דברים שכתבתי ב'פורום לתורה':
גדולה האבדה ואין לה תמורה!
שעת חימום הוא ואין הלב פנוי לכתוב ולספר, אבל פטור בלי כלום אי אפשר.
כעת עזב את העולם, יהודי קדוש, שהתהלך כאן כעומד ומוכן לעבור לעולם שכולו טוב בכל רגע שיקראו לו, העולם היה אצלו כפרוזדור באופן מוחשי ביותר.
כל חייו עבד ועמל לבטל עוד קצת מהחומריות שלו, עוד קצת מהישות, להתבטל להקב"ה, לבטל עצמו לגמרי.
שנא את הכבוד, מאס בעולם הזה, וכל מעייניו לא היו אלא לעשות רצון בוראו.
לא החזיק מעצמו כלום, לא מעצמו, לא מדעתו, לא מעבודותיו.
היה בטל ומבוטל בעיני עצמו, וזה מה שהקרין גם לסביבה, א מענטש איז גארנישט "אמת מלכנו אפס זולתו" אין שום דבר חוץ ממנו ית'.
התייסר בייסורים במשך שנים רבות, וקיבלם באהבה והצדיק עליו את הדין, תוך שהוא מרגיש שהייסורים מאמת מגיעים לו, "ישמע בזיונו ידום וישתוק" היה חלק ממנו.
היה מבוטל לגמרי לרבנו ודעתו, לא היה לו שום דעת מעצמו כי אם מרבנו.
דבר שרבנו לא החשיב לא היה חשוב אצלו, דבר שרבנו החשיב היה חשוב אצלו עד למאוד.
ומסר נפשו למען הפצת דעת רבנו, ורבים קירב לרבנו.
אפשר לכתוב עוד ועוד. ועוד חזון למועד.
ה' ינחמנו.
בשבת כבר היה בביתו.
ואמר שהוא שמח שהוא בבית, כי הוא מרגיש שהוא עומד למות ועדיף שזה יהיה בבית ולא בבי"ח.
כמו"כ לפני קצת זמן הוא כבר היה במצב של גסיסה, ואח"כ חזר לחיות.
והוא אמר שכל ימיו חשב על יום המיתה, אבל מכיון שלא ידע איך זה מרגיש לא היה יכול לתאר זאת לעצמו כדבעי, אבל עכשיו הוא כבר יכול לחשוב על יום המיתה ותאר לעצמו את הגסיסה..
את הכול הוא ראה בעיניים של "העולם הזה דומה לפרוזדור, התקן עצמיך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין".
דברים שונים על הנפטר הגדול זצ"ל שעולים לי בראש בלי סדר;
א. סיפר לי בהלוויה מנהל של אחת הישיבות בברסלב, שלאחרונה הוא בנה בנין לישיבתו, ואחד הנגידים הגדולים בברסלב תרם לו הרבה כסף, והוא סיפר את זה לרנ"ל, אמר לו רנ"ל שיזמין אותו להנחת אבן הפינה. והוא אכן הגיע והוא כיבד שם מאוד את אותו נגיד וכתוצאה מכך ההוא הוסיף עוד נתינה גדולה מאוד. כמו"כ למחרת מהדינר שהתקיים לטובת קרן הבנין רנ"ל התקשר למנהל ושאל "כמה כסף נכנס".
ב. 'מורשת הנחל' בנתה השנה בנין גדול באומן. אבל לא היה כסף לבניית המקוה, ורנ"ל הכניס עצמו לעניין ודיבר עם גבירים, וגם שלח עסקנים לחו"ל לאסוף כסף. כשאינו רק נענה לבקשת העסקנים אלא עושה ומעשה מעצמו למען רבינו!
ג. פעם אחד היה איזה אירוע גדול בשוהל והוא קיבל שם "מדי הרבה כבוד".. לטעמו, והוא התלונן על כך למישהו, וההוא אמר לו "הרי ר' יעקב מאיר מקבל הרבה כבוד".. ענה לו רנ"ל "רבי יעקב מאיר הוא ערליכער איד"! (כלומר שלכן הוא יכול לקבל כבוד, משא"כ הוא..).
ד. בשנים שלא היו יכולים לנסוע לאומן, הוא היה לוחם גדול למען הקיבוץ בירושלים (כתלמיד של רל"י בנדר זצ"ל).
הוא אף כתב קונטרס בעניין, אך רל"י אמר לו שלא יפרסם את זה, וכן עשה ואף גנז את הקונטרס ולא חס על עבודתו בכתיבת הקונטרס. ושנים אח"כ אמר שהוא שמח שכך עשה כי היום הפולמוס כבר לא נוגע ולא חסר שיישארו קונטרסים מהוויכוח הישן.
ה. פעם עורר רל"י בנדר על כך שמתעניינים כל היום בשיחות ולא עוסקים כראוי בליקו"מ באומרו "כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך".
אצל כולם זה היה "עוד שיחה" מרלוי"צ לחזור עליה.. אבל הוא חזר לביתו וזרק לגניזה (או שרף, לא זוכר) את המחברת שבו הוא כתב את השיחות מרלוי"צ..
ו. היה תלמיד חכם גדול מאוד, ושמעתי מנכדו שאביו אמר לו שבביתם אף פעם לא הוצרכו לשאול שאילה למורה הוראה ואת הכול הוא הכריע.
ז. בעבר היה שם את פאותיו מאחורי האוזניים, ופעם אחת הראה לו בנו (הרה"ג ר"צ שליט"א) בשיש"ק שרבנו אמר שעדיף שהפאות יהיו מעל האוזניים, ומיד העביר את פיאותיו מעל האוזניים ללא שום התחכמות.
ח. אחד הנושאים עליהם דיבר ללא הרף שזה היה ממש "הנושא" שלו, היה "התבודדות".
בכל דרשה על כל נושא ועניין, היה מגיע בסוף לעניין ההתבודדות.
היה מרבה לדבר שלא ניתן לצאת מתאוות עולם הזה ללא התבודדות וצעקה להשי"ת, והחדיר עניין זה בשומעיו, וזכה שדבריו עשו פירות והרבה שעות התבודדות נעשו בזכותו!
ט. בכלל זכה שיהיו דבריו נשמעים, וכל שומעיו מעידים שדיבוריו נכנסו בליבם כחץ מקשת, ולא יכלו להישאר אדישים ולהמשיך בחיים כאילו כלום, הוא היה מעורר את הלב והנשמה לעבודת ה' והיו מתרוממים מעלה מעלה.
י. לפעמים בדרשותיו היה מדגים איך לבקש מהקב"ה, ותוכ"ד זלגו עיניו דמעות.
יא. סיפר לי אחד, שבאחת השבתות במירון אכלו ב'יד עזרה', וכשחזרו מהתפילה החדר אוכל עדיין היה סגור וחיכו בחוץ, והוא ראה את רנ"ל נעמד ליד הקיר ומתחיל להתנועע בהתלהבות!
יב. פעם אחת עלו אליו ראשי אחת מישיבות ברסלב להיוועצות, וזה היה בעונת הרישום והם סיפרו לו שאחד מנכדיו נרשם לישיבה, אז מיד הוא אמר שאינו אומר להם לקבלו ויעשו את השיקולים שלהם.
למעשה לא קיבלוהו מיד לישיבה, ונכדו ביקש ממנו שיפעל למענו אצל ראשי הישיבה. וכשעלו אליו פעם נוספת באותה תקופה, הוא אמר להם בפשיטות שהוא מבקש מהם טובה אם אפשר לקבל את הנכד שלו (כמובן שקיבלוהו).
יג. בתפילות ר"ה נהוג שהציבור משורר עם החזן קטעים שונים מחזרת הש"ץ, הוא אחז שיש בעיה הלכתית שלא שומעים את כל הברכה מהחזן, והנהיג שהחזן יאמר את הקטעים הללו אחרי שהציבור משורר אותם.
רי"צ חשין (שיבלחט"א) התווכח אתו שזו לא בעיה ואין לשנות המנהג. כדרכם של תלמידי-חכמים הוויכוח היה מלא ריתחא דאורייתא ועלה לטונים גבוהים. בעריוה"כ מקבל ריצ"ח טלפון מרנ"ל ובדמעות שליש הוא ביקש ממנו מחילה על כך שהתווכח אתו וצעק עליו.
יד. פעם אחת התקיימה חבורה בראשותו בבית אחד מאנ"ש, והוא ראה על הקיר תמונה של רל"י בנדר ור"ש שפירא, והוא שאל "מה המטרה בתמונה?", ואחד ממקורביו (צביקה אורלנצ'יק הי"ו) אמר לו "מה הנך חושב, אחרי המאה ועשרים שלך יתלו תמונה שלך", והגיב בחיוך מלווה גיחוך קל כדרכו..
טו. פעם אחת הוא מסר שיחה בשבת אחה"צ בבית אחד מאנ"ש, בעל-הבית שלא כ"כ הכיר את סגנונו הגיש לציבור ממתקים שונים כבמבה וכדו'. אבל כמובן שאף אחד לא העלה על דעתו להכניס לפיו דברים כאלו בנוכחותו, ובסיום השיחה שם לב רנ"ל שלא אכלו, והוא אמר לאנשים שבעל-הבית יכול להיעלב וחייבים לאכול, אבל עדיין אף אחד לא העיז לאכול.. עד שהוא עצמו בירך ואכל מהממתקים או אז ניאותו גם שאר האנשים לאכול.. [מי שלא הכיר לא יבין].
טז. את המאמר חז"ל "זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המוות" הוא הסביר, ש"זכה" הכוונה מי שהזדכך מחומריות הגוף, ושאל שא"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואיך נוכל ללמוד בלי שניכשל בסם המוות, והוא מותיב לה ואיהו מפרק לה – "וועס העס רייס'ט זאך דערצו" הרי הוא גם בכלל "זכה נעשה לו סם חיים".
יז. הוא היה שואל מה הייתה התביעה על אחר שאמר "איזיל ואיתהני מהאי עלמא" הרי הוא שמע בת קול "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" ומה היה עליו לעשות?!
והוא ענה שהתביעה עליו הייתה שהיה לו צד בראש שיש גם אפשרות של ליהנות מהעולם הזה! בשעה שליהודי מאמין אמור להיות ברור שהעולם הזה הוא לא אופציה, וממילא גם כשאומרים לו "חוץ מאחר" אין לו מה לחפש בעולם הזה, והוא אמור להמשיך לעבוד על האופציה היחידה שיש והיא עבודת ה'.
יח. פעם שאלנו אותו האם בחודש אלול יש עניין להרבות בנסיעה על קברי צדיקים, ואמר מיד "לא", ושאלנו אותו מה צריך לעשות בחודש אלול, והוא ענה מיד "לשבת וללמוד".
והוסיף שאומנם ר"ש שפירא עסק רבות בקברי צדיקים, אבל מרל"י בנדר לא קיבלנו כך.
יט. הוא סיפר פעם שיהודי אירופה שעלו לא"י לא ידעו מהלכות תרומות ומעשרות ואכלו טבל רח"ל. והחזו"א אמר לבחורים שבאו אליו שילמדו את ההורים שלהם את ההלכות ויזהרו שלא יכשלו חלילה באיסור טבל.
כ. פעם בעשי"ת הוא רצה לנסוע למירון, והציע לחבריו הליטאים להצטרף אליו, אבל הם לא הבינו מה עניין מירון לעשי"ת. אז הוא נסע לבד, ואחרי שהוא שהה שם יום או יומיים הוא רואה את חבריו שהם הגיעו למירון, אז הוא שאל אותם מה קרה שהם נמלכו בדעתם להצטרף אליו, והם ענו לו שמרן הרב מבריסק חולה והוא שלח את בני הישיבות להתפלל עליו במירון. או אז הוא הפטיר "כולי עלמא מודו שכשחולים נוסעים למירון, השאילה היא אם יודעים שחולים"..
כא. באחת הפעמים שהתעוררה שאילה של חיטוטי שכבי באומן, בא אליו שיבדלחט"א רבי דוד שמידל לדבר על העניין, ומשיצא הגר"ד אמר רנ"ל "יש לו חומרות שאינם כתובים בשולחן ערוך" ("הער האט חומרות וואס שטייען נישט אין שולחן ערוך").
כב. פעם התארח אצל בנו ועלו אליו קבוצה די גדולה לשמוע דיבורים, והתיישבו כולם בשולחן.
ולפני שהתחיל את השיחה, הוא הוצרך לעבור (משום איזה סיבה, אולי בגלל המזגן) לצד השני של השולחן.
אבל הייתה לו בעיה, שהאנשים שתפסו מקום קרוב אליו, יפסידו את מקומם ויהיו רחוקים ממנו.
ואמר שיחליפו בחזרה (לא זכור לי ברור אם באמת למעשה החליפו).
כג. למעשה, כל מכריו יכולים לומר "אזיל גברא דמיסתפינא מיניה"..
ואגב, אלו שהכירוהו עוד משנים שנימה, ראו את הנהגתו בשנותיו האחרונות כ'זקן מלא רחמים', כי בעבר היה ממש פחד ורעדה.
כד. סיפר לי מאן דהו, שנכנס אליו אליו עם מנהל של אחת מתלמודי התורה ברסלב בבי"ש, והוא הגיע ברכבו של אותו מנהל, והחליפה שלו נשארה ברכב שלו ועכשיו הוא נמצא ליד ביתו בלי חליפה.. הוא לא ידע מה לעשות, ואז המנהל אומר לו שיש לו ברכב איזה חליפה, הוא לבש אותה אבל ראה שהוא גדולה על מדותיו באופן ניכר.. אבל לא הייתה לו ברירה ונכנס כך.
רנ"ל שאל אותו לפשר החליפה.. והוא סיפר לו דברים כהווייתן, רנ"ל שאל אותו "בחוץ אתה בלי חליפה?" והוא ענה בחיוב, הורה לו רנ"ל לפשוט מיד את החליפה.. ואח"כ אמר לו "תראה לחיות יותר בשביל עצמיך ופחות בשביל השני"..
כה. היה פעם בשבת התאחדות של 'מורשת הנחל' (בשנים הראשונות ממש) והיו שם בני בחורים אחים, ספרדיים מ'אהבת משה' (בחורים בני עלייה ממש מתמידים וכו'), ואחד מהם צילם את רנ"ל בשעת הבדלה. הוא ממש רגז ע"ז ורצה לדרוש מהם למחוק את התמונות וכו', אך ר' לייזער קירשבוים הסביר לו שמדובר בספרדי ואצלם יש ייחס אחר לרבנים וחכמים ואי"ז קשור ל"פרסום", ונחה דעתו של רנ"ל..
כו. בנו הג"ר צבי היה עולה אליו לשמשו, והוא לא הסכים לו לבוא כי חשש לביטול תורתו.
עד שבנו אמר לו "אם אבא לא יסכים לי לבוא, לא אלמד כלל", או אז הסכים לו אביו לבוא לשמשו..
כז. רא"נ אנשין סיפר (בעצרת לזכרו) שאמר לו כשחלה שהדבר שהכי מפריע לו הוא שאינו יכול לרכז מוחו ללמוד.
כל ימי חייו היו מקשה אחת של "רעדן פון רבי'נס זאך" בכל מקום ובכל זמן!
אם זה לבחורים צעירים מהישיבות הליטאיות בבני ברק שקרבם לברסלב, אם זה בישיבת ברסלב-ב"ב בה כיהן כמשגיח ומשפיע, אם זה בעמנואל, אם זה בירושלים עיה"ק, אם זה באירועים ומעמדים, בכל מקום שקראו לו הוא הגיע ודיבר.
דרשותיו היו אש להבה של תביעה ודרישה מכל אחד לעבוד את ה' בכל כוחו, להזדכך מהתאוות החומריות, להשקיע כוחות בתפילה, לעמול בתורה, ועל כולנה להתבודד בכל יום, להאמין בכל דיבור ודיבור מרבנו.
כשעל הכול הוא מדבר מתוך אמונה פנימית, כשהוא מדבר האווירה מתחלפת לה מרגועה ונינוחה, למעמד נורא של דריכות והתעוררות, זעקתו על חובתנו בעולמינו מפלחת כל הלבבות, הקרעכץ שלו על העולם השפל מוציא מכולם את כל החשק מהעולם-הזה.
וכל זה לא נעשה בשאגות ובדרמות, אלא ביישוב הדעת, הוא מנתח כל דבר במאזני השכל, מסביר ומפרט, דבר דבור על אופניו, עד שכל אחד מזדהה עמו ומפנים את המסר אותו הוא רוצה לחרוט בלב השומעים.
היה לו כושר רטורי לא רע, שיחותיו היו בנויות לתלפיות שלב אחרי שלב, מעלה את הטון במקומות הנכונים, ומנמיך את קולו במקומות המתאימים. אבל לא היה בזה שום חן של שקר ושום הצגות או חיקויים חלילה, זה היה טבעי לחלוטין. הוא היה עם הקהל ודיבר אליהם.
והעיקר שכל מה שהוא דיבר היו דברים שהוא אחז בהם, הוא לא דיבר סתם באוויר, הוא דיבר מהמקום בו הוא אוחז, כשהוא דיבר על משהו ראו את הקָאך והברען שהוא בוער בעניין, ראו איך שהוא מדבר מעומק הלב, שהדברים נוגעים לו בציפור נפשו.
במשך עשרות שנותיו, משנות אברכותו הצעירות ועד הימים האחרונים ממש, היה ביתו פתוח לכל דורש ומבקש ה', לא משנה אם זה בחור צעיר או יהודי מבוגר, מקורב חדש או ברסלב'ר וותיק, ליטאי או צ'אלמר, חסידי או ספרדי, כל מי שרצה לדבר "פון רבי'נס זאך" או לקבל עצה והדרכה, היה יכול להיכנס כשרנ"ל יושב עם כל אחד ומדבר ומדריך, שומע ומקשיב, עונה ומתרץ, מיישב ומסביר.
הוא היה ממש הפקר לכל אחד, וככל שכוחותיו אפשרו זאת, לא היו שום מגבלות זמן, הוא תמיד היה שם לכל אחד כדי לחזקו ולעוררו, ליישב את תמיהותיו, לפשוט את ספקותיו, להדריך במשעולי החיים, לענות על שאילות, להדריך בדרכי העבודה.
אני זוכר שהיינו נכנסים אליו בחורים צעירים, והוא שואל אותנו "מה אתם רוצים", ואנחנו עונים לו בתמימות "לשמוע מדברי רבנו", והוא מתחיל לדבר דרשה בנויה לתלפיות לשנים שלושה בחורים צעירים מתל"צים.., כשיצאנו מפתח ביתו כל העולם היה נראה אחרת, זה לא היה אותו עולם מלפני שנכנסנו אליו.
לפעמים הוא היה ממש חלש והתייסר בייסורים, וממש התחנן שלא יבואו אליו, והתלונן שאנשים לא מאמינים לו ש"באמת אין לו כוח". אבל אם אמרו לו שהגיע בחור מחוץ לעיר, היה מתגבר על ייסוריו ומדבר למרות חולשתו הרבה. לפעמים כשלא היה לו כוח לדבר, היינו מבקשים רק "לשאול כמה שאילות" ואחרי כמה שאילות הוא "נכנס לעניינים".. ופינק אותנו עם דיבורים ארוכים למשך שעה ארוכה.
כמובן שלא היו שום גבאים וכדו', יש שהיו מתקשרים אליו לפני שעולים, ויש שאפי' לא התקשרו, פשוט דפקו בדלת ושאלו האם ניתן להיכנס. מצדו הוא היה מודה על כך שבאים לעשות אצלו ביקור חולים.. (כדרכו לבטל מכל וכל כל צורה של מעמד וכבוד שהוא קיבל).
הדבר הראשון שהוא דיבר אתי על זה,
זה היה כשעליתי אליו (עם עוד חבר) לבקש הדרכה לקראת הכניסה לישי"ק.
הוא התחיל לדבר על לימוד התורה, והביא את התוספות בשם תנד"א "עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך מעיך התפלל שלא יכנסו מעדנים", וכך הרחיב בפנינו למשך שעה ארוכה שהדרך להתפלל על תורה היא להתפלל על זיכוך מתאוות אכילה.
אני נדהמתי שזה מה שהוא אומר לי בגיל כ"כ צעיר, אבל הדברים נחרטו בלבי, ואני לא אוכל ממתקים בלי נקיפות מצפון..
ואני חושב שזה באמת נקודה שאפשר לומר - חבל על דאבדין.
להלווייתו נסעתי יחד עם עוד מבני המשפחה וביניהם בחורים צעירים מאוד, וחשבתי לעצמי שההבדל ביניהם לבחורים המבוגרים יותר, יהיה האם הם ידעו שלאכול ממתקים זה חיסרון..
בתקופה האחרונה, התעורר על שולחנו דיון בענייני ה'שיעורים', ונפל לו ספק בדבר אחד מה בדיוק אמר החזו"א, והתקשר להגר"ד שמידל שליט"א ודנו יחד "מה הרבי אמר".
השאיר צוואה שישרפו את כל כתביו, ובשבעה כשהגיע רימ"ש שליט"א נכנס איתו בנו הג"ר צבי לחדר צדדי, והוא שאל אותו האם הוא צריך לקיים את הצוואה (כי אינו מסוגל לעשות כן), רימ"ש חשב לכמשך דקה ואח"כ אמר "בינתיים לא לשרוף, וזה עוד יתברר" סתם את דבריו ולא פירש. לאחר שעה קלה הגיע אחד הנכדים (שלא ידע את כל אשר נעשה) לר' צבי ואמר לו שהסבא אמר לו שימסור לו שחזר בו מהנכתב בצוואתו ושלא ישרוף את הכתבים (כך שמעתי מאחד הנינים, ואני לא לוקח אחריות על הדיוק).
פעם אחת הלך ברחוב פושקינא בדרכו לציון רבינו, והתאספו סביבו מאנ"ש לשמוע ולראות, הוא שלא הרגיש בנוח עם הרביסטיווע הזאת, עצר לפתע מהילוכו ופנה לכל אחד מסובביו בשאילה נוקבת "הָאסְט שֵוין גִעמַאכְט התבודדות הַיינְט?!" ("כבר התבודדת היום?!"), וברחו כולם בחרדה..
בשבתות מירון שעמד בראשותם, הוא לא הסכים לעובדי המטבח לארגן לעצמם מנייני תפילה, כדי שיהיה להם מספיק זמן להכין את הסעודות, אלא כולם היו צריכים להתפלל עם כל הציבור במערת ציון הרשב"י ולא היו יכולים לעזוב את התפילה עד אחרי 'עלינו לשבח', אבל הסכים להם ללכת לפני הריקוד.. ("האפ'ן ריקוד דארפט איר נישט בלייבן").
כשמתה עליו אשתו (לפני כ-15 שנה), הגיע אחד לנחמו והחל לדבר בשבחו, רנ"ל עצר אותו ואמר לו מיד "ביסט גיקומען מספיד זיין די נפטרת האדער מיר צו מספיד זיין!" ("הגעת להספיד את הנפטרת או אותי!".