@האש-שלי-תוקד אשריך על החיפוש. ואני פונה בעיקר אליך ולמקורבים חדשים, שחשוב לדעת שברסלב זה לא כמו חסידויות אחרות, שיש על כל דבר ודבר דעה אחת וברורה וכולם עושים אותו דבר.
חשוב לדעת שברמה העקרונית הפנימית - אין מנהגים בברסלב! יש הלכה פשוטה, ויש את העצות של רבינו, שגם בהם רבינו ורבי נתן מאד הקפידו את מה לגדור ואיך וכמה, ולהפך - כמה ומה להשאיר בלי גדרים שווים לכולם.
אין שאלה על התבודדות, על חצות, על מקוה, על שו"ע, ועל עוד עצות ידועות ופשוטות,
וכל אלו ושכמותן, הם לא מנהגים, אלא עצות,
וכמה שזוכים לקיימם יותר, זוכים יותר לאור של הרבה' (בתוספת לימוד הספרים וכו' וכו').
וכל השאר, מה שמכונה מנהגים, הוא ענין שולי בברסלב.
וכל מה שאנו לא יודעים מפורש מדעת רבינו, ומתלמידיו, אזי מתחיל החיפוש האישי של כל אחד, מה נראה לו שרבינו היה מורה לו לעשות, וזאת ע"פ ההקדמות שקיבל, ולמד, ובעזרת התפילות והצעקות בשדה, שמבקש מה' שיכוון אל האמת בדרכיו.
ואני מצרף כאן מכתב מהרב משה קרמר, שמאד חזק בהקשר הזה, וכדאי להכירו.
בהצלחה

@נקודה-טובה זה פורסם ע"י שלום אליוביץ:

בעצב עמוק ובכאב רב אני כותב שורות אלו לזכרו של ידידי היקר מאוד, הרב ישראל יצחק בסנסון זצ״ל, שזה עתה נפרד מאיתנו.

קשה לי מאוד לדבר היום על ישראל יצחק בלשון עבר.

הידידות בינינו החלה עוד בצעירותנו ונמשכה כמעט לאורך חיים שלמים. זיכרונות רבים כל כך קושרים בינינו: שנות הנעורים שלנו, השיחות הארוכות, התקופות שבילינו באנגליה, במנצ'סטר ובלונדון, הקרבה שלו לאבי, המכתבים הרבים ששלח לו, שנות החיפוש שלו, שמחותיו וניסיונותיו, ברכה ע״ה ולאחריה דבורה ע״ה, לידתה והתפתחותה של פעלתו סביב ברסלב, אינספור השיחות בינינו, וכמובן אותן שנים ארוכות שבהן עבדנו יחד על ההגדה המופלאה שלו.

נשארנו קרובים עד הרגע האחרון.

היום אני חש את אובדנו לא רק של תלמיד חכם גדול, אמן יוצא דופן ומפיץ מופלא של תורת רבי נחמן מברסלב, אלא בראש ובראשונה של חבר אהוב, אדם שליווה חלק עצום מחיי שלי.

רבים הכירו את הרב ישראל יצחק בסנסון דרך ספריו, שיעוריו, ציוריו, קהילתו בתל אביב או עבודתו האדירה סביב ליקוטי מוהר״ן. אני זכיתי להכיר גם צד אחר שלו: את הבחור הצעיר, המחפש והנלהב שפגשתי כשהיינו צעירים; את ידיד משפחתי; את האדם שקשר עמוק היה לו עם אבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל; ואת החבר הנאמן שהשנים והמרחקים מעולם לא ניתקו את הקשר עמו.

לכן, בשעה שאנו מלווים אותו למנוחתו האחרונה בצפת, ברצוני לאסוף כמה זיכרונות.

חלקם שייכים לביוגרפיה שלו ומוכרים לרבים. אחרים נובעים מידידותנו הארוכה ואולי פחות ידועים.

אני כותב אותם עבור ילדיו, עבור משפחתו, עבור תלמידיו, עבור ידידינו המשותפים ועבור כל מי שאהב אותו.

ומעל הכול, כדי שישתמר משהו מן האדם המופלא שהיה.

ישראל יצחק, הבחור הצעיר שהכרתי

ישראל יצחק בסנסון נולד בניס שבצרפת, ב־27 בדצמבר 1944, כ״ז בכסלו תש״ה.

כבר בגיל צעיר נשא בלבו שתי תשוקות שלימים התאחדו ולא נפרדו עוד: חיפוש רוחני ויצירה אמנותית.

הייתה בו רגישות יוצאת דופן של צייר, היכולת להתבונן בצבע, בפנים, באות עברית או בנוף בדרך שונה מזו של אחרים.

לצדה בערה בו מגיל צעיר גם כמיהה עמוקה להבין את התורה ולהתקרב אליה.

באותן שנים הכרתי אותו.

הוא היה צעיר מאוד, אך כבר אז היה ברור שיש בו תכונה שלעולם לא תעזוב אותו: הוא לא עשה דבר למחצה.

כאשר חיפש, חיפש לעומק. כאשר אהב אדם, היה קשור אליו בכל לבו. כאשר גילה תורה שדיברה אליו, ביקש להגיע עד שורש מקורה. וכאשר יצר יצירה, היה מסוגל להקדיש לה שנים.

עוצמה זו הייתה, בעיניי, אחד החוטים המוליכים לאורך כל חייו.

שנותיו הראשונות והקשר עם אבי

ישראל יצחק עבר כמה תחנות משמעותיות בעיצובו הרוחני.

בין היתר למד בישיבות בתקופות שונות, תחילה בסביבות גיל חמש עשרה ולאחר מכן שוב בגיל שמונה עשרה לערך.

בתקופה זו התקרב במיוחד לאבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל.

הייתה לו כלפיו הערכה עמוקה והוא ביקש את עצתו לעיתים קרובות.

עד היום שמורים בידי מכתבים רבים ששלח ישראל יצחק לאבי. במכתבים אלו סיפר על דרכו, התלבטויותיו, פגישותיו, תוכניותיו וההחלטות שעמדו בפניו.

אני מצר על כך שלא שמרתי את תשובותיו של אבי. אך מכתביו של ישראל יצחק נותרו.

באמצעותם אפשר לפגוש את הבחור הצעיר שקדם לרב, למחבר הספרים, למקים הקהילה ולמפיץ העצום של תורת ברסלב.

רואים בהם פשוט אדם המחפש את דרכו, באותה כנות ועומק שאפיינו אותו כל כך.

אני יודע עד כמה הקשר הזה עם אבי היה חשוב לו וכמה שאב מעצותיו.

אנטוורפן והמפגש עם החסידות

בדרכו הרוחנית מילאה גם אנטוורפן מקום חשוב.

שם התקרב במיוחד לרבי איציקל מפשבורסק, רבי משה יצחק גוורצמן זצ״ל, שקיבל אותו בחיבה רבה וסייע לו להיחשף לעולם החסידות.

מפגש זה הותיר בו רושם עמוק.

במקביל המשיך ישראל יצחק לצייר.

כבר אז הציג את יצירותיו, בין היתר באנטוורפן. וכך, כבר בשלב מוקדם זה של חייו, התקיימו זה לצד זה שני העולמות שלו: האמן והמחפש הרוחני.

לימים התאחדו שני העולמות הללו לדרך חיים אחת.

מנצ'סטר ולונדון

תחנה נוספת בשנותיו הצעירות הייתה שהותו באנגליה.

בילינו שם יותר משנה יחד.

ישראל יצחק שהה במנצ'סטר והתקרב לראש ישיבת מנצ'סטר, ולאחר מכן בלונדון, שם היה קשור מאוד למשפחתי, לאחיותיי ולגיסיי.

הוא חיפש ללא הרף אנשי תורה שיוכלו לעזור לו להעמיק את דרכו.

החיפוש שלו לא היה שטחי. הייתה בו צימאון רוחני אמיתי.

בסופו של דבר צימאון זה מצא את ביטויו העמוק ביותר במפגשו עם תורת רבי נחמן מברסלב.

האמן

אי אפשר להבין את ישראל יצחק מבלי להתייחס לצייר שבו.

האמנות לא הייתה עבורו עיסוק צדדי.

היא הייתה חלק מזהותו.

בצעירותו הושפע מעולמו של מארק שאגאל, ואכן ניתן למצוא הד לכך ביצירותיו הראשונות: הצבעים העזים, הכנרים, הזוגות הנשואים, הדמויות היהודיות והעולם שבו המציאות חורגת לעיתים מחוקיה הרגילים.

אך עם השנים פיתח ישראל יצחק שפה אמנותית אישית וייחודית.

הוא חי מספר שנים בפריז, המשיך לפתח את יצירתו, ועבודותיו התמקדו יותר ויותר בטקסטים ובנושאים יהודיים.

בין היתר יצר סדרות סביב מגילת רות וחמש המגילות.

בהדרגה הפך העולם שצייר לעולם שאותו חי.

החסידים, הכינור, הריקוד, החתונות, הקידוש, ירושלים, האותיות העבריות, התפילה והשמחה נעשו למרכיבים מרכזיים ביקום הציורי שלו.

מי שמכיר את ציוריו יודע שלרוב ניתן לזהות יצירה של בסנסון כבר במבט ראשון.

יש בהן שמחה, אור ופשטות לכאורה, שמתחתיה מסתתר מבנה מורכב ומתוחכם מאוד.

ישראל יצחק צייר את היהדות לא כצופה מן הצד, אלא כמי שחי בתוכה.

ברכה ע״ה

מקום מיוחד שמור כמובן לאשתו הראשונה, ברכה (ברברה רובין) ע״ה.

ברכה הייתה אישה יוצאת דופן בפני עצמה.

בצעירותה פעלה בעולם האמנות והאינטלקטואליה של ניו יורק בשנות השישים, לפני שעברה מסע רוחני עמוק ששינה את חייה.

אישיותה הייתה מרשימה, עוצמתית ומקורית.

הייתה לי הזכות להכיר אותה ואני נושא עמי זיכרונות חזקים ממנה.

ישראל יצחק וברכה בנו יחד את ביתם והקימו משפחה ברוכת ילדים.

ואז בא הניסיון הקשה.

בשנת 1980 נפטרה ברכה בפתאומיות, והותירה את ישראל יצחק עם ילדים צעירים.

האסון טלטל את חייו.

אך דווקא מתוך הכאב הזה נולד אחד מספריו הידועים ביותר: אומץ.

בלב הספר ניצבת אחת מתורותיו הידועות ביותר של רבי נחמן:

אין שום יאוש בעולם כלל.

אצל ישראל יצחק לא הייתה זו סיסמה יפה.

זו הייתה חוויה קיומית.

הספר "אומץ" נגע באלפי קוראים, תורגם לשפות רבות, וליווה אנשים רבים בהתמודדותם עם קשיים ומשברים.

דבורה ע״ה

לאחר מכן בנה ישראל יצחק את חייו מחדש עם דבורה ע״ה, שגם אותה הכרתי היטב.

היא חלקה איתו תקופה ארוכה ומשמעותית מחייו וליוותה אותו בשנים שבהן פעילותו בהוראה, בהוצאה לאור ובהקמת קהילה התרחבה והעמיקה.

למרבה הצער, גם היא הקדימה אותו לעולם האמת מספר שנים לפני פטירתו.

הניסיונות הללו מעולם לא ערערו אצל ישראל יצחק את האמונה הברסלבית העמוקה שלו: גם בתוך הקושי והחשכה יש לחפש את נקודת האור ולהמשיך ללכת.

המפגש עם ברסלב

המפגש הרוחני המרכזי בחייו היה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב.

ישראל יצחק לא הסתפק בלימוד ספרי רבי נחמן.

הוא נכנס אל תוך עולמו.

בין השאר התקרב לרב לוי יצחק בנדר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות בהעברת מורשת ברסלב במאה העשרים.

בהדרגה הבין שאחת ממשימות חייו היא להנגיש את תורת רבי נחמן לאנשים שטרם הכירו אותה, ובמיוחד לציבור היהודי דובר הצרפתית.

לשם כך ניחן בכישרון מיוחד.

הוא ידע להסביר רעיונות עמוקים ביותר במילים שהיו מסוגלות לגעת גם באנשים שלא הקדישו שנים ללימוד תורה.

אקס-לה-בן: קהילת ברסלב

בתקופה זו החל פרק חשוב נוסף בחייו באקס־לה־בן.

הפעם כבר לא היה ישראל יצחק האיש המחפש את דרכו.

הוא הפך לאדם שאחרים באו אליו כדי למצוא את דרכם.

בשנת 1976, בברכתו של הרב לוי יצחק בנדר, ייסד באקס־לה־בן בית מדרש ומרכז ללימוד והפצת תורת רבי נחמן.

יש לזכור את רוח התקופה.

ברסלב הייתה אז הרבה פחות מוכרת בקרב יהדות צרפת מכפי שהיא כיום.

סביבו החלו להתאסף צעירים, בעלי תשובה, מחפשי דרך ואנשים שביקשו להכיר את הגישה המיוחדת הזו.

בהדרגה נוצרה קהילה.

רבים מן האנשים שעברו תחת השפעתו הפכו בעצמם למורים ומחנכים ידועים.

בכך היה לישראל יצחק חלק משמעותי בביסוסה ובהפצתה של ברסלב בעולם דובר הצרפתית.

הסופר

הכתיבה הפכה באופן טבעי לכלי נוסף להעברת המסרים שהאמין בהם.

במהלך חייו כתב ופרסם ספרים רבים העוסקים בתורת רבי נחמן ובעבודת ה'.

ביניהם כמובן הספר "אומץ", וגם ספרים העוסקים בהתבודדות, אזמרה, געגועים, מרפא לשון, לחם אבירים, וכן חיבורים רבים על תפילה, שמחה, זוגיות, כוח הדיבור, חיי הנפש ותורת רבי נחמן.

רבים מספריו תורגמו לשפות שונות וזכו להפצה רחבה.

אך גם כאן טמון סוד כוחם.

ישראל יצחק לא כתב רק כאינטלקטואל.

הוא כתב את מה שחי.

פאר הליקוטים: מפעל חיים אדיר

בין הישגיו הגדולים בשנותיו המאוחרות חובה לציין את המפעל העצום של "פאר הליקוטים", מהדורה מונומנטלית של ליקוטי מוהר״ן בעשרה כרכים.

ישראל יצחק היה יוזם הפרויקט ועורכו הראשי.

מדובר בעבודה אדירה בהיקפה.

מבנה הספרים מזכיר במכוון דף גמרא: במרכז נמצא הטקסט של ליקוטי מוהר״ן, ומסביבו מערכת עשירה של מקורות, ביאורים, הערות, הפניות והרחבות.

דברי תלמידי רבי נחמן, מושגי יסוד, הסברים מעשיים ותפילות משתלבים סביב הטקסט ומאפשרים ללומד להעמיק בו.

מפעל זה משקף בצורה נאמנה את שאיפתו ארוכת השנים של ישראל יצחק: לפתוח את שערי תורת רבי נחמן, מבלי לפגום בעומקה.

הוא לא ביקש לפשט את רבי נחמן.

הוא ביקש לתת לכל אדם את הכלים להיכנס עמוק יותר אל תוך תורתו.

ראוי לציין גם שהיצירה קיבלה הסכמה מרב יעקב מאיר שכטר שליט״א, מן הדמויות הרוחניות הבולטות של ירושלים ומחשובי רבני ברסלב בדורנו.

אך מעמדו של הרב שכטר חורג בהרבה מגבולות ברסלב בלבד. הוא נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי אנשי התורה והצדיקים של דורנו.

הקשרים שבין הרב שכטר לבין הרב ישראל יצחק בסנסון היו ידועים, וכך גם ההערכה שרחש לו ולמפעלו.

לכן ההסכמה ל"פאר הליקוטים" הייתה הרבה יותר מאשר פרט טכני.

היא ביטאה את ההכרה בחשיבותו ובעומקו של מפעל חיים זה.

עבור ישראל יצחק, שהקדיש חלק כה גדול מחייו להפצת תורת רבי נחמן, הייתה לכך משמעות מיוחדת במינה.

ההגדה: שתים עשרה שנות חיים

ולבסוף, ישנה היצירה המיוחדת הקרובה כל כך ללבי: ההגדה שלו.

אני הייתי מי שיזם את הפרויקט, והוא חיבר בינינו למשך כמעט עשור.

בפועל הקדיש ישראל יצחק כשתים עשרה שנות עבודה להשלמתה.

עבורו לא הייתה זו רק משימת איור.

זו הייתה יצירת חיים.

ההגדה, שנכתבה וצוירה על קלף, שילבה את כל מה שאהב: הטקסט העברי, הקליגרפיה, הצבע, הסמליות, סיפור יציאת מצרים, המסורת והדמיון האמנותי שלו.

ליוויתי במשך שנים רבות את לידתה והתפתחותה של יצירה זו, ואני יודע כמה מעצמו הכניס לתוכה.

כאשר אני מביט היום בהגדה הזו, אינני רואה רק ספר יפה במיוחד.

אני רואה שתים עשרה שנים מחייו של אמן.

יצירה אמנותית עצומה

לאורך כל השנים הללו ישראל יצחק מעולם לא חדל לצייר.

היקף יצירתו עצום.

ציורים, רישומים, איורים וכתבי יד מאוירים – עולם שלם הותיר אחריו.

גם אני זכיתי לשמור אוסף משמעותי מיצירותיו, שרבות מהן העניק לי במשך השנים.

היום הן יקרות לי עוד יותר.

אך מעבר לאוספים פרטיים, ראוי שבעתיד תתועד יצירתו במלואה, תצולם ותיחקר באופן מסודר.

שכן הרב ישראל יצחק בסנסון היה לא רק איש תורה ומלמד ברסלב.

הוא היה גם אמן יהודי אמיתי של זמננו, בעל שפה אומנותית מזוהה ומקורית.

העלייה ו"שיר חדש" בתל אביב

בסופו של דבר עלה ישראל יצחק לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

כאן נפתח פרק חדש נוסף בחייו.

הוא ייסד ופיתח את מוסד "שיר חדש", שהפך להרבה יותר מבית כנסת.

סביבו צמחו בית מדרש, ישיבה, תלמוד תורה, פעילויות הוצאה לאור, הפצת תורה, קירוב וחסד.

באותן שנים התקרב גם לרבי ישראל בער אודסר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות של ברסלב, שתפס מקום חשוב בשלב המאוחר של מסעו הרוחני.

בתל אביב המשיך ישראל יצחק לעשות עד ימיו האחרונים את מה שעשה כל חייו: ללמד, לכתוב, לצייר, להוציא לאור, להעביר הלאה ולעודד אחרים.

הניגון

הייתה בו גם פינה מיוחדת נוספת: המוזיקה.

ישראל יצחק אהב מאוד ניגונים.

הוא אף הלחין בעצמו וראה בשירה דרך רוחנית של ממש.

אין בכך פלא.

אצלו כל דרכי הביטוי היו קשורות זו בזו.

הוא יכול היה להעביר רעיון באמצעות ספר, שיעור, ציור או מנגינה.

המטרה תמיד הייתה אותה מטרה:

לפתוח פתח בלב ובנשמה.

האדם שמאחורי היצירה

כאשר אדם מותיר אחריו ספרים רבים כל כך, ציורים, שיעורים ומפעלים גדולים, קיים תמיד הסיכון שהיצירה תסתיר את האדם.

לכן חשוב לזכור גם את ישראל יצחק האדם.

את רגישותו.

את התלהבותו.

את דמיונו.

את נאמנותו לידידות.

את יכולתו להתרגש גם מרעיון חדש.

את הצורך הבלתי פוסק שלו ליצור.

ומעל הכול – את היכולת המופלאה שלו להמשיך ולחפש.

הוא יכול היה ללמוד עשרות שנים ובכל זאת לדבר על תורה כאדם שזה עתה גילה אותה.

אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שידע להעביר אותה לאחרים.

הוא לא רק צבר ידע.

הוא המשיך להתפעל ולהשתאות.

שנותיו האחרונות

למרבה הצער, מצבו הבריאותי הלך ונחלש בשנים האחרונות.

אך גם כאשר גופו הציב בפניו מגבלות, דבקותו בברסלב נשארה איתנה.

למרות הקשיים הצליח להגיע לאומן בשנה שלפני פטירתו ולומר את התיקון הכללי על ציונו של רבי נחמן.

בשבועות האחרונים הידרדר מצבו.

בני משפחתו ותלמידיו התפללו לרפואתו.

ואז, בערב יום ראשון, כ״ד באלול תשפ״ו (6 בספטמבר 2026), השיב הרב ישראל יצחק בסנסון את נשמתו ליוצרה.

בן 81 היה בפטירתו.

למחרת הובא למנוחות בבית העלמין הישן בצפת, בארץ ישראל.

מה שנותר

כיצד ניתן לסכם חיים שכאלו?

ישראל יצחק מותיר אחריו משפחה וילדים, שאליהם נתונות היום כל מחשבותינו.

הוא מותיר תלמידים.

הוא מותיר קהילה שבנה.

הוא מותיר עשרות ספרים.

הוא מותיר את מפעל פאר הליקוטים.

הוא מותיר את ההגדה שלו, פרי שתים עשרה שנות יצירה.

הוא מותיר יצירה אמנותית עצומה.

הוא מותיר ניגונים.

הוא מותיר שעות רבות של שיעורים מוקלטים.

אך מעל הכול הוא מותיר אלפי אנשים שקיבלו ממנו משהו.

עבור אחדים היה זה ספר.

עבור אחרים שיעור.

עבור אחרים ציור, שיחה, מילת עידוד או מפגש ראשון עם רבי נחמן.

ועבור אלו שזכו להיות חבריו, הוא מותיר חלל עצום.

כאשר אני חושב היום על הבחור הצעיר ישראל יצחק שהכרתי לפני שנים כה רבות ומתבונן בדרך הארוכה שעבר, אני מבין עד כמה עשירים היו חייו.

ניס, אנטוורפן, מנצ'סטר, לונדון, פריז, אקס־לה־בן, תל אביב, אומן ולבסוף צפת...

אך המסע האמיתי שלו לא היה בין ערים ומדינות.

זה היה מסעו של אדם שביקש כל חייו לקרב זה לזה את היופי, התורה ונשמת האדם.

אמן שהפך לאיש תורה מבלי להפסיק להיות אמן.

איש תורה שידע להשתמש בציור, בכתיבה ובמוזיקה כדי להעביר את מה שנשא בלבו.

אדם שידע שמחות גדולות וניסיונות קשים, ובכל זאת המשיך ללמד:

אין שום יאוש בעולם כלל.

עבורי הוא יישאר תמיד גם ישראל יצחק, ידידי היקר מאוד.

חבר של חיים שלמים.

לילדיו, למשפחתו, לתלמידיו ולכל אוהביו אני שולח את תנחומיי החמים ביותר.

יהי רצון שיצירתו, תורתו וכל הטוב שזרע בעולם יהיו מקור של נחמה.

יהי זכרו ברוך.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

ברוך דיין האמת.

שלום אליוביץ.

שלום לכולם, אני נמצא כעת בציון רבינו הק', ופתאום ראיתי קונטרס קטן בשם: "ואם באמת אספר לרבנו את כל עוונותיו?"
כמובן שלקחתי לקרוא.
חוברת קטנה שמישהו (לא מופיע השם שלו) מספר על עצמו בפשיטות, מה שהוא עבר פעם עם הענין של הוידוי דברים.
הכלל - הבן אדם לקח את הענין בתמימות וברצינות כאחד (בד"כ התמימות לוקחת אותנו לנייחא...).
לפני חנוכה (לא יודע איזו שנה) הוא למד היטב את תורה ד', והחליט להכין וידוי דברים רציני - הוא ישב כמעט כל יום במשך 20 דקות ועבר על החיים שלו בפרקים של 3 שנים כל פרק, מ-3 שנים לפני הבר מצוה, והעלה בזכרונו כל מה שיכל, וכתב זאת!!!
הוא היה בחנוכה באומן, אבל עדיין לא סיים את הוידוי אז הוא המשיך כך עד שבועות.............
לפני שבועות, הוא מספר שהוא ישב 5.5 שעות ואמר את הוידוי!
אז לפני שהחכם שבתוכנו כבר מכין תשובות מפולפלות למה הוא לא נהג כראוי, וזה סתם חומרות וכו' וכו' וכו',
בואו נתפעל מהיהודי (ובפרט שאנו לא יודעים מי הוא...).
אני אישית מאד התחייתי מזה,
אין זה אומר שאנסה לנהוג כמותו...
אבל אקבל ממנו את האמונה החזקה בעצות, וללכת איתן בכל הכח.
אשרינו.

נ.ב
תוכחה מגולה עלינו, שהאשכול הזה (שיח פתוח על התורה עם דברים מהחיים) עומד לו שומם.
אבא תעזור לנו לקבל מהתם הקדוש, וללכת עם תורות וללומדם בעיון עם הכללים וכו', בתמימות ופשיטות, ושהמתנה הנפלאה שקיבלנו ללמוד תורות בעיון ועם הכללים וכו', לא תמנע מאיתנו להיות ברסלברים פשוטים שהולכים חזק עם האמונה בעצות, ומשתדלים בהם.

אבידה גדולה. בשבילי העיקר היה הניגון שלו, זה לא רק המילים והידע, זה ניגון שמבושל היטב ממסירות גדולה לענייני רבינו, ומעבודה פנימית חזקה על כל מה שלמד מספרי רבינו.
ניגון ברסלבאי מובהק, שחסר לנו מאד כיום.
מצרף כמה נקודות על קצה המזלג בכתבה שיצאה השבוע - למי שרוצה קצת לטעום מעט את הדמות הנפלאה של הרב באזנסון ע"ה.

Untitled Extract Pages.pdf

@בעל-מוח אני אישית מזדהה עם מה שכתבת.
אכן יש בברסלב שיחות חריפות נגד השתיה, אך נ"ל שהעיקר הוא אם עושים מזה את העסק העיקרי, ומשתכרים.
אך כדי לרומם את המוחין בסעודות מצוה דייקא, ועם זהירות משהו, כשכוונתו לטובה - אז הלחץ הגדול מדי בענין - נראה לי מוגזם.
תראו שיחה מעניינת:
שיש"ק ב–תרע
"פַּעַם בְּשִֹמְחַת-תּוֹרָה, הָיָה רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין קְצָת בְּגִלּוּפִין, מֵחֲמַת שֶׁשָּׁתָה מְעַט יַיִן הַמְשַׁכֵּר, וְנָפַל מֵרֹב הַשִּׂמְחָה לְרַגְלֵי מוֹהַרְנַ"תְּ וְאָמַר לוֹ: "אַתֶּם הַחַיּוּת שֶׁלִּי! אַתֶּם הַחַיּוּת שֶׁלִּי"! "אִיר זַיְינְט מַיין חַיּוּת! אִיר זַיְינְט מַיין חַיּוּת"! לְמָחֳרָת שְׁאָלוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ, אִם זוֹכֵר מַה שֶׁאָמַר אֶתְמוֹל, וְאָמַר לוֹ רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין: "כֵּן, זוֹכֵר אֲנִי וְגַם הַיּוֹם אוֹמֵר אֲנִי כֵּן"! אָמַר לוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ: "מַה שֶׁאתָּה אוֹמֵר הוּא אֱמֶת, אֲבָל לֹא בְּשִֹמְחַת-תּוֹרָה בְּפֶה שָׁתוּי..." "וָואס דּוּ זָאגְסְט אִיז אֱמֶת, אָבֶּער נִישְׁט שִֹמְחַת-תּוֹרָה מִיט אַ פַארְטְרוּנְקִינֶער מוֹיל...".

אז אפשר מהשיחה הזו להביא ראיות נגד השתיה, אבל מאידך, תחשבו על בית המדרש של רבי נתן בשמחת תורה, ושם נמצא תלמידו רבי נחמן מטולטשין, ועובדא שהוא שתה, וכנראה לא מעט, שהרי רבי נתן אמר עליו 'בלתי פה שתוי'.
ונראה לי שאם היה כזה איסור גורף על הענין בברסלב, אז הוא לא היה מעיז לשתות בבית המדרש של מוהרנ"ת.
ומכאן ראיה לכך שלא צריך להיות בלחץ גדול כנגד זה, ומאידך, סו"ס לזכור שרבי נתן אמר לו שטוב אם היה אומר זאת בלתי פה שתוי.
ואלו דברים שהם בבחי' דבר המסור ללב, וה' יראה ללבב.
שנזכה לעשות רק לשם שמים...

טומאה קטנה -
מי לא מזדהה עם ההגדרה שאין עבודתי תמה - שהתפלה ועבודת ה' לא שלמה, וההרגשה של רגל בפנים ורגל בחוץ מלווה אותנו בקיום התורה והמצוות.
בנוהג שבעולם - זה בסדר, מה לעשות אנו חיים בהעלם בעולם הזה.
אבל רבינו רוצה שנעשה על כך תשובה.
והפלא הגדול, שע"י התשובה הזו אנו גורמים גם לבעלי העוונות (שלעיתים זה גם אנחנו בעצמנו), להיות כסא לקדושה, וסוף סוף גם לחזור בתשובה.
יוצא שבמקום לקטר ולקטרג על כל מי שרחוק מיהדות כראוי, עלינו להסתכל על עצמנו, ולהבין שהתיקון שלהם תלוי בתשובה שלנו על כך שאנחנו גם בעצם נמצאים תחת הטומאה (הקטנה).
ואדרבה, מי שיצא מכלל ישראל, לא יכול לשוב, כי מבחינתו הוא בחוץ,
אבל אנחנו שב"ה עוד בפנים בתוך כלל ישראל - עלינו חובת השעה לשים לב לשרץ הקטן, ולתקן אותו.

זה פלא, שיש 2 סוגים של וידוי דברים: אחד לבעלי העוונות, ואחד לעובדי ה' שכבר תקנו את כל המידות הרעות, אך עדיין אינם יודעים באיזה דרך מהלכים...
ובאופן מסוים רבינו אומר לנו ששני הסוגים הללו נמצאים באותה סירה, שניהם לא זכו עדיין לטעום מעין עוה"ב, ולכן העוה"ז אוכל אותנו (בלי מלח...), או בעוונות ממש רח"ל, או בטומאה קטנה, אותה אנו מרגישים חזק.
רבינו אומר לנו: אל תשלימו עם חוסר השלימות, ותעשו על כך תשובה - אל תוותרו על העינא חד דרחמי, זה לא רק לצדיקים, זה גם לנו, וכך נוכל לתקן גם את עצמנו וגם את הרשעים שמחכים לתשובה שלנו.
"יחד שבטי ישראל" - הסיפא של "ויהי בישורון מלך" (שמוסב על הצדיק בסוף אות ז'),
מי שמפריד את עצמו משבטי ישראל, בהכרח יפריד גם בין שם אלקים לשם הויה, וממילא לא יוכל לזכות לדעת שכל מאורעותיו הם לטובתו.

זו כתבה בעלון לא ברסלבאי, אז הדיבור פונה שם למי שלא מכיר היטב את הדברים.

@איש-ריבי הכלל אומר שאנו נלמד גם את הפשט של המקור, וננסה לראות איך גם הפשט משתלב בקשרי המאמר. ז"א גם לפשט יהיה מה להוסיף לנו, אך הרבה פעמים זה לא ישירות למקום שבו נאמר המקור, אלא באופן שמקושר לכלליות השגת המאמר וקשריו.
לדוגמא, רבינו הביא את הפסוק 'משפטים בל ידעום', ודרש אותו בדרכו הפנימית על משפט מעוקל ובלבול המוחין ('בל' לשון 'בלבול') שנעשה למי שיש לו עשנים סרוחים על מוחו.
אך פשט הפסוק מדבר על הגויים שלא יודעים את המשפטים והחכמה האלקית שה' נתן לישראל.
ולפי כלל יא' גם פשט זה שייך לנו, ומקושר למאמר.
וייתכן לבאר (ע"פ כלל יא') ולייחד בין דרשת רבינו לבין הפשט באופן הבא -
המשפט המעוקל אצלנו הוא כאשר אנו לומדים תורה בלי להאמין ולדעת מהסוד שיש בה, היינו מהשכל האלקי שעובר דרך החכמים אל כתב התורה, ואז אנו בבחי' מסוימת כמו הגויים, שאין יודעים מן המשפטים האמיתיים (כפי שעולה מפשט הפסוק).

המכתב מתוך כרך א' של מעיינים בנחלים - בסופו יש אגרות ומכתבים

רק אצל רבינו מטרת העיון העמוק, היא להביא לפשיטות דפשיטות, שנזכה ע"י העיון העמוק להגיד קצת יותר ליקוטי תפילות בפשיטות בעזרתו ית'.

@איש-ריבי
בכלל עצמו לא מובא שאמור להתחדש לנו משהו גם בפשט הפסוק, אלא רק שפשט הפסוק מקרין לנו אור נוסף על הלימוד של המאמר ומתייחד עם דרשת רבינו של הפסוק.
אבל באמת, אפשר להוסיף שע"פ דרשות רבינו, אז גם פשט הפסוק מעכשיו נעשה חדש בשבילנו, ו'משפטים בל ידעום' הפשוט מקבל אור חדש כשאנו אומרים אותו בכל פעם בתפילה ובתהלים, אור של תורה סא'.

מי שהולך עם תורה סא' מתחיל להרגיש עד כמה המותרות עלו על לבו, והוא מסופק תמיד, ואין לו עצה שלימה.
והעצה של רבינו עם המחלוקת שהיא המטהרת מהטומאה, צריכה בירור, כי היא יסוד להתחלת התיקון,
ולכן רציתי כאן לעורר דיון בענין שיחפש למעשה' איך זה נראה בחיים המפגש עם המחלוקת הזו, ואיך מתבוננים בזה, ועושים תשובה על כך?