאן כתב:

אם יימצאו אנשים שהתדרדרו בגלל 'ידיעה', זה שקר

ברוך מאן

@מאיר-ששש כתב:

לא כתוב בשום מקום

רמב"ם תשובה ה-ה
ותעשה קצת שיעורי בית לפני שאתה כותב "לא כתוב בשום מקום"

ברוך מאן

@אחד-מאנש כתב:

תן קצת מקורות

ברוך-מאן כתב:

כלל יג מהח"י כללים, וכפי שמבאר את דבריו בארוכה בחו"ת על ב"מ וב"ש שנתחלפו

יאשע הלברשטאם

@ברוך-מאן כתב:

כלל יג מהח"י כללים

למי שלא מכיר, זה משהו שא"א לפרסם בפורום, אבל אני מצרף הקדמה שכתב אחד מאנ"ש על הכלל הזה.

@ברוך-מאן אני מתנצל מראש שזה קצת ארוך, תתמודד...

וז"ל ההקדמה:

קטונתי מלהרים ראש לבאר דברי מרן הרב זצ"ל, שהגדיר ספר זה: "ספר אמונה בידיעה הרוחניות, אשר יסדתי בשיחת רבינו ז"ל בדבר הזמן והמקום שבדעת האדם, ולמעלה מהזמן והמקום שבדעת האין סוף יתברך" (ביאוה"ל ח' כ"ט).
אך מכפלי דבריו למדנו שמכח העולה שמים וירד, יכול גם האיטר יד וחדל אישים להיות כמוהו ממש, בעליה מעל הזמן והמקום, ולומר שירה בכלי ירידתו שהפכו לעליות, במקום שלא עלה אדם לשם.
וגאה עוזנו בעתירתו של תלמידו שזכה לראות את ה' בעיני רוחו העליונה, "אם אמנם דברים אלה גבהו ושגבו משכל אנושי, כי בודאי אי אפשר להשיג בשכל בחינת למעלה מהזמן, ומה שנתפס בליבי מזה כפי מה שזכיתי לשמוע מפיו הקדוש בעצמו אי אפשר לבאר בפה ובכתב, כי מזה אי אפשר לדבר כי אם לכל חד כפום מה דמשער בליביה, אף על פי כן אנו מחויבים להרחיב הדיבור בזה בכל מה דאפשר, כי הוא חיינו ואורך ימינו" (ליקו"ה הל' מילה ה"ד).
*
ומאחר שהבנת ענין הספר הלז הכרחית לכל אדם שרגשותיו לא קהו, ועוד יותר הכרחית לאדם שרגשותיו - כביכול - קהו, והפכו לפיסת הסטוריה רחוקה, שהן משמשות עבורו רק להיזכרות מעיקה ומעייפת.
ממילא, בראש דברינו עלינו לבאר, לחדד, ולהגדיר, מהי מהות הספר הלז, ולשם מה הוא נועד. ולכך מצטרפות ארבע מטרות משנה:
א. הבנת הסיבה שמרן הרב כלל ספר זה כאחד הכללים ללימוד ליקוטי מוהר"ן, כאשר כתב בח"י כלליו, "כלל השלשה עשר, הוא אשר חברתי בחיבור בפני עצמו, ונקרא בשם: אמונה בידיעה הרוחניית".
ב. מה הסיבה בגינה נמנע הרב מלהביא את הספר לדפוס, עד שהרבה לאסור את הדפסתו עד ביאת שילה.
ג. מהי ההכרחיות בהשגה זו, שמוהרנ"ת מתייחס אליה בביטוי חריף, שכל זמן שהאדם לא התגלה לו השכל הזה, הוא אינו יכול לדעת את הבורא בשלימות.
ד. ידוע שהבעש"ט כבר גילה סודות אלו, ועיקר משנת תלמידיו סובבת על קוטב ההארה הזו שמלוא כל הארץ כבודו, ואם כך מאי אהנו לן הרב בחיבורו הלז.
*
כרקע לדברים, ננסה לצלול אל סערת רוחו של אדם רגיל, שחיי היומיום שלו עמוסים בטרדות גשמיות וטכניות, אך איננו טובע בהם עד לאובדן נפשו. וכן חייו הרוחניים מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות, וגם הם אינם מציקים לו יתר על המידה.
לאדם שכזה, פונה פנימיות התורה, ומספרת לו על חיים של גבהים, שהוא חולף על ידם מבלי להעיף מבט. האם ידעת אי פעם את קרבת הבורא באופן חי ומוחשי? האם התגעגעת להרגיש את אהבתו? האם רצונך לקיים את מצוותיו הוא חי ונושם, או מכני ויבש?
מרבית בני האדם יסגרו את הספר ברגע בו יקראו את השורות הללו, או אולי ידפדפו בו בנסיון למצוא סיפור או משל מענין. אך לבודדים והאמיצים שביניהם מיועדים השורות הבאות:
שטף החיים שסביבך, הן הגשמי והן הרוחני, הוא איננו העולם האמיתי שאתה יכול וחייב לחוות אותו. העולם האמיתי שלך הוא גדול בהרבה משאתה חושב, והוא מיועד אליך - למרות כל מה שאתה חושב על עצמך...
ובכן, חושב אתה ברגע זה, על מה אתה מדבר, על ערגה לאלוקים, על רצון פנימי 'נלהב' לקיום התורה והמצוות. אני ממש לא בענין. אמנם הסכמתי להמשיך לקרוא את דבריך, אבל אני רחוק מהעולם הזה.
למה?
לא יודע. אני פשוט רחוק, אולי כשהייתי צעיר התלהבתי יותר, כרגע אני יציב ומבוסס, יודע את אשר לפני, ופשוט משתדל לעשות מה שצריך לעשות. וזהו.
ישנם שמות שונים לתופעה זו, 'מניעת המוח', 'אובדן הרצון', ועוד. בספר זה השתמשנו לכך בביטוי יעודי שמובא במאמר - "איטר יד". כלומר, אדם שחש שרגשותיו קהו, ורצונו להתקרב לבוראו איננו עוד מלהיב את ליבו.
*
הבעל שם טוב הקדוש, האיר את אורו לעם ישראל, והוא גילה את סוד ה'אחיזת עיניים'. אין בכלל רע בעולם. אין שום מניעות, ואין חומות שעוצרים בפני האדם מלהתקרב אל בוראו. גם אין מניעת המוח. פשוט אין שום מניעה, הכל דמיון.
המתנה של הבעש"ט היא יקרה ונפלאה, אך תחושתו של האדם בן דורנו היא שהמתנה איננה עומדת במבחן המציאות. 'איך אתה אומר שהכל דמיון? אני רואה ומרגיש חומות גדולות ועצומות חוצצות ביני ובין עולם נפלא של התקשרות בבורא?!'
ואכן, בדור האחרון, למרות התרבות לומדי התורה, נוצקו חומות אדירות בין ישראל לאביהם שבשמים. האור שהבעש"ט הוריד באתעדל"ע, כבר איננו מאיר בשלימות בנפשו של האדם, והוא רואה לנגד עיניו חומה כה גדולה, עד שמעוצמתה של החומה - הוא כבר לא חש שיש חומה, אלא מדמה בליבו שבאמת אין מלך...
*
וכאן נכנס לתמונה הספר הלז, מרן הרב מבהיר את דרכו של הנחל נובע מקור חכמה, ומפלס דרך לתוהים ומבקשים:
אחר שכבר התנוצץ בעולם אור הבעש"ט, יכול הוא הבעטליר להכניס אותנו אל השלב הבא, החלל הפנוי. לא תוכל לחוש את קרבת הבורא, לא תוכל להרגיש את הרצון לכך, וגם לא תצליח להאמין שכל זה הוא דמיון!
וגם במצב של חושך שלא היה כמותו, שחור משחור, הוא לא יגלה לך שהכל אחיזת עיניים, 'הפשתני הזה כל מה שהוא יודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר, כי זה עיקר ביאת האדם לזה העולם בשביל הבחירה שיעמוד בנסיון כנגד המניעות' (ליקו"ה הל' הכשר כלים ה"ד).
הבחירה?
איך שייכת הבחירה לעולם שבו הבנו שהכל דמיון ואחיזת עיניים?!
*
בסימנים הראשונים של הספר האריך הרב להסביר ולהוכיח את היות הבריאה כולה דמיון גמור, אך ככל שהוא מתקדם לקראת סוף הספר הוא שב ומחדד נקודה זו: "העולם הוא דמיון, אך לא תוכל לחוש בכך רק אם תתנהל בפועל כביכול העולם איננו דמיון".
נכון, משפט זה הוא פרדוקס - אבל זוהי בדיוק כוונתו של הרב. באחד המקומות בהם הזכיר כלל זה, הצמיד הרב את הכלל לכלל הקודם לו שעוסק בנושא של 'נשיאת ההפכים' [שאודות כלל זה הוא מציין לדבריו בכו"א (או"א ו') שלא ניתן לזכות להשגה זו רק 'על ידי כל שערה ושערה של סור מרע ועשה טוב'].
בהמשך לדבריו, הוא מחדד את הדברים באמירה נוקבת, ולפיה לא ניתן זכות להשגות אלו של ה'ידיעה' רק על ידי ה'בחירה'. וכפי שהוא מסיים את הספר הנוכחי בכך שמוטל על האדם להלחם מול החומות, כביכול הן קיימות.
אם נבוא עתה להגדיר את מהות הספר, נוכל לומר שהיא טמונה בשמו של הספר: "אמונה - בידיעה רוחנית".
כלומר, ידיעה רוחנית שאיננה באה באתעדל"ע, ומושגת אצלנו בכלים של ראיה ותחושה - אלא ידיעה שאנו רוכשים באתעדל"ת, ומושגת אצלנו בכלים של אמונה ושמיעה לדברי החכמים.
*
וממילא,
כשאנו דנים אודות גורלו של ה'איטר יד', לא נאמר לו, 'מניעת המוח שלך היא דמיון, הכל בסדר, תמשיך הלאה...'.
אלא נאמר לו, 'תמשיך לרצות את הבורא, בעקשנות ובמסירות. וגם אם אתה ניצב מול חומה אדירה תמשיך לרצות. גם אם נדמה לך שאתה לא רוצה - תרצה בכל זאת. תרצה. תרצה. תרצה. אפילו שאתה לא יודע למה אתה רוצה'.
ולדרישה זו מצורפת גם הבטחה, 'הקב"ה אומר לאדם, בתחלה אהב אותי כך ותעשה מצוותיי, אף על פי שאין אתה יודע השכל, עבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות' (סה"מ תשובה עו).
כלומר, האדם שיתמיד להתמודד בגבורה ובאומץ מול תחושת מניעת המוח, יתנוצץ לו לאט לאט שאכן הכל אחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומות כלל.
*
ועתה נשים פעמינו להבהיר את ארבע מטרות המשנה שהצבנו בראש המאמר:
א. כלל זה הינו נחוץ ביותר לכל מי שחפץ לעיין בספר ליקוטי מוהר"ן, בכל מושג שיפגוש בדרכו יהיה עליו לשנן לעצמו כלל זה, 'בינתיים עוד לא זכיתי להתחבר להשגה המבוארת, אבל אני מאמין בשייכות שלי להשגה הזו, ובקשר האמיתי שלי אליה, ואמשיך להתייגע עליה, בעיון, באמונה, וברצון'.
ב. כפי שכבר הזכרנו ההשגה הנעלית שכל העולם הוא דמיון, הינה רק בסיס לאותו עמל שעלינו לעמול ולהתייגע ברצון אל הבורא. שכן עיקר העמל הוא באתעדל"ת - בלי שנחוש ונדע שכל העולם ומניעותיו הם אחיזת עיניים, וממילא, מי שיפרסם את הספר הלז, בלי דגש על נקודה זו, הרי שהוא שולל את כל דרך החיים שהרב הנחיל.
ג. השגה זו היא הכרחית לכל התקדמות, ולא ניתן להתקרב אל הבורא בלי ההבנה וההסכמה שהאדם ימשיך לרצות בעקשנות את הבורא, ויאמין שכל המניעות הם אחיזת עיניים - למרות שהם נראות גדולות ומפחידות, והם באמת כאלו...
ד. את הכח להלחם מול קיר אטום, אנו שואבים מכך שהבעש"ט כבר גילה את האור הגדול שכל החומות הם אחיזת עיניים. ולמרות שבימינו כבר לא מאירה לנו ההשגה הזו, אבל הנשמה מרגישה את האור הזה (בבחינת רשימו), והיא מעניקה לנו כח להמשיך לרצות תמיד, ולמלא את רצונו של הנחל נובע מקור חכמה, שביקש לגלות את הרצון העמוק שטמון בכל אחד ואחד.

מאיר ששש

@ברוך-מאן כתב:

רמב"ם תשובה ה-ה
ותעשה קצת שיעורי בית לפני שאתה כותב "לא כתוב בשום מקום"

זה לשון הרמב"ם:

ה שֶׁמָּא תֹּאמַר וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה וְקֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה יֵדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ לֹא יֵדַע. אִם יֵדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק וְאִם תֹּאמַר שֶׁיֵּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע הֲרֵי לֹא יֵדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. דַּע שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִדֵּעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם וְדַעְתָּם שְׁנַיִם. אֶלָּא הוּא יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ וְדַעְתּוֹ אֶחָד וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג-כ) 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אָמַר (ישעיה נה-ח) 'כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְרָכָי'. * וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲבָל [ג] נֵדַע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְלֹא מִפְּנֵי קַבָּלַת הַדָּת בִּלְבַד נוֹדַע דָּבָר זֶה אֶלָּא בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת מִדִּבְרֵי הַחָכְמָה. וּמִפְּנֵי זֶה נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁדָּנִין אֶת הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו כְּפִי מַעֲשָׂיו אִם טוֹב וְאִם רַע וְזֶה הוּא הָעִקָּר שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה תְּלוּיִין בּוֹ:

לא הבנתי איך הוכחת מכאן, כתוב מפורש שהסתירה היא איך יכול להיות שיש בחירה אם ה' יודע מה שיהיה, וזה בדיוק כדברי.

לגבי אנשים שהתדרדרו, גדולי אנ"ש חששו לזה ואי אפשר לבטל חשש זה.

לגבי דברי ראבר"נ עיינתי בהם לפני שנים ואני לא מונח כרגע, נשמח אם תביא ציטוטים ותסביר איך משמע מהם כדבריך