המכתב מתוך כרך א' של מעיינים בנחלים - בסופו יש אגרות ומכתבים

@האש-שלי-תוקד אשריך על החיפוש. ואני פונה בעיקר אליך ולמקורבים חדשים, שחשוב לדעת שברסלב זה לא כמו חסידויות אחרות, שיש על כל דבר ודבר דעה אחת וברורה וכולם עושים אותו דבר.
חשוב לדעת שברמה העקרונית הפנימית - אין מנהגים בברסלב! יש הלכה פשוטה, ויש את העצות של רבינו, שגם בהם רבינו ורבי נתן מאד הקפידו את מה לגדור ואיך וכמה, ולהפך - כמה ומה להשאיר בלי גדרים שווים לכולם.
אין שאלה על התבודדות, על חצות, על מקוה, על שו"ע, ועל עוד עצות ידועות ופשוטות,
וכל אלו ושכמותן, הם לא מנהגים, אלא עצות,
וכמה שזוכים לקיימם יותר, זוכים יותר לאור של הרבה' (בתוספת לימוד הספרים וכו' וכו').
וכל השאר, מה שמכונה מנהגים, הוא ענין שולי בברסלב.
וכל מה שאנו לא יודעים מפורש מדעת רבינו, ומתלמידיו, אזי מתחיל החיפוש האישי של כל אחד, מה נראה לו שרבינו היה מורה לו לעשות, וזאת ע"פ ההקדמות שקיבל, ולמד, ובעזרת התפילות והצעקות בשדה, שמבקש מה' שיכוון אל האמת בדרכיו.
ואני מצרף כאן מכתב מהרב משה קרמר, שמאד חזק בהקשר הזה, וכדאי להכירו.
בהצלחה

@נקודה-טובה זה פורסם ע"י שלום אליוביץ:

בעצב עמוק ובכאב רב אני כותב שורות אלו לזכרו של ידידי היקר מאוד, הרב ישראל יצחק בסנסון זצ״ל, שזה עתה נפרד מאיתנו.

קשה לי מאוד לדבר היום על ישראל יצחק בלשון עבר.

הידידות בינינו החלה עוד בצעירותנו ונמשכה כמעט לאורך חיים שלמים. זיכרונות רבים כל כך קושרים בינינו: שנות הנעורים שלנו, השיחות הארוכות, התקופות שבילינו באנגליה, במנצ'סטר ובלונדון, הקרבה שלו לאבי, המכתבים הרבים ששלח לו, שנות החיפוש שלו, שמחותיו וניסיונותיו, ברכה ע״ה ולאחריה דבורה ע״ה, לידתה והתפתחותה של פעלתו סביב ברסלב, אינספור השיחות בינינו, וכמובן אותן שנים ארוכות שבהן עבדנו יחד על ההגדה המופלאה שלו.

נשארנו קרובים עד הרגע האחרון.

היום אני חש את אובדנו לא רק של תלמיד חכם גדול, אמן יוצא דופן ומפיץ מופלא של תורת רבי נחמן מברסלב, אלא בראש ובראשונה של חבר אהוב, אדם שליווה חלק עצום מחיי שלי.

רבים הכירו את הרב ישראל יצחק בסנסון דרך ספריו, שיעוריו, ציוריו, קהילתו בתל אביב או עבודתו האדירה סביב ליקוטי מוהר״ן. אני זכיתי להכיר גם צד אחר שלו: את הבחור הצעיר, המחפש והנלהב שפגשתי כשהיינו צעירים; את ידיד משפחתי; את האדם שקשר עמוק היה לו עם אבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל; ואת החבר הנאמן שהשנים והמרחקים מעולם לא ניתקו את הקשר עמו.

לכן, בשעה שאנו מלווים אותו למנוחתו האחרונה בצפת, ברצוני לאסוף כמה זיכרונות.

חלקם שייכים לביוגרפיה שלו ומוכרים לרבים. אחרים נובעים מידידותנו הארוכה ואולי פחות ידועים.

אני כותב אותם עבור ילדיו, עבור משפחתו, עבור תלמידיו, עבור ידידינו המשותפים ועבור כל מי שאהב אותו.

ומעל הכול, כדי שישתמר משהו מן האדם המופלא שהיה.

ישראל יצחק, הבחור הצעיר שהכרתי

ישראל יצחק בסנסון נולד בניס שבצרפת, ב־27 בדצמבר 1944, כ״ז בכסלו תש״ה.

כבר בגיל צעיר נשא בלבו שתי תשוקות שלימים התאחדו ולא נפרדו עוד: חיפוש רוחני ויצירה אמנותית.

הייתה בו רגישות יוצאת דופן של צייר, היכולת להתבונן בצבע, בפנים, באות עברית או בנוף בדרך שונה מזו של אחרים.

לצדה בערה בו מגיל צעיר גם כמיהה עמוקה להבין את התורה ולהתקרב אליה.

באותן שנים הכרתי אותו.

הוא היה צעיר מאוד, אך כבר אז היה ברור שיש בו תכונה שלעולם לא תעזוב אותו: הוא לא עשה דבר למחצה.

כאשר חיפש, חיפש לעומק. כאשר אהב אדם, היה קשור אליו בכל לבו. כאשר גילה תורה שדיברה אליו, ביקש להגיע עד שורש מקורה. וכאשר יצר יצירה, היה מסוגל להקדיש לה שנים.

עוצמה זו הייתה, בעיניי, אחד החוטים המוליכים לאורך כל חייו.

שנותיו הראשונות והקשר עם אבי

ישראל יצחק עבר כמה תחנות משמעותיות בעיצובו הרוחני.

בין היתר למד בישיבות בתקופות שונות, תחילה בסביבות גיל חמש עשרה ולאחר מכן שוב בגיל שמונה עשרה לערך.

בתקופה זו התקרב במיוחד לאבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל.

הייתה לו כלפיו הערכה עמוקה והוא ביקש את עצתו לעיתים קרובות.

עד היום שמורים בידי מכתבים רבים ששלח ישראל יצחק לאבי. במכתבים אלו סיפר על דרכו, התלבטויותיו, פגישותיו, תוכניותיו וההחלטות שעמדו בפניו.

אני מצר על כך שלא שמרתי את תשובותיו של אבי. אך מכתביו של ישראל יצחק נותרו.

באמצעותם אפשר לפגוש את הבחור הצעיר שקדם לרב, למחבר הספרים, למקים הקהילה ולמפיץ העצום של תורת ברסלב.

רואים בהם פשוט אדם המחפש את דרכו, באותה כנות ועומק שאפיינו אותו כל כך.

אני יודע עד כמה הקשר הזה עם אבי היה חשוב לו וכמה שאב מעצותיו.

אנטוורפן והמפגש עם החסידות

בדרכו הרוחנית מילאה גם אנטוורפן מקום חשוב.

שם התקרב במיוחד לרבי איציקל מפשבורסק, רבי משה יצחק גוורצמן זצ״ל, שקיבל אותו בחיבה רבה וסייע לו להיחשף לעולם החסידות.

מפגש זה הותיר בו רושם עמוק.

במקביל המשיך ישראל יצחק לצייר.

כבר אז הציג את יצירותיו, בין היתר באנטוורפן. וכך, כבר בשלב מוקדם זה של חייו, התקיימו זה לצד זה שני העולמות שלו: האמן והמחפש הרוחני.

לימים התאחדו שני העולמות הללו לדרך חיים אחת.

מנצ'סטר ולונדון

תחנה נוספת בשנותיו הצעירות הייתה שהותו באנגליה.

בילינו שם יותר משנה יחד.

ישראל יצחק שהה במנצ'סטר והתקרב לראש ישיבת מנצ'סטר, ולאחר מכן בלונדון, שם היה קשור מאוד למשפחתי, לאחיותיי ולגיסיי.

הוא חיפש ללא הרף אנשי תורה שיוכלו לעזור לו להעמיק את דרכו.

החיפוש שלו לא היה שטחי. הייתה בו צימאון רוחני אמיתי.

בסופו של דבר צימאון זה מצא את ביטויו העמוק ביותר במפגשו עם תורת רבי נחמן מברסלב.

האמן

אי אפשר להבין את ישראל יצחק מבלי להתייחס לצייר שבו.

האמנות לא הייתה עבורו עיסוק צדדי.

היא הייתה חלק מזהותו.

בצעירותו הושפע מעולמו של מארק שאגאל, ואכן ניתן למצוא הד לכך ביצירותיו הראשונות: הצבעים העזים, הכנרים, הזוגות הנשואים, הדמויות היהודיות והעולם שבו המציאות חורגת לעיתים מחוקיה הרגילים.

אך עם השנים פיתח ישראל יצחק שפה אמנותית אישית וייחודית.

הוא חי מספר שנים בפריז, המשיך לפתח את יצירתו, ועבודותיו התמקדו יותר ויותר בטקסטים ובנושאים יהודיים.

בין היתר יצר סדרות סביב מגילת רות וחמש המגילות.

בהדרגה הפך העולם שצייר לעולם שאותו חי.

החסידים, הכינור, הריקוד, החתונות, הקידוש, ירושלים, האותיות העבריות, התפילה והשמחה נעשו למרכיבים מרכזיים ביקום הציורי שלו.

מי שמכיר את ציוריו יודע שלרוב ניתן לזהות יצירה של בסנסון כבר במבט ראשון.

יש בהן שמחה, אור ופשטות לכאורה, שמתחתיה מסתתר מבנה מורכב ומתוחכם מאוד.

ישראל יצחק צייר את היהדות לא כצופה מן הצד, אלא כמי שחי בתוכה.

ברכה ע״ה

מקום מיוחד שמור כמובן לאשתו הראשונה, ברכה (ברברה רובין) ע״ה.

ברכה הייתה אישה יוצאת דופן בפני עצמה.

בצעירותה פעלה בעולם האמנות והאינטלקטואליה של ניו יורק בשנות השישים, לפני שעברה מסע רוחני עמוק ששינה את חייה.

אישיותה הייתה מרשימה, עוצמתית ומקורית.

הייתה לי הזכות להכיר אותה ואני נושא עמי זיכרונות חזקים ממנה.

ישראל יצחק וברכה בנו יחד את ביתם והקימו משפחה ברוכת ילדים.

ואז בא הניסיון הקשה.

בשנת 1980 נפטרה ברכה בפתאומיות, והותירה את ישראל יצחק עם ילדים צעירים.

האסון טלטל את חייו.

אך דווקא מתוך הכאב הזה נולד אחד מספריו הידועים ביותר: אומץ.

בלב הספר ניצבת אחת מתורותיו הידועות ביותר של רבי נחמן:

אין שום יאוש בעולם כלל.

אצל ישראל יצחק לא הייתה זו סיסמה יפה.

זו הייתה חוויה קיומית.

הספר "אומץ" נגע באלפי קוראים, תורגם לשפות רבות, וליווה אנשים רבים בהתמודדותם עם קשיים ומשברים.

דבורה ע״ה

לאחר מכן בנה ישראל יצחק את חייו מחדש עם דבורה ע״ה, שגם אותה הכרתי היטב.

היא חלקה איתו תקופה ארוכה ומשמעותית מחייו וליוותה אותו בשנים שבהן פעילותו בהוראה, בהוצאה לאור ובהקמת קהילה התרחבה והעמיקה.

למרבה הצער, גם היא הקדימה אותו לעולם האמת מספר שנים לפני פטירתו.

הניסיונות הללו מעולם לא ערערו אצל ישראל יצחק את האמונה הברסלבית העמוקה שלו: גם בתוך הקושי והחשכה יש לחפש את נקודת האור ולהמשיך ללכת.

המפגש עם ברסלב

המפגש הרוחני המרכזי בחייו היה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב.

ישראל יצחק לא הסתפק בלימוד ספרי רבי נחמן.

הוא נכנס אל תוך עולמו.

בין השאר התקרב לרב לוי יצחק בנדר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות בהעברת מורשת ברסלב במאה העשרים.

בהדרגה הבין שאחת ממשימות חייו היא להנגיש את תורת רבי נחמן לאנשים שטרם הכירו אותה, ובמיוחד לציבור היהודי דובר הצרפתית.

לשם כך ניחן בכישרון מיוחד.

הוא ידע להסביר רעיונות עמוקים ביותר במילים שהיו מסוגלות לגעת גם באנשים שלא הקדישו שנים ללימוד תורה.

אקס-לה-בן: קהילת ברסלב

בתקופה זו החל פרק חשוב נוסף בחייו באקס־לה־בן.

הפעם כבר לא היה ישראל יצחק האיש המחפש את דרכו.

הוא הפך לאדם שאחרים באו אליו כדי למצוא את דרכם.

בשנת 1976, בברכתו של הרב לוי יצחק בנדר, ייסד באקס־לה־בן בית מדרש ומרכז ללימוד והפצת תורת רבי נחמן.

יש לזכור את רוח התקופה.

ברסלב הייתה אז הרבה פחות מוכרת בקרב יהדות צרפת מכפי שהיא כיום.

סביבו החלו להתאסף צעירים, בעלי תשובה, מחפשי דרך ואנשים שביקשו להכיר את הגישה המיוחדת הזו.

בהדרגה נוצרה קהילה.

רבים מן האנשים שעברו תחת השפעתו הפכו בעצמם למורים ומחנכים ידועים.

בכך היה לישראל יצחק חלק משמעותי בביסוסה ובהפצתה של ברסלב בעולם דובר הצרפתית.

הסופר

הכתיבה הפכה באופן טבעי לכלי נוסף להעברת המסרים שהאמין בהם.

במהלך חייו כתב ופרסם ספרים רבים העוסקים בתורת רבי נחמן ובעבודת ה'.

ביניהם כמובן הספר "אומץ", וגם ספרים העוסקים בהתבודדות, אזמרה, געגועים, מרפא לשון, לחם אבירים, וכן חיבורים רבים על תפילה, שמחה, זוגיות, כוח הדיבור, חיי הנפש ותורת רבי נחמן.

רבים מספריו תורגמו לשפות שונות וזכו להפצה רחבה.

אך גם כאן טמון סוד כוחם.

ישראל יצחק לא כתב רק כאינטלקטואל.

הוא כתב את מה שחי.

פאר הליקוטים: מפעל חיים אדיר

בין הישגיו הגדולים בשנותיו המאוחרות חובה לציין את המפעל העצום של "פאר הליקוטים", מהדורה מונומנטלית של ליקוטי מוהר״ן בעשרה כרכים.

ישראל יצחק היה יוזם הפרויקט ועורכו הראשי.

מדובר בעבודה אדירה בהיקפה.

מבנה הספרים מזכיר במכוון דף גמרא: במרכז נמצא הטקסט של ליקוטי מוהר״ן, ומסביבו מערכת עשירה של מקורות, ביאורים, הערות, הפניות והרחבות.

דברי תלמידי רבי נחמן, מושגי יסוד, הסברים מעשיים ותפילות משתלבים סביב הטקסט ומאפשרים ללומד להעמיק בו.

מפעל זה משקף בצורה נאמנה את שאיפתו ארוכת השנים של ישראל יצחק: לפתוח את שערי תורת רבי נחמן, מבלי לפגום בעומקה.

הוא לא ביקש לפשט את רבי נחמן.

הוא ביקש לתת לכל אדם את הכלים להיכנס עמוק יותר אל תוך תורתו.

ראוי לציין גם שהיצירה קיבלה הסכמה מרב יעקב מאיר שכטר שליט״א, מן הדמויות הרוחניות הבולטות של ירושלים ומחשובי רבני ברסלב בדורנו.

אך מעמדו של הרב שכטר חורג בהרבה מגבולות ברסלב בלבד. הוא נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי אנשי התורה והצדיקים של דורנו.

הקשרים שבין הרב שכטר לבין הרב ישראל יצחק בסנסון היו ידועים, וכך גם ההערכה שרחש לו ולמפעלו.

לכן ההסכמה ל"פאר הליקוטים" הייתה הרבה יותר מאשר פרט טכני.

היא ביטאה את ההכרה בחשיבותו ובעומקו של מפעל חיים זה.

עבור ישראל יצחק, שהקדיש חלק כה גדול מחייו להפצת תורת רבי נחמן, הייתה לכך משמעות מיוחדת במינה.

ההגדה: שתים עשרה שנות חיים

ולבסוף, ישנה היצירה המיוחדת הקרובה כל כך ללבי: ההגדה שלו.

אני הייתי מי שיזם את הפרויקט, והוא חיבר בינינו למשך כמעט עשור.

בפועל הקדיש ישראל יצחק כשתים עשרה שנות עבודה להשלמתה.

עבורו לא הייתה זו רק משימת איור.

זו הייתה יצירת חיים.

ההגדה, שנכתבה וצוירה על קלף, שילבה את כל מה שאהב: הטקסט העברי, הקליגרפיה, הצבע, הסמליות, סיפור יציאת מצרים, המסורת והדמיון האמנותי שלו.

ליוויתי במשך שנים רבות את לידתה והתפתחותה של יצירה זו, ואני יודע כמה מעצמו הכניס לתוכה.

כאשר אני מביט היום בהגדה הזו, אינני רואה רק ספר יפה במיוחד.

אני רואה שתים עשרה שנים מחייו של אמן.

יצירה אמנותית עצומה

לאורך כל השנים הללו ישראל יצחק מעולם לא חדל לצייר.

היקף יצירתו עצום.

ציורים, רישומים, איורים וכתבי יד מאוירים – עולם שלם הותיר אחריו.

גם אני זכיתי לשמור אוסף משמעותי מיצירותיו, שרבות מהן העניק לי במשך השנים.

היום הן יקרות לי עוד יותר.

אך מעבר לאוספים פרטיים, ראוי שבעתיד תתועד יצירתו במלואה, תצולם ותיחקר באופן מסודר.

שכן הרב ישראל יצחק בסנסון היה לא רק איש תורה ומלמד ברסלב.

הוא היה גם אמן יהודי אמיתי של זמננו, בעל שפה אומנותית מזוהה ומקורית.

העלייה ו"שיר חדש" בתל אביב

בסופו של דבר עלה ישראל יצחק לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

כאן נפתח פרק חדש נוסף בחייו.

הוא ייסד ופיתח את מוסד "שיר חדש", שהפך להרבה יותר מבית כנסת.

סביבו צמחו בית מדרש, ישיבה, תלמוד תורה, פעילויות הוצאה לאור, הפצת תורה, קירוב וחסד.

באותן שנים התקרב גם לרבי ישראל בער אודסר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות של ברסלב, שתפס מקום חשוב בשלב המאוחר של מסעו הרוחני.

בתל אביב המשיך ישראל יצחק לעשות עד ימיו האחרונים את מה שעשה כל חייו: ללמד, לכתוב, לצייר, להוציא לאור, להעביר הלאה ולעודד אחרים.

הניגון

הייתה בו גם פינה מיוחדת נוספת: המוזיקה.

ישראל יצחק אהב מאוד ניגונים.

הוא אף הלחין בעצמו וראה בשירה דרך רוחנית של ממש.

אין בכך פלא.

אצלו כל דרכי הביטוי היו קשורות זו בזו.

הוא יכול היה להעביר רעיון באמצעות ספר, שיעור, ציור או מנגינה.

המטרה תמיד הייתה אותה מטרה:

לפתוח פתח בלב ובנשמה.

האדם שמאחורי היצירה

כאשר אדם מותיר אחריו ספרים רבים כל כך, ציורים, שיעורים ומפעלים גדולים, קיים תמיד הסיכון שהיצירה תסתיר את האדם.

לכן חשוב לזכור גם את ישראל יצחק האדם.

את רגישותו.

את התלהבותו.

את דמיונו.

את נאמנותו לידידות.

את יכולתו להתרגש גם מרעיון חדש.

את הצורך הבלתי פוסק שלו ליצור.

ומעל הכול – את היכולת המופלאה שלו להמשיך ולחפש.

הוא יכול היה ללמוד עשרות שנים ובכל זאת לדבר על תורה כאדם שזה עתה גילה אותה.

אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שידע להעביר אותה לאחרים.

הוא לא רק צבר ידע.

הוא המשיך להתפעל ולהשתאות.

שנותיו האחרונות

למרבה הצער, מצבו הבריאותי הלך ונחלש בשנים האחרונות.

אך גם כאשר גופו הציב בפניו מגבלות, דבקותו בברסלב נשארה איתנה.

למרות הקשיים הצליח להגיע לאומן בשנה שלפני פטירתו ולומר את התיקון הכללי על ציונו של רבי נחמן.

בשבועות האחרונים הידרדר מצבו.

בני משפחתו ותלמידיו התפללו לרפואתו.

ואז, בערב יום ראשון, כ״ד באלול תשפ״ו (6 בספטמבר 2026), השיב הרב ישראל יצחק בסנסון את נשמתו ליוצרה.

בן 81 היה בפטירתו.

למחרת הובא למנוחות בבית העלמין הישן בצפת, בארץ ישראל.

מה שנותר

כיצד ניתן לסכם חיים שכאלו?

ישראל יצחק מותיר אחריו משפחה וילדים, שאליהם נתונות היום כל מחשבותינו.

הוא מותיר תלמידים.

הוא מותיר קהילה שבנה.

הוא מותיר עשרות ספרים.

הוא מותיר את מפעל פאר הליקוטים.

הוא מותיר את ההגדה שלו, פרי שתים עשרה שנות יצירה.

הוא מותיר יצירה אמנותית עצומה.

הוא מותיר ניגונים.

הוא מותיר שעות רבות של שיעורים מוקלטים.

אך מעל הכול הוא מותיר אלפי אנשים שקיבלו ממנו משהו.

עבור אחדים היה זה ספר.

עבור אחרים שיעור.

עבור אחרים ציור, שיחה, מילת עידוד או מפגש ראשון עם רבי נחמן.

ועבור אלו שזכו להיות חבריו, הוא מותיר חלל עצום.

כאשר אני חושב היום על הבחור הצעיר ישראל יצחק שהכרתי לפני שנים כה רבות ומתבונן בדרך הארוכה שעבר, אני מבין עד כמה עשירים היו חייו.

ניס, אנטוורפן, מנצ'סטר, לונדון, פריז, אקס־לה־בן, תל אביב, אומן ולבסוף צפת...

אך המסע האמיתי שלו לא היה בין ערים ומדינות.

זה היה מסעו של אדם שביקש כל חייו לקרב זה לזה את היופי, התורה ונשמת האדם.

אמן שהפך לאיש תורה מבלי להפסיק להיות אמן.

איש תורה שידע להשתמש בציור, בכתיבה ובמוזיקה כדי להעביר את מה שנשא בלבו.

אדם שידע שמחות גדולות וניסיונות קשים, ובכל זאת המשיך ללמד:

אין שום יאוש בעולם כלל.

עבורי הוא יישאר תמיד גם ישראל יצחק, ידידי היקר מאוד.

חבר של חיים שלמים.

לילדיו, למשפחתו, לתלמידיו ולכל אוהביו אני שולח את תנחומיי החמים ביותר.

יהי רצון שיצירתו, תורתו וכל הטוב שזרע בעולם יהיו מקור של נחמה.

יהי זכרו ברוך.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

ברוך דיין האמת.

שלום אליוביץ.

זו כתבה בעלון לא ברסלבאי, אז הדיבור פונה שם למי שלא מכיר היטב את הדברים.

אבידה גדולה. בשבילי העיקר היה הניגון שלו, זה לא רק המילים והידע, זה ניגון שמבושל היטב ממסירות גדולה לענייני רבינו, ומעבודה פנימית חזקה על כל מה שלמד מספרי רבינו.
ניגון ברסלבאי מובהק, שחסר לנו מאד כיום.
מצרף כמה נקודות על קצה המזלג בכתבה שיצאה השבוע - למי שרוצה קצת לטעום מעט את הדמות הנפלאה של הרב באזנסון ע"ה.

Untitled Extract Pages.pdf

@בעל-מוח אני אישית מזדהה עם מה שכתבת.
אכן יש בברסלב שיחות חריפות נגד השתיה, אך נ"ל שהעיקר הוא אם עושים מזה את העסק העיקרי, ומשתכרים.
אך כדי לרומם את המוחין בסעודות מצוה דייקא, ועם זהירות משהו, כשכוונתו לטובה - אז הלחץ הגדול מדי בענין - נראה לי מוגזם.
תראו שיחה מעניינת:
שיש"ק ב–תרע
"פַּעַם בְּשִֹמְחַת-תּוֹרָה, הָיָה רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין קְצָת בְּגִלּוּפִין, מֵחֲמַת שֶׁשָּׁתָה מְעַט יַיִן הַמְשַׁכֵּר, וְנָפַל מֵרֹב הַשִּׂמְחָה לְרַגְלֵי מוֹהַרְנַ"תְּ וְאָמַר לוֹ: "אַתֶּם הַחַיּוּת שֶׁלִּי! אַתֶּם הַחַיּוּת שֶׁלִּי"! "אִיר זַיְינְט מַיין חַיּוּת! אִיר זַיְינְט מַיין חַיּוּת"! לְמָחֳרָת שְׁאָלוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ, אִם זוֹכֵר מַה שֶׁאָמַר אֶתְמוֹל, וְאָמַר לוֹ רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין: "כֵּן, זוֹכֵר אֲנִי וְגַם הַיּוֹם אוֹמֵר אֲנִי כֵּן"! אָמַר לוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ: "מַה שֶׁאתָּה אוֹמֵר הוּא אֱמֶת, אֲבָל לֹא בְּשִֹמְחַת-תּוֹרָה בְּפֶה שָׁתוּי..." "וָואס דּוּ זָאגְסְט אִיז אֱמֶת, אָבֶּער נִישְׁט שִֹמְחַת-תּוֹרָה מִיט אַ פַארְטְרוּנְקִינֶער מוֹיל...".

אז אפשר מהשיחה הזו להביא ראיות נגד השתיה, אבל מאידך, תחשבו על בית המדרש של רבי נתן בשמחת תורה, ושם נמצא תלמידו רבי נחמן מטולטשין, ועובדא שהוא שתה, וכנראה לא מעט, שהרי רבי נתן אמר עליו 'בלתי פה שתוי'.
ונראה לי שאם היה כזה איסור גורף על הענין בברסלב, אז הוא לא היה מעיז לשתות בבית המדרש של מוהרנ"ת.
ומכאן ראיה לכך שלא צריך להיות בלחץ גדול כנגד זה, ומאידך, סו"ס לזכור שרבי נתן אמר לו שטוב אם היה אומר זאת בלתי פה שתוי.
ואלו דברים שהם בבחי' דבר המסור ללב, וה' יראה ללבב.
שנזכה לעשות רק לשם שמים...

רק אצל רבינו מטרת העיון העמוק, היא להביא לפשיטות דפשיטות, שנזכה ע"י העיון העמוק להגיד קצת יותר ליקוטי תפילות בפשיטות בעזרתו ית'.

מיניה וביה או לא מיניה וביה, אבל סו"ס מה הכיוון שמצאתם לתשובה על השאלה הנפלאה? לא הבנתי את התשובה למעשה.

טומאה קטנה -
מי לא מזדהה עם ההגדרה שאין עבודתי תמה - שהתפלה ועבודת ה' לא שלמה, וההרגשה של רגל בפנים ורגל בחוץ מלווה אותנו בקיום התורה והמצוות.
בנוהג שבעולם - זה בסדר, מה לעשות אנו חיים בהעלם בעולם הזה.
אבל רבינו רוצה שנעשה על כך תשובה.
והפלא הגדול, שע"י התשובה הזו אנו גורמים גם לבעלי העוונות (שלעיתים זה גם אנחנו בעצמנו), להיות כסא לקדושה, וסוף סוף גם לחזור בתשובה.
יוצא שבמקום לקטר ולקטרג על כל מי שרחוק מיהדות כראוי, עלינו להסתכל על עצמנו, ולהבין שהתיקון שלהם תלוי בתשובה שלנו על כך שאנחנו גם בעצם נמצאים תחת הטומאה (הקטנה).
ואדרבה, מי שיצא מכלל ישראל, לא יכול לשוב, כי מבחינתו הוא בחוץ,
אבל אנחנו שב"ה עוד בפנים בתוך כלל ישראל - עלינו חובת השעה לשים לב לשרץ הקטן, ולתקן אותו.

זה פלא, שיש 2 סוגים של וידוי דברים: אחד לבעלי העוונות, ואחד לעובדי ה' שכבר תקנו את כל המידות הרעות, אך עדיין אינם יודעים באיזה דרך מהלכים...
ובאופן מסוים רבינו אומר לנו ששני הסוגים הללו נמצאים באותה סירה, שניהם לא זכו עדיין לטעום מעין עוה"ב, ולכן העוה"ז אוכל אותנו (בלי מלח...), או בעוונות ממש רח"ל, או בטומאה קטנה, אותה אנו מרגישים חזק.
רבינו אומר לנו: אל תשלימו עם חוסר השלימות, ותעשו על כך תשובה - אל תוותרו על העינא חד דרחמי, זה לא רק לצדיקים, זה גם לנו, וכך נוכל לתקן גם את עצמנו וגם את הרשעים שמחכים לתשובה שלנו.
"יחד שבטי ישראל" - הסיפא של "ויהי בישורון מלך" (שמוסב על הצדיק בסוף אות ז'),
מי שמפריד את עצמו משבטי ישראל, בהכרח יפריד גם בין שם אלקים לשם הויה, וממילא לא יוכל לזכות לדעת שכל מאורעותיו הם לטובתו.

טומאה קטנה -
מי לא מזדהה עם ההגדרה שאין עבודתי תמה - שהתפלה ועבודת ה' לא שלמה, וההרגשה של רגל בפנים ורגל בחוץ מלווה אותנו בקיום התורה והמצוות.
בנוהג שבעולם - זה בסדר, מה לעשות אנו חיים בהעלם בעולם הזה.
אבל רבינו רוצה שנעשה על כך תשובה.
והפלא הגדול, שע"י התשובה הזו אנו גורמים גם לבעלי העוונות (שלעיתים זה גם אנחנו בעצמנו), להיות כסא לקדושה, וסוף סוף גם לחזור בתשובה.
יוצא שבמקום לקטר ולקטרג על כל מי שרחוק מיהדות כראוי, עלינו להסתכל על עצמנו, ולהבין שהתיקון שלהם תלוי בתשובה שלנו על כך שאנחנו גם בעצם נמצאים תחת הטומאה (הקטנה).
ואדרבה, מי שיצא מכלל ישראל, לא יכול לשוב, כי מבחינתו הוא בחוץ,
אבל אנחנו שב"ה עוד בפנים בתוך כלל ישראל - עלינו חובת השעה לשים לב לשרץ הקטן, ולתקן אותו.

זה פלא, שיש 2 סוגים של וידוי דברים: אחד לבעלי העוונות, ואחד לעובדי ה' שכבר תקנו את כל המידות הרעות, אך עדיין אינם יודעים באיזה דרך מהלכים...
ובאופן מסוים רבינו אומר לנו ששני הסוגים הללו נמצאים באותה סירה, שניהם לא זכו עדיין לטעום מעין עוה"ב, ולכן העוה"ז אוכל אותנו (בלי מלח...), או בעוונות ממש רח"ל, או בטומאה קטנה, אותה אנו מרגישים חזק.
רבינו אומר לנו: אל תשלימו עם חוסר השלימות, ותעשו על כך תשובה - אל תוותרו על העינא חד דרחמי, זה לא רק לצדיקים, זה גם לנו, וכך נוכל לתקן גם את עצמנו וגם את הרשעים שמחכים לתשובה שלנו.
"יחד שבטי ישראל" - הסיפא של "ויהי בישורון מלך" (שמוסב על הצדיק בסוף אות ז'),
מי שמפריד את עצמו משבטי ישראל, בהכרח יפריד גם בין שם אלקים לשם הויה, וממילא לא יוכל לזכות לדעת שכל מאורעותיו הם לטובתו.

שלום לכולם, אני נמצא כעת בציון רבינו הק', ופתאום ראיתי קונטרס קטן בשם: "ואם באמת אספר לרבנו את כל עוונותיו?"
כמובן שלקחתי לקרוא.
חוברת קטנה שמישהו (לא מופיע השם שלו) מספר על עצמו בפשיטות, מה שהוא עבר פעם עם הענין של הוידוי דברים.
הכלל - הבן אדם לקח את הענין בתמימות וברצינות כאחד (בד"כ התמימות לוקחת אותנו לנייחא...).
לפני חנוכה (לא יודע איזו שנה) הוא למד היטב את תורה ד', והחליט להכין וידוי דברים רציני - הוא ישב כמעט כל יום במשך 20 דקות ועבר על החיים שלו בפרקים של 3 שנים כל פרק, מ-3 שנים לפני הבר מצוה, והעלה בזכרונו כל מה שיכל, וכתב זאת!!!
הוא היה בחנוכה באומן, אבל עדיין לא סיים את הוידוי אז הוא המשיך כך עד שבועות.............
לפני שבועות, הוא מספר שהוא ישב 5.5 שעות ואמר את הוידוי!
אז לפני שהחכם שבתוכנו כבר מכין תשובות מפולפלות למה הוא לא נהג כראוי, וזה סתם חומרות וכו' וכו' וכו',
בואו נתפעל מהיהודי (ובפרט שאנו לא יודעים מי הוא...).
אני אישית מאד התחייתי מזה,
אין זה אומר שאנסה לנהוג כמותו...
אבל אקבל ממנו את האמונה החזקה בעצות, וללכת איתן בכל הכח.
אשרינו.

נ.ב
תוכחה מגולה עלינו, שהאשכול הזה (שיח פתוח על התורה עם דברים מהחיים) עומד לו שומם.
אבא תעזור לנו לקבל מהתם הקדוש, וללכת עם תורות וללומדם בעיון עם הכללים וכו', בתמימות ופשיטות, ושהמתנה הנפלאה שקיבלנו ללמוד תורות בעיון ועם הכללים וכו', לא תמנע מאיתנו להיות ברסלברים פשוטים שהולכים חזק עם האמונה בעצות, ומשתדלים בהם.

@איש-ריבי
בליקוטי הלכות על התורה, רבי נתן מסביר ששורש העצה היא בדעת שבמח, ומשם נמשך עד למקום העצות (נצח והוד) עד למלכות שהיא בחינת הלב. דהיינו ששלימות העצה היא כאשר היא נמשכת מהמח עד ללב, ואביא כאן את דבריו:
הלכות סוכה, ז, ה המיוסדת על המאמר:
סֻכָּה הוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הָעֵצָה, בְּחִינַת אִימָא דִּמְסַכְכָא עַל בְּנִין שֶׁמִּשָּׁם שֹׁרֶשׁ הָעֵצָה כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ לוֹקְחִין הָאַרְבָּעָה מִינִים וּמְנַעְנְעִין בָּהֶם בְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת וּמַמְשִׁיכִין הָעֵצָה הַשְּׁלֵמָה לְתוֹךְ הַלֵּב כְּדֵי שֶׁנֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל דָּבָר, כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁבְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם בְּכֻלָּם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְצָא וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵהּ. עַל-כֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּפַלְנוּ לְשָׁם יֵשׁ לָנוּ גַּם שָׁם עֵצָה אֵיךְ לָשׁוּב מִשָּׁם. וְהַכֹּל עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּחִינַת צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַלּוּלָב שֶׁבּוֹ עִקַּר הַנִּעְנוּעַ שֶׁמְּנַעְנֵעַ שָׁרְשֵׁי הַדַּעַת שֶׁבַּמֹּחַ וּמַמְשִׁיךְ הַחֲסָדִים מִשָּׁם אֶל הַמַּלְכוּת וְכָל הַחֲסָדִים נִמְשָׁכִין עַד נֶצַח וָהוֹד שֶׁהֵם עֵצוֹת, כִּי עִקַּר הַחֶסֶד הוּא הָעֵצָה וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַנִּעְנוּעַ, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין הַחֲסָדִים אֶל הַמַּלְכוּת, עַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁכִין עֵצוֹת שְׁלֵמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, כִּי הַמַּלְכוּת נִתְאַחֵד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְאַחֲדוּת הָעֵצָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חִבּוּר הָאַרְבָּעָה מִינִים בְּיַחַד כַּנַּ"ל:

@איש-ריבי
בכלל עצמו לא מובא שאמור להתחדש לנו משהו גם בפשט הפסוק, אלא רק שפשט הפסוק מקרין לנו אור נוסף על הלימוד של המאמר ומתייחד עם דרשת רבינו של הפסוק.
אבל באמת, אפשר להוסיף שע"פ דרשות רבינו, אז גם פשט הפסוק מעכשיו נעשה חדש בשבילנו, ו'משפטים בל ידעום' הפשוט מקבל אור חדש כשאנו אומרים אותו בכל פעם בתפילה ובתהלים, אור של תורה סא'.

חבר שלי בשם יוסף גרינפלד כתב דברים נפלאים על דואג, אני מצרף כאן את דבריו:

ב"ה
סמיכה מדואג וסמיכה מדוד המלך
מה זה תורה? תורה זה שכלים? זה חוקים? ולפי זה, מיהו הסמוך? מיהו החכם? מיהו הרבי ההגון?
רבנו מבאר שתורה זה נקודת החיבור של הבריאה עם המקור שלה, כדבר חי, כמו אבן שתיה (אות ו') שממנה מושתת העולם וכמקור חיים לעולם. תורה היא 'חכמה'. ומהי חכמה? (אות ב') חכמה היא- 'כולם בחכמה עשית', חכמה היא נקודת הבריאה בעצמה. וכפי שבספירות החכמה היא הספירה שמבטאת את המגע הכי ראשוני של הבריאה עם הבורא, כך גם החכם זוהי מהותו.
וממילא מה זה סמיכה? מה זה חכם שנקרא רבי? חכם זה לא בעל הידע אלא חכם זה בעל ההתקשרות לנקודת הבריאה וההתחדשות של העולם, הנקודה של ההתקשרות עם ה'. זה רבי הגון.
רבי הגון הוא רבי שמראה לתלמידים שלו שגם הם קשורים בה'. ואף על פי שלכאורה עצם המציאות של רבי היא המציאות ההפוכה- שהרי הרבי הוא גדול והתלמידים הם קטנים. רבי הגון אינו רבי גדול, הוא רבי הגון. הגדלות שלו זה שהוא לא גדול, זה שהוא מראה לכולם שהם צריכים להאמין בעצמם ושהתורה שייכת להם ומחכה שיחדשו בה. מה שעושה את רבי הגון זה שהוא מאמין בעצמו ומתוך כך מסוגל להאמין בתלמידים שלו שגם להם יש נשמה קדושה, שראויה שתחדש בתורה.
תפקיד הרבי ההגון הוא להאיר בתלמידים
אבל בעצם איך יכול להיות בו את האלוקות? הרי זה תרתי דסתרי...שהרי אם זה לא ידע, וזה אלוקות כיצד זה יכול להיות במישהו? זה הסוד של תורה סא..
יש שאני לומד תורה מצד הכח שלי, הידע שלי, מצד החכמה שלי מצד הכשרון שלי. ויש שאני לומד תורה מיד נותן התורה בלי שום תנאי. זה תורה של אמונה, של תפילה של חיבור בין נותן התורה וביני. התורה שאני מקבל לא נשענת על שום 'כשרון' 'כח' 'ידע' וכו', היא נשענת ישירות על זה שה' נותן את התורה. כשאני בא ללמוד תורה שהיא תורה אלוקית, אני חייב להתאזר באמונה, אמונה בכך שאני הקטן שלא יודע מספיק, ולא חכם מספיק, ולא שלמות הכישרון, בא ברגע זה לקבל מיד נותן התורה את התורה. זה עיקר נתינת התורה.
וזה תורה אחרת, זה תורה עם חיים.
וגם, זה תורה שמכירה בהכרח בחלקיות שלי, כי אני לא מקבל את התורה מטעם השלמות שבי, אלא להיפך, מתוך החסרון שלי, השם ממלא אותו בתורה. ובגלל שאני מכיר בחסרון שלי לא עולה בדעתי להגיד שאני שלם, אני חלק (מלשון מחלוקת) מהתמונה ולכן אני גם בהכרח מאמין בתורה של החבר שלי ומוכן להבין שהוא מביא חלק ואני חלק ואין זה סותר, אפילו שיכול להיות שמצד השכל והמוח (עם המותרות) נראה לי שהאמת הפוכה. אני חולק עליו וחולק איתו את העוגה, החתיכה שלי קיימת וגם החתיכה שלו.. שנינו קיבלנו מנותן התורה. בוודאי אנחנו מוכנים להתווכח כדרכה של תורה ולהביא הוכחות ואולי גם בעקבות זה לשפר את דעתנו (עיין אות ה') אבל אני לא מנסה להכחיד את החולק עלי.
דואג היה לועג על דברי חכמים. דואג סמך והסמיך את עצמו על השכל שלו ואפילו על הנסיון שלו בתורה, וממילא לא רצה לקבל את השמועה של שמואל הרמתי , אלא העדיף לחשוב שדברים אלה הם מותרות. התיקון לזה הוא להיות מי שמוכן לחלוק, להתדיין ולהיות כדוד המלך , וכפי שרבנו אומר, שדווקא על ידי שיהיה מוכן לקבל את הקושיה שמקשים עליו ישוב בתשובה בעצמו (=ידע יותר נכונה מה באמת דעתו), וגם יבין את החשיבות של החולק עליו, ויתחיל להחשיב את כל הספרים (אות ה').
דואג רצה לייצר מעמד של 'סמיכה', שהוא בבחינה של אני ואפסי, אני החכם ומי יכול לעמוד נגד הסברות שלי (כח העמידה של התורה שלו הוא מסברות של המח בגמ' ביבמות עו:, ולמוח מגיעות מותרות), ואי אפשר לחלוק עלי, יש לי תשובה לכל שאלה, אני הכי חכם. זאת צורת העמידה שלי בעולם, צורה שמקבלת את מקומה בכוחניות ובעליונות (נעצר לפני ה'- אומר רש"י שלא יצא מאהל מועד כדי לעסוק בתורה, בחינה של שלמות של תורה)
דוד המלך מחדש מושג של תורה שדואג לא מוכן לקבל. דוד המלך מתפלל במזמור נב תפילה כאשר דואג אומר לשון הרע לשאול: מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. ופירש רש"י שדוד אמר גיבור, והכוונה לגיבור בתורה! ואמרו בגמ' (סנהדרין קו:): אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: לא גבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה? לא חסד אל נטוי עליך כל היום! ופירש רש"י: לא חכם בתורה אתה - דכתיב (משלי לא) ותורת חסד על לשונה. זה לא נקרא להיות חכם בתורה אם זה לא מצד החסד שנטוי עליך, וכפי שדוד המלך אומר בסוף המזמור: הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ: וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד.
הביטוי 'חכם' גם מתבאר כאן. שהרי רבנו מדבר כאן על 'חכם הראוי לסמיכה' (אות ב), ועוד הרבה פעמים שם בהקשר של הסמיכה. חכם זה לא מי שיודע הרבה, חכם זה מי שמקבל את חכמתו מיד ה' (אות ב'). ומדוע מי שיודע הרבה אינו נקרא חכם? כי החכמה מאין תמצא, החכמה זה ההופעה הכי עמוקה של התורה היישר מנותן התורה ואצל הגאוותן שמנסה להעמיד את עצמו בעולם בזכות חכמתו שלו אין חכמה בבחינה זו .
בגמ' בסנהדרין (קו:): "ותשא בריתי עלי פיך. אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ". ופירש רש"י שם: "ולא בלב". וכפי שרבנו מתאר באות ד' שהמותרות מגיעות ללב ומטנפות אותו. וממילא התורה היא רק מהמוח שגם הוא מלא במותרות (אות א'). ישאל השואל אם גם המוח וגם הלב מטונפים מה העצה? רבנו אומר באות ה': "כי ע"י המים הנ"ל, נעשים אצלו עצות שלימות, בבחי' (משלי כ') מים עמוקים עצה בלב איש: ואלו המים, הם בחי' מחלוקת, בחי' (במדבר כ') מי מריבה. ועל כן מחלוקת נקרא פלוגתא, בחי' (תהלים ס"ה) פלג אלקים מלא מים." כלומר שהמחלוקת שהיא בחינת לב+מים זה העצה.
כלומר, הלב יכול להיות לב אבן שלא מוכן לקבל להכניס ולהיות במגע עם העולם, לא להיות בהתכללות אלא בתפיסה ורצון של קבלת תורה במובן יחידי מושלם וסגור- של לב אבן, ויכולה להיות בבחינה של מים- מחלוקת וכל זה דרך הלב, לא דרך המוח, כי התיקון לא נעשה מהמוח אלא מהלב . את לוחות האבן שהם התורה שבכתב שמים על אבן השתיה, כדי לחבר את התורה לנותן התורה. ללמוד תורה מהלב זה התיקון. מי שלומד מהמח לא יכול להבין איך יש עוד אנשים שחולקים. וגם הוא לא מאמין בתורה, כי המקור של התורה שלו הוא מהמח, שזה דבר הישגי שאפשר למדוד את האיכות שלו וממילא יכול להיות טוב יותר ופחות טוב. בלב אין יותר טוב ופחות טוב, לב זה התקשרות עם נותן התורה.
הקלקול של דואג היה מהלב, שהיה מלא בקנאה בגלל שלא הבין את סוד המחלוקת שנובע מסוד המים, אבן השתיה שאותה דוד מצא , מהסוד של זה שהתורה מתקבלת מה' ולא מתקבלת מהשלמות של הידיעות. ותיקון הקנאה הוא תיקון ההתכללות שרבנו מדבר עליו באות ז'.
אגב גם דואג בעצמו 'דאג' שהוא לא מושלם... שהרי אם השלמות שלי היא זו שנותנת את המעמד שלי, כל אחד יודע בנפשו שאיננו שלם בתורה ודואג מכך תמיד.
דוד המלך. מלך של שפלות, מלך של אמונה אמיתית בעצמי שזה היפך הגאווה. ענווה זה לדעת שאני חסר, ולהאמין שה' רוצה אותי כמו שאני, ואפילו שאני חסר ה' רוצה להכניס לחסרון שבי תורה, ודרך החסרון שבי תתגלה תורה. כל ספר תהילים זה היסוד הזה. הרצון שלי להיות מושלם וככה לקבל תורה, הרצון לנסות לסגור את החסרון שבי (על ידי בעצם מעשים טובים השקעה וכו' שבעצם מתנכרים ולא מאמינים שה' רוצה בי) כדי לקבל תורה, זה לקבל תורה לא דרך המקור שלה.
כשאני לא יודע את החלקיות שלי בתורה אני גם נאבד בתורה, נאבד בים הגדול הזה, לפעמים מתייאש ממנו ולפעמים פשוט נאבד בתוך כמות הדעות והסברות בסוגיה אחת ! ודוד המלך, הלכה כמותו בכל מקום!, ועל זה דואג התקנא בו! משום שדואג חשב שהידע והחריפות שלו זה מה שבסוף יוצר את העובדה שהולכים כמותו (היצר הרע של המנהיג בתחילת אות ב'), ושזה מה שיעזור לו להוציא הנהגות ישרות ולדעת מה לעשות, אבל כשראה שהלכה כמו דוד התקנא !
הדבר שבו הכי התקנא דואג בדוד המלך , הוא שדוד המלך מצא מקום לדרוש מהתורה היכן בונים את המקדש, מצא את אבן השתיה (אות ו'), הנקודה שבה מתגלית החכמה, הנקודה של חיבור הבורא עם העולם, שממנה הושתת העולם.
דוד גילה שמקום המקדש הוא גם בבנימין וגם ביהודה, חולקים . הצדיק, (באות ז') בהקשר של ראש השנה ואבן השתיה, ממתיק את הדינים וכולם נכללים בצדיק כי זה מה שהצדיק מגלה, הצדיק (חכם), באות ג' מוזכר כמי שיודע את תהלוכות כל הגלגלים, כלומר הוא לא במקום כל הגלגלים אלא הוא יודע את הסדר והאיזונים ואת ההתכללות של כל הגלגלים .
השלמות של התורה לפי תורה סא היא שנכתבים כל הספרים שהיו צריכים, כל אחד עם החלקיות שלו, ההיפך מהשלמות שאותה דואג חשב- שיש שלמות שמתרכזת מתוך איזה פסגה של כשרון. רבנו מעביר את השלמות מהתורה כביכול אל ישראל, כשישראל שלמים וכולם מגלים את החלק שלהם בתורה אז התורה שלמה .
הגמ' אומרת (יומא כב:) על שאול המלך: אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול - מפני שלא היה בו שום דופי. ולכאורה מה רע בזה? דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך. אין בעיה שאין דופי, הבעיה היא שיכול לזוח דעתו עליו. הכוונה שישכח את נותן התורה.. ירגיש שדעתו שייכת לו, ויצא מהשפלות.
הגמ' בסוטה (כא:) אומרת שדואג לא ידע שהעבירה לא הופכת את דוד לאחד שה' עזב אותו... כי בתפיסה של דואג זה הגורם וכו'..
הירושלמי דורש שדוד המלך הסמיך 90 אלף אנשים ביום אחד. וכמה בולט ההבדל בין דוד המלך שמוכן ביום אחד להסמיך ולתת אמון בתורה של כל אחד, כמובן בתוך המסגרת של המחלוקת והמשא ומתן כהלכה, לעומת דואג שהיה אב בין דית שרצה לדרוש שדוד לא ראוי לבוא בקהל וכביכול הוא מותרות.
לתגובות: yosefgrinfeld@gmail.com

נעצר לפני ה' -
במקום להיות כלי לאור של ה' שעובר דרכו, הן בלימוד, והן בעבודת ה',
דואג לא מאמין בעצמו, שהוא כלי לאור, ולכן הוא בבחי' עצירות, שהאור נעצר ממנו.
גם כשהוא בבית ה', הוא לומד את שלו, במקום לקבל את מה שקורה בבית ה', להיות כלי.
ומי שלא מאמין בעצמו, גם לא מאמין באחרים, ובפרט בכאלו שנראים כמו דוד המלך, שאין להם את כל התארים והחיצוניות המתאימה, והם מאד מאמינים בעצמם עד כדי שמסוגלים לצאת לבד מול דוד המלך.
את הברסלבים הפשוטים שמאמינים באמונת חכמים ללא גבול ברבינו, ולכן יודעים שהאם עובדי ה' גדולים באמת - קשה להכיל... ובפרט לאנשים דואגים...
צריך להמשיך לחפש מי הוא דואג, וכנראה שהוא הזלע"ז (הכלל השישי) של דוד המלך.

@איש-ריבי הכלל אומר שאנו נלמד גם את הפשט של המקור, וננסה לראות איך גם הפשט משתלב בקשרי המאמר. ז"א גם לפשט יהיה מה להוסיף לנו, אך הרבה פעמים זה לא ישירות למקום שבו נאמר המקור, אלא באופן שמקושר לכלליות השגת המאמר וקשריו.
לדוגמא, רבינו הביא את הפסוק 'משפטים בל ידעום', ודרש אותו בדרכו הפנימית על משפט מעוקל ובלבול המוחין ('בל' לשון 'בלבול') שנעשה למי שיש לו עשנים סרוחים על מוחו.
אך פשט הפסוק מדבר על הגויים שלא יודעים את המשפטים והחכמה האלקית שה' נתן לישראל.
ולפי כלל יא' גם פשט זה שייך לנו, ומקושר למאמר.
וייתכן לבאר (ע"פ כלל יא') ולייחד בין דרשת רבינו לבין הפשט באופן הבא -
המשפט המעוקל אצלנו הוא כאשר אנו לומדים תורה בלי להאמין ולדעת מהסוד שיש בה, היינו מהשכל האלקי שעובר דרך החכמים אל כתב התורה, ואז אנו בבחי' מסוימת כמו הגויים, שאין יודעים מן המשפטים האמיתיים (כפי שעולה מפשט הפסוק).

@איש-ריבי @כפטיש-יפוצץ @מאמין-בעצמי

בהמשך למה שכתב "מאמין בעצמי",
עולה מהמאמר שאדם שיש לו פגם אמונת חכמים, היינו שהספרים (והאנשים) הם למותר אצלו, והוא בבחי' שהוא מלעיג עליהם, אז הוא יהיה בבחי' עצה חלוקה עם עצמו ומשוקע במותרות. (שהרי כאשר יתקן פגם זה, ייטהר מהטינופת והמותרות).
אז חשבתי על כך,
שהמחלוקת בעצמה - שיש גוונים שונים ושכלים פרטיים (אות ו' במאמר), וכן זה שיש אותיות שונות (אות ב' במאמר), וכן שיש מלאך ושכל מיוחד לכל גלגל (אות ג') -
כל זה הוא הכרחי וטוב, כי מכל זה מתגלה שיש שכל גדול יותר, כולל וכו'.
אלא מה?
אדם כזה שכולם למותר אצלו, הוא בעצם לבד!!!
ואז ממילא ענין המחלוקת שהוא הכרחי! מתגלה אצלו בעצמו - והוא חלוק כולו ודואג ומסופק וכו' וכו', כי אין לו עם מי להתחלק בבחינת המחלוקת בעצמה, והיא משגעת אותו בתוך עצמו.
ולכן התיקון, שמרחמים עליו מן השמים, ומחייבים אותו לצאת מהלבד שלו, לפגוש אנשים שחולקים עליו, או מציאות פנימית שתחייב אותו לצאת מעצמו וכו',
ואז המחלוקת שלו בעצמו, תצא ממנו, אל החוץ, ותוכל להתגלות באופן חיובי, שיש מישהו שונה ממני, ואני לא מסכים איתו, אבל הוא לא למותר אצלי! אני לא מלעיג עליו, כי סוף סוף, שנינו שכלים פרטיים שנכללים כל אחד עם האמת שלו שהוא צריך להביא לעולם, בתוך השכל הכולל.

מי שהולך עם תורה סא' מתחיל להרגיש עד כמה המותרות עלו על לבו, והוא מסופק תמיד, ואין לו עצה שלימה.
והעצה של רבינו עם המחלוקת שהיא המטהרת מהטומאה, צריכה בירור, כי היא יסוד להתחלת התיקון,
ולכן רציתי כאן לעורר דיון בענין שיחפש למעשה' איך זה נראה בחיים המפגש עם המחלוקת הזו, ואיך מתבוננים בזה, ועושים תשובה על כך?