דיונים ובירורים

@נחמד כתב: זכורני שיש טעם זקנים שרלויצ אומר שבירה אינו בכלל יין ומשקה ושאנש באומן לא הקפידו על שתיית בירה גם אני שמעתי בשם רלוי"צ כנ"ל ואשמח אם תעלה כאן מקור

השיחות הנ"ל נדפסו גם לפני כמה שנים בספר 'כתבי רבי שמואל'.

סדרה בת שני מאמרים שהתפרסמו בעניין, בגליונות 'מימי הנחל' שע"י מורשת הנחל {אדר ב' - אייר תשפ"ד}: [image: 1783895012987-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%A9-1.png] [image: 1783895018739-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%A9-1%D7%91.png] [image: 1783895022552-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%A9-2.png]

@בדרך כתב: עוד מעניין לציין, שבעוד שבמקורות הקדומים [כמו הימי שמואל שציטטתי לעיל] מוזכר שהיו נוסעים על 'ערב ראש חודש ניסן', היום מדברים על א' ניסן. באמת חלק גדול מהראש השנה של הרבי הוא הערב ראש השנה שאמר שהעולם היו חפצים שיהיה להם ראש השנה כמו הערב ראש השנה שלנו והשיחה ערב ראש השנה תעמוד אפילו בשוק שעיקר ענין ההשתטחות על קברו היה בערב ראש השנה

[image: 1783884320972-a9cbf83d-63b0-47ad-877e-28949776568b-image.jpeg] יצא לי כאן בפורום משהו מעניין שימו לב ותראו מי הוא המנהיג האמיתי שימו לב לכותרת ואחר כך את המוקף בעיגול

כמובן שאין שום עניין לדבר על החולקים אבל גם אין עניין לתרץ ולהסביר את רבי נתן למולם ופשוט שזה היה מחלוקת קורח ועדתו כמו שהזכירו מקודם

@האש-שלי-תוקד כתב: כמו שאמר רבינו ז''ל אחרי שאני אומר עצות בעבודת ה' יהיה לכם קשה לקיים אותם בגלל שאני אומר. "וְכָל מַה שֶּׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ הָיָה נִרְאֶה דָּבָר קַל וּפָשׁוּט מְאֹד, הָיָה כָּבֵד מְאֹד עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת. וְהָיָה מֻנָּח עָלָיו כָּל מִינֵי כְּבֵדוּת וְהָיוּ עָלָיו כַּמָּה וְכַמָּה מְנִיעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר הָיָה דָּבָר פָּשׁוּט. וְאִלּוּ לֹא הָיָה מְצַוֶּה רַבֵּנוּ ז”ל לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר, רַק הָאָדָם הָיָה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת זֹאת מֵעַצְמוֹ - הָיָה קַל עָלָיו מְאֹד לַעֲשׂוֹת, אֲבָל כְּשֶׁצִּוָּה רַבֵּנוּ ז”ל, לַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה כָּבֵד מְאֹד. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹ מְקַיְּמִים דְּבָרָיו תָּמִיד, כִּי יָדְעוּ מִזֶּה שֶׁדְּבָרָיו שֶׁהוּא מְצַוֶּה כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹתָן, וְהָיוּ מַכְרִיחִים עַצְמָם מְאֹד מְאֹד לְקַיֵּם דְּבָרָיו דַּיְקָא. וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְשִׁים מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה שֶׁיַּעֲזֹר אוֹתָם לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַנְהָגוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֲזָרָם עַל זֶה. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר: כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הוּא כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹת וְכוּ’. וּמִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו הָיָה רוֹאֶה קְצָת מֵעֵין זֶה. ...וְגַם עַכְשָׁו עֲדַיִן מֻנָּח כָּל מִינֵי כְּבֵדוּת לִלְמֹד סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְיֵשׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה מְנִיעוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁזּוֹכֶה לֵידַע מֵרַבֵּנוּ ז”ל, וְרוֹצֶה לִלְמֹד אוֹתָם - יֵשׁ לוֹ כְּבֵדוּת גָּדוֹל וּמְנִיעוֹת רַבּוֹת מְאֹד כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ לָנוּ, וְגַם עֲדַיִן הָאוֹר נֶעְלָם וְנִסְתָּר." (שהר"ן קפ"ה)

נחמד כתב: נראה לעניות דעתי שגם האדם שנולד במדריגה הכי גבוהה עובר נסיונות קשים ומרים ואפילו אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ועיין תורה עב קמא שיחות הר"ן קע פַּעַם אַחַת שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַדּוּעַ כַּמָּה יְרֵאִים הִתְיַגְּעוּ בַּעֲבוֹדַת ה’ הַרְבֵּה מְאֹד (שֶׁקּוֹרִין ״הָארִיוֶוין״) וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הִגִּיעוּ לְמַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים? הֵשִׁיב בִּפְשִׁיטוּת: מִסְּתָמָא לֹא הִתְיַגְּעוּ כָּל כָּךְ. וְאָמַר בְזֶה הַלָּשׁוֹן: ״מִן הַסְּתָם הָאבְּן זֵייא נִיט גִּיהָארִיוֶועט״, כִּי הַכְּלָל - שֶׁעִקָּר הוּא הַיְגִיעָה, וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה.

אכן כך וזה כמו שמובן שהתיקון הוא שכל ישראל , 'יכירו ויאמינו במשה עבדו'. והשלימות הוא שכל מפורסמי הדור מכירים מיהו הצדיק שנכלל באדם היושב על הכסא, ראה תורה א ח"ב ובביאור הליקוטים. וזה גם דומה, למה שמובא בליקו"מ שראוי להתפלל שכל הצדיקים 'יכספו' לא"י. כי בכך א"י מתגלה יותר ויותר.

[image: 1782320212696-screenshot-2026-06-24-121206.png] [image: 1782320236387-screenshot-2026-06-24-121614.png]

אכן במקחו של צדיק כותב על זה. אבל לענ"ד עיקר הדגש של כדבר איש אל רעהו, זה העניין של לשפוך את הלב ו"לספר לפניו כל ליבו", כמו שמספרים לחבר. [חבר טוב אמיתי] דהיינו לא רק איך לדבר, אלא בעיקר ה'לדבר הרבה' ולפרט הכל, לא 'להתקמצן' במילים. המשל -אפשר לכתוב כותרת בעיתון, ואפשר לכתוב סיפור עם תיאורים צבעוניים בספר שלם. (הביאו כבר באשכול "וידויניקעס" את המובא בשיש"ק ח"ד אות א: הָיוּ אוֹמְרִים [אנשי שלומינו]: מַהוּ הַנִּקְרָא "חָבֵר אֲמִתִּי", זֶה שֶׁלֹּא עוֹזֵב אֶת רֵעֵהוּ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּקַלְקָלָתוֹ, וְדִיְּקוּ זֹאת מֵהַנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֶׂה "יְהוּדָה וְתָמָר", שֶׁתְּחִלָּה כִּנָה הַכָּתוּב אֶת חִירָה גַּם בְּשֵׁם "חִירָה הָעֲדֻלָּמִי" סְתַם, וּלְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה כָּתוּב "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", לְלַמְּדֵנוּ כִּי זֶה נִקְרָא חָבֵר וְרֵעַ אֲמִתִּי כְּשֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק אֶת יְדִידוּתוֹ עִם חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּקַלְקָלָתוֹ, כִּי עַל יְדֵי זֶה סוֹף כָּל סוֹף יַטֶּה אֶת לֵב חֲבֵרוֹ לִתְשׁוּבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְעַל כֵּן לְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה נִקְרָא בַּתּוֹרָה בְּשֵׁם "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", וּבָזֶה נִבְחַן חִירָה הָעֲדֻלָּמִי אִם חָבֵר אֲמִתִּי הוּא לִיהוּדָה, שֶׁאף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בְּקַלְקָלַת יְהוּדָה לֹא עֲזָבוֹ אֶלָּא הִמְשִׁיךְ לְהִתְרוֹעֵעַ עִמּוֹ, וְעַל כֵּן הֵעִידָה עָלָיו הַתּוֹרָה וְאָמְרָה "רֵעֵהוּ" הָעֲדֻלָּמִי. ושמעתי שפירשו זאת אנ"ש גם לעניין השיחה בל"ק שיספר לפני השי"ת הכל גם הדברים הלא נעימים (אמנם לחבר אסור לספר הכל וכפי שדנו רבות באשכול הנ"ל)

@נחלי-דבש @בדרך בחלק ד' השיחה הזו לא נמצאת. בחלק ה' - נחיה ונראה.

@יוסף כתב: כידוע רביז"ל חשב לכתוב בכל הלכה מי הפוסק שהלכה כמותו. ולאחר שנדפס לקוטי מוהר"ן אמר רביז"ל שלא יכתוב זאת חיי מוהר"ן שמ"ג @מדלג-על-ההרים כתב: כמדומני שיש המשך מהשיחה הזאת על ימות המשיח. שממילא מיישב את הקושיה. אשמח אם מישהו יודע על שיחה זו שיחות וסיפורים אות ח' בהערה, שמשיח יחבר ספר הלכה ברורה; וראה גם ליקוטי הלכות ראשית הגז ה' אות י"ח.

שיש"ק ('החדש') ח"ג סי' תק"ס: כְּשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל אֶת אֲמִירַת הַתּוֹרָה "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ" שֶׁבְּלִקּוּטֵי קַמָּא סִימָן ו', אָמַר אַחַר כָּךְ: "אוּן אַמָאל גֶעבְּט מֶען אַ פַּאטְשׁ!" - "וּפַעַם נוֹתְנִים סְטִירָה!". [(בהערה): ואמרו על זה אנשי שלומנו: "דֶער 'אַמָאל' אִיז נָאךְ נִישְׁט גֶעוֶוען" - "אותה 'פעם' עדיין לא הגיעה"... היינו כי מאחר שאי אפשר לדעת מתי היא ה'פעם' הזאת, כי אף שחושב שמן הראוי שיתן סטירה והכאה לעניין זה וזה, אף על פי כן יכול להיות שמהראוי ליתן הכאה דווקא בפעם אחרת, על כן צריך האדם לדחות את ה'פעם' לפעם אחרת, עד שימנע עצמו תדיר מלהשתמש בדרך זו. (רל"י). ועיין עוד 'ליקוטי הלכות' חובל בחבירו; לעיל סימן ס"ט; וראה גם לעיל חלק ב' סימן תכ"ט.]. וְקִיֵּם זֹאת מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, שֶׁהִנֵּה פַּעַם אַחַת הָיָה אִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ אוֹמֵר תְּהִלִּים בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, וְאֶחָד מֵהַלּוֹמְדִים לָמַד, וְאָמַר שֶׁמְּבַלְבֵּל אוֹתוֹ מֵהַלִּמּוּד; וְהָלַךְ הַלַּמְדָּן וְהִכָּה אֶת זֶה שֶׁאָמַר תְּהִלִּים. אָז בָּא מוֹהֲרַנַ"ת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהִרְגִּישׁ זֹאת, וְשָׁאַל: "עַל מָה הִכִּיתָ אוֹתוֹ"? נַעֲנָה כְּנֶגְדּוֹ הַלַּמְדָּן וְאָמַר: "שֶׁמָּא גַּם אַתָּה רוֹצֶה לְהַכּוֹת אוֹתִי?", וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו הוֹשִׁיט לוֹ הַלֶּחִי; וּבָא לְמוֹהֲרַנַ"ת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁעַתָּה יְקַיֵּם מַאֲמַר רַבֵּנוּ הַנַּ"ל, וְקִיֵּם בּוֹ תֵּכֶף וְהִכָּה אוֹתוֹ עַל לֶחֱיוֹ : [(בהערה): ראה המבואר בפנים התורה שצריך האדם לשתוק כשמבזים אותו, כי צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, וכתב מוהרנ"ת על זה ב'ליקוטי הלכות' ברכות הפירות ה' אות ט"ז: "אף על פי שצריכין לשתוק על בזיונו, אבל על בזיון השם יתברך, שמחרף ומגדף כל כך - צריכין לנקום בו בכל מה דאפשר וכו'"; וראה 'מי הנחל' על תורה זו: "על בזיון וגידוף ה' אסור לשתוק, וגם על בזיון וגידוף הצדיק, אשר קודשא בריך הוא וצדיקיא כולא חד, גם כן אסור לשתוק, וכאשר נשמע אחר כך מפיו הקדוש שאמר לעניין כזה שאף על פי כן צריך לפעמים לסטור לאחד על לחיו".]

ברוך ה' שהנושא ברור אצל כל יראי ה', מי שעדיין לא יודע כמה מכשולות חמורים יש כיום עם המצב השמור יכול לברר אצל ארגון חומותייך אומן, ואם אנחנו לא רוצים להכפיל את זה ברור שצריכים רק לחשוב איך נוכל למזער את הגעתם.

אולי אפשר לומר שמרוב הייליגע רצונות הוא זכה להסתלק ולהכלל באין סוף...

בביאור הליקוטים על תורה ז' תנינא, -התורה הזמנית הקודמת- (בו רבינו מדבר על הדרי מעלה והדרי מטה) כתב ממש את העניין הזה, שמחסרון ההבנה נראה שתורת ההתחזקות (שהצדיק מאיר לדרי מטה) מחלישה את היראת שמים. וזה לשונו: "בכלליות הלמודים הנ"ל לעובדא ולמעשה ... בהתחזקות הדרי מטה, איך שעובר עליהם, יש שנסתר ונעלם מהם על ידי זה הדעת ויראת החטא, ובאמת אין זה רק מחיסרון תבונתם בלימוד רבם החכם הנ"ל, כי עמוק עמוק הוא מי ימצאנו [ואיה מקום כבודו]. וכבר הודיענו, שכל יסורי הגוף שבעולם, אינם נחשבים כלל כנגד יסורי הנפש של יום אחד ובעון אחד(!!!) וכמתים ונבלות שוכני עפר ממש, נחשבים גם בחייהם בשינתם, והסתרת לחם דעתם הנ"ל(!!!) וכל כוונתו, הוא להחיותם ולעוררם ולהקיצם, שירננו וישבחו על כל פנים להשם יתברך על רוב טובו הנעלם מעין כל [וחושב מחשבות להיטיב גם עמהם]. כי בהתחזקותם ורנתם, נשפע עליהם מרוב טובו הזאת [והעיקר על ידי הרב ובניו הנ"ל בעצמם, שעולים לשם דרך הקדושה], כמבואר כל זה בהבאתו לשון הכתוב יחיו וכו':" (אות ע"ד) תמצית דבריו: כל כוונת רבינו בהתחזקותו הוא להחיות ולהקיץ אותנו -הנחשבים בגלל עוונותינו כמתים ונבלות ממש!!! (ראיתם פעם לשון כזו של התעוררות בספר אחר? וזה עוד ב"תוך" דברי ההתחזקות הכי גדולים!) וההתחזקות היא: שאעפ"כ הקב"ה חושב מחשבות להיטיב גם עימנו -המתים והנבלות. ועי"ז בעצמו שמתחזקים בזה ומודים לה' על זה, עי"ז בעצמו נשפע אותו טוב -להתקרב אליו ית'. וכל זה נעשה דייקא ע"י הצדיק שמשיג את טוב ה'. ולכן על הצדיק נאמר: " יחיו מתיך, נבילתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר". בהמשך הוא מוסיף משל נאה, וזה לשונו (אות פ"א): נראה לפי עניות דעתי לקרב אל השכל לימוד ההתחזקות, והאופן אשר כתבתי בו באות ע"ד, על דרך משל והשפעה הגשמיות, כפי המבואר מדבריו הקדושים שגם בשפע גשמיות, שממדת הבטחון וההתחזקות בטובו יתברך, [לקוות ולצפות לישועתו ולרחמיו המרובים, המספיקים גם על הרחוקים], נעשה ונתהווה כלי נפלאה, המוכרחת לקבלת השפע. וגם כפי כמות ואיכות הישועה והשפע מבריאת הגוף והממון, כן מוכרח תחלה לריבוי כמות ואיכות הבטחון בכמה עתים וימים. אף על פי כן, לא יעלה על דעת שום איש, לירות בעצמו חיצים, על סמך שיבטח אחר כך בבטחון חזק, שירפאהו השם יתברך מהחיצים. כי אין זה רצונו יתברך, כי רצונו יתברך שישמור האדם עצמו אף על פי הטבע. וכן אנו מאמינים, אשר הטבע הרוחניות, שהוא מדת הדין והמשפט שמתנהג על פי משפטי התורה, כמו שכתוב אם בחקותי תלכו וכו', לא יעלה על דעת שום אדם, שיחטא חטאים, שהם חיצים ברוחניות נשמתו, על סמך הבטחון שיבטח ברוב טובו וחסדו שימחול לו. כי זה הוא סכנה גדולה ועצומה, כפלי כפלים (טבע ברוחניות) [מטבע הגשמיות], אך מי שנשתטה חס ושלום ברוב שטות, שנכנס בו חצים לעבור עבירה, עד יפלח חץ כבודו, מוכרח האדם לידע ולהאמין, אשר העבירה, הוא חץ משוך בארס קשה לנשמתו, אשר קשה הוא יותר מכל היסורין שבעולם, ולהתחרט עליה מאד, ולפייס אותו מאד על זה, ולקבל על עצמו מעתה על כל פנים לבלי יוסיף לאוולת. ואחר כך, להתחזק ולהתאמץ בבטחון חזק ברוב טובו, שיתהפך לזכיות, ויחייהו ממיתתו, ויקימו מנבלתו, ויקיצו משינת עפרו: קילורין לעיניים!