שלום לכולם, אני נמצא כעת בציון רבינו הק', ופתאום ראיתי קונטרס קטן בשם: "ואם באמת אספר לרבנו את כל עוונותיו?"
כמובן שלקחתי לקרוא.
חוברת קטנה שמישהו (לא מופיע השם שלו) מספר על עצמו בפשיטות, מה שהוא עבר פעם עם הענין של הוידוי דברים.
הכלל - הבן אדם לקח את הענין בתמימות וברצינות כאחד (בד"כ התמימות לוקחת אותנו לנייחא...).
לפני חנוכה (לא יודע איזו שנה) הוא למד היטב את תורה ד', והחליט להכין וידוי דברים רציני - הוא ישב כמעט כל יום במשך 20 דקות ועבר על החיים שלו בפרקים של 3 שנים כל פרק, מ-3 שנים לפני הבר מצוה, והעלה בזכרונו כל מה שיכל, וכתב זאת!!!
הוא היה בחנוכה באומן, אבל עדיין לא סיים את הוידוי אז הוא המשיך כך עד שבועות.............
לפני שבועות, הוא מספר שהוא ישב 5.5 שעות ואמר את הוידוי!
אז לפני שהחכם שבתוכנו כבר מכין תשובות מפולפלות למה הוא לא נהג כראוי, וזה סתם חומרות וכו' וכו' וכו',
בואו נתפעל מהיהודי (ובפרט שאנו לא יודעים מי הוא...).
אני אישית מאד התחייתי מזה,
אין זה אומר שאנסה לנהוג כמותו...
אבל אקבל ממנו את האמונה החזקה בעצות, וללכת איתן בכל הכח.
אשרינו.

נ.ב
תוכחה מגולה עלינו, שהאשכול הזה (שיח פתוח על התורה עם דברים מהחיים) עומד לו שומם.
אבא תעזור לנו לקבל מהתם הקדוש, וללכת עם תורות וללומדם בעיון עם הכללים וכו', בתמימות ופשיטות, ושהמתנה הנפלאה שקיבלנו ללמוד תורות בעיון ועם הכללים וכו', לא תמנע מאיתנו להיות ברסלברים פשוטים שהולכים חזק עם האמונה בעצות, ומשתדלים בהם.

@בעל-מוח אני אישית מזדהה עם מה שכתבת.
אכן יש בברסלב שיחות חריפות נגד השתיה, אך נ"ל שהעיקר הוא אם עושים מזה את העסק העיקרי, ומשתכרים.
אך כדי לרומם את המוחין בסעודות מצוה דייקא, ועם זהירות משהו, כשכוונתו לטובה - אז הלחץ הגדול מדי בענין - נראה לי מוגזם.
תראו שיחה מעניינת:
שיש"ק ב–תרע
"פַּעַם בְּשִֹמְחַת-תּוֹרָה, הָיָה רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין קְצָת בְּגִלּוּפִין, מֵחֲמַת שֶׁשָּׁתָה מְעַט יַיִן הַמְשַׁכֵּר, וְנָפַל מֵרֹב הַשִּׂמְחָה לְרַגְלֵי מוֹהַרְנַ"תְּ וְאָמַר לוֹ: "אַתֶּם הַחַיּוּת שֶׁלִּי! אַתֶּם הַחַיּוּת שֶׁלִּי"! "אִיר זַיְינְט מַיין חַיּוּת! אִיר זַיְינְט מַיין חַיּוּת"! לְמָחֳרָת שְׁאָלוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ, אִם זוֹכֵר מַה שֶׁאָמַר אֶתְמוֹל, וְאָמַר לוֹ רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין: "כֵּן, זוֹכֵר אֲנִי וְגַם הַיּוֹם אוֹמֵר אֲנִי כֵּן"! אָמַר לוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ: "מַה שֶׁאתָּה אוֹמֵר הוּא אֱמֶת, אֲבָל לֹא בְּשִֹמְחַת-תּוֹרָה בְּפֶה שָׁתוּי..." "וָואס דּוּ זָאגְסְט אִיז אֱמֶת, אָבֶּער נִישְׁט שִֹמְחַת-תּוֹרָה מִיט אַ פַארְטְרוּנְקִינֶער מוֹיל...".

אז אפשר מהשיחה הזו להביא ראיות נגד השתיה, אבל מאידך, תחשבו על בית המדרש של רבי נתן בשמחת תורה, ושם נמצא תלמידו רבי נחמן מטולטשין, ועובדא שהוא שתה, וכנראה לא מעט, שהרי רבי נתן אמר עליו 'בלתי פה שתוי'.
ונראה לי שאם היה כזה איסור גורף על הענין בברסלב, אז הוא לא היה מעיז לשתות בבית המדרש של מוהרנ"ת.
ומכאן ראיה לכך שלא צריך להיות בלחץ גדול כנגד זה, ומאידך, סו"ס לזכור שרבי נתן אמר לו שטוב אם היה אומר זאת בלתי פה שתוי.
ואלו דברים שהם בבחי' דבר המסור ללב, וה' יראה ללבב.
שנזכה לעשות רק לשם שמים...

טומאה קטנה -
מי לא מזדהה עם ההגדרה שאין עבודתי תמה - שהתפלה ועבודת ה' לא שלמה, וההרגשה של רגל בפנים ורגל בחוץ מלווה אותנו בקיום התורה והמצוות.
בנוהג שבעולם - זה בסדר, מה לעשות אנו חיים בהעלם בעולם הזה.
אבל רבינו רוצה שנעשה על כך תשובה.
והפלא הגדול, שע"י התשובה הזו אנו גורמים גם לבעלי העוונות (שלעיתים זה גם אנחנו בעצמנו), להיות כסא לקדושה, וסוף סוף גם לחזור בתשובה.
יוצא שבמקום לקטר ולקטרג על כל מי שרחוק מיהדות כראוי, עלינו להסתכל על עצמנו, ולהבין שהתיקון שלהם תלוי בתשובה שלנו על כך שאנחנו גם בעצם נמצאים תחת הטומאה (הקטנה).
ואדרבה, מי שיצא מכלל ישראל, לא יכול לשוב, כי מבחינתו הוא בחוץ,
אבל אנחנו שב"ה עוד בפנים בתוך כלל ישראל - עלינו חובת השעה לשים לב לשרץ הקטן, ולתקן אותו.

זה פלא, שיש 2 סוגים של וידוי דברים: אחד לבעלי העוונות, ואחד לעובדי ה' שכבר תקנו את כל המידות הרעות, אך עדיין אינם יודעים באיזה דרך מהלכים...
ובאופן מסוים רבינו אומר לנו ששני הסוגים הללו נמצאים באותה סירה, שניהם לא זכו עדיין לטעום מעין עוה"ב, ולכן העוה"ז אוכל אותנו (בלי מלח...), או בעוונות ממש רח"ל, או בטומאה קטנה, אותה אנו מרגישים חזק.
רבינו אומר לנו: אל תשלימו עם חוסר השלימות, ותעשו על כך תשובה - אל תוותרו על העינא חד דרחמי, זה לא רק לצדיקים, זה גם לנו, וכך נוכל לתקן גם את עצמנו וגם את הרשעים שמחכים לתשובה שלנו.
"יחד שבטי ישראל" - הסיפא של "ויהי בישורון מלך" (שמוסב על הצדיק בסוף אות ז'),
מי שמפריד את עצמו משבטי ישראל, בהכרח יפריד גם בין שם אלקים לשם הויה, וממילא לא יוכל לזכות לדעת שכל מאורעותיו הם לטובתו.

מי שהולך עם תורה סא' מתחיל להרגיש עד כמה המותרות עלו על לבו, והוא מסופק תמיד, ואין לו עצה שלימה.
והעצה של רבינו עם המחלוקת שהיא המטהרת מהטומאה, צריכה בירור, כי היא יסוד להתחלת התיקון,
ולכן רציתי כאן לעורר דיון בענין שיחפש למעשה' איך זה נראה בחיים המפגש עם המחלוקת הזו, ואיך מתבוננים בזה, ועושים תשובה על כך?

@איש-ריבי הכלל אומר שאנו נלמד גם את הפשט של המקור, וננסה לראות איך גם הפשט משתלב בקשרי המאמר. ז"א גם לפשט יהיה מה להוסיף לנו, אך הרבה פעמים זה לא ישירות למקום שבו נאמר המקור, אלא באופן שמקושר לכלליות השגת המאמר וקשריו.
לדוגמא, רבינו הביא את הפסוק 'משפטים בל ידעום', ודרש אותו בדרכו הפנימית על משפט מעוקל ובלבול המוחין ('בל' לשון 'בלבול') שנעשה למי שיש לו עשנים סרוחים על מוחו.
אך פשט הפסוק מדבר על הגויים שלא יודעים את המשפטים והחכמה האלקית שה' נתן לישראל.
ולפי כלל יא' גם פשט זה שייך לנו, ומקושר למאמר.
וייתכן לבאר (ע"פ כלל יא') ולייחד בין דרשת רבינו לבין הפשט באופן הבא -
המשפט המעוקל אצלנו הוא כאשר אנו לומדים תורה בלי להאמין ולדעת מהסוד שיש בה, היינו מהשכל האלקי שעובר דרך החכמים אל כתב התורה, ואז אנו בבחי' מסוימת כמו הגויים, שאין יודעים מן המשפטים האמיתיים (כפי שעולה מפשט הפסוק).

רק אצל רבינו מטרת העיון העמוק, היא להביא לפשיטות דפשיטות, שנזכה ע"י העיון העמוק להגיד קצת יותר ליקוטי תפילות בפשיטות בעזרתו ית'.

@איש-ריבי
בכלל עצמו לא מובא שאמור להתחדש לנו משהו גם בפשט הפסוק, אלא רק שפשט הפסוק מקרין לנו אור נוסף על הלימוד של המאמר ומתייחד עם דרשת רבינו של הפסוק.
אבל באמת, אפשר להוסיף שע"פ דרשות רבינו, אז גם פשט הפסוק מעכשיו נעשה חדש בשבילנו, ו'משפטים בל ידעום' הפשוט מקבל אור חדש כשאנו אומרים אותו בכל פעם בתפילה ובתהלים, אור של תורה סא'.