@ברוך-מאן ברוך היקר אני לא מבין מה אתה רוטן.
א. לגבי מה שאמרת שהמושג הזה הוא רק לוידוי דברים, כתבתי לך שזה לא נכון כי הוא מושג כללי יותר. ולא יודע מדוע מצאת זאת בתשעים אחוז רק בקשר לוידוי דברים.
ב. בקשרי התורה עצמה כל הנפילות של הד' יסודות, לעצבות, תאוות, דברים בטלים וגאוה. הם נפילת 'הלב' של האדם, שהיא 'אם המידות' כידוע.
ג. ולספר כל לבו ממילא הוא כפי מש"כ לך 'חבר אני'. ודי בזה.
ד. אם קשה לך משהו ספציפי בהסבר תשאל ברור מה קשה לך.

@לב-העולם-אתה 'כל לבו' בדיוק כמו שאתה אומר 'מכל הלב', והדיבור מכל הלב הוא כאשר אני לא מתמקד בעבירה שעברתי. אלא מספר את 'כל' מה שמסתתר מאחורי העבירה, שזה 'כל לבי' שמחמתו עברתי את העבירה. וכשמגיעים לוידוי דברים לפני הצדיק כך צריך לנהוג, לפתוח את 'כל הלב' על שלל מגרעותיו ולהוציא את הכל לפני הצדיק ' והעיון והפשט עולים בקנה אחד'.
ויש מעשה כמדומני מחדושי הרי"מ שאמר לחסידיו צאו וראו מה בין חסידים ראשונים לאחרונים. כשאנחנו היינו באים לרבי את כל הטוב היינו משאירים בבית ואת כל הרע היינו מביאים לרבי. ואילו דורות אחרונים את כל הרע משאירים בבית ואת כל הטוב מביאים לרבי ודו"ק.

@לב-העולם-אתה יש כאן שתי שאלות מהותיות.
א. נוקם - מיהו הנוקם.
ב. בו - מיהו ה'בו'.
בהקשר להארה השניה. נציין שבזוה"ק מבואר שבד' מיתות בי"ד (שמסתמא מקבילות לפגם הד' יסודות) מבואר שעיקר העונש הוא לס"מ. והוא הנקרא 'איש בליעל' אני קצת מפחד להזכיר אך אתגבר על הפחד ואציין שכדאי בכל זאת לעיין בשערי קדושה א, א וירווח לך מעט.
ג. קודם הנקמה מזכיר רבנו שבעבירה 'מחריב' את הצרוף וכו'. ולהלן מדבר רבנו שבכח הוידוי מחריבים הרים וגבעות של הס"א.
יתכן מאד שהשי"ת משלשל בכוונה בחינת 'נקמה' בתוך האדם, כדי שהאדם יתעורר 'לנקום' נקמת ה' ולעורר את 'יום נקם בלבי' של השי"ת להחריב הרים וגבעות וגו'.

הארה מפרשת ואתחנן (דברים ד, כד) (כד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. ופרש"י - (כד) אל קנא - מקנא לנקום אנפרמינ"ט בלע"ז. מתחרה על רוגזו להפרע מעובדי עבודת כוכבים. בפשטות מבינים שהמילה 'מתחרה' הוא מלשון 'תחרות' היינו מהירות. אך עפ"ד רבנו בתורה דידן נראה ש'מתחרה' הוא מלשון 'חמימות' וזהו תכונת 'הקנאי' שנעשה 'חם' לנקום נקם. ואותה חמימות היא הגורמת למהר מלשון 'תחרות'.

@איש-היער יש שם שילוט.

@איש-הפלא ז"ל רש"י במסכת ברכות נו, ב. - חרון אף - ניכר בחוטם שמתחמם ומוציא הבל, על כן הוא קרוי חרון אף:

הבחינה השניה כשנותן צדקה לתלמיד חכם. ורבנו הולך ומבאר את סגולת הצדקה להציל מדברים בטלים וגאוה. וצריך להבין מדוע צריך לתת את הצדקה 'לתלמיד חכם' והלא על כל צדקה נאמר אז יבקע כשחר אורך?

@לב-העולם-אתה אני כותב רעיון והלומדים יבחנוהו.
איתא בחז"ל לשון 'מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא', וכפי זה שבירת העצמות זה בחינת 'מומתין' דמה לי כולה מה לי פלגא. וההתיקון לזה הוא וידוי לתקן העצמות ולהשלימם משבירתם. וכפי זה יתפרש בפשיטות 'כל המומתין מתוודין'.
ולהוסיף אור, שכעת לאחר חטא אדה"ר לבוא לעוה"ב או לבחינת עוה"ב הוא ע"י וידוי. וזהו כל 'המומתין מתוודים' שכל מי שנאחז בו זוהמת הנחש והוא בכלל ביום אכלך ממנו מות תמות כאשר ירצה לבוא לבחינת עוה"ב ולהפקיע מעצמו ברכת דיין האמת הוא ע"י 'מתוודים'. וכעין 'מומתי בי"ד' שצריכים להתוודות לנחול עוה"ב כנדרש מוידוי דעכן.

@חבר-אני בודאי שיש קשר בין וידוי לתודה. וכידוע למטיילים משנה שעברה בתורה ב תנינא. שימי חנוכה הם ימי הודאה...בחינת שעשוע עוה"ב. ובתורה דידן ע"י וידוי דברים מגיעים לזאת הבחינה היא מעין עוה"ב.
ובלקו"ה גביית חוב מיתומים ד על תורה דידן מבאר ענין חנוכה. ע"פ הקדמות תורה דידן.
והציר הסובב בין שני הדברים הם השגת 'הדעת', ע"י הודאה הוא מכיר ויודע אותו יתברך עיי"ש בתורה ב תנינא.
ובתורה דידן ע"י וידוי דברים לפני ת"ח הריהו מעלה את המלכות לשורשה. ושורשה כמובן מתוך קשרי התורה הוא 'הדעת'. וזהו שרבנו מתחיל את התורה כשאדם 'יודע' שכל מאורעותיו וכו' ולא אומר כשאדם 'מאמין' שכל מאורעותיו הם לטובתו.
וכמובן שאע"פ שיש קשר בין הדברים אעפ"כ כל אחד מהם פועל באופן שונה וה' יאיר עיני הלומדים לסלסל בדברים ולבארם.

@Yoel-Breuer וכאשר נקח את כל האותיות של משה במילוי יצא לנו 'מה' שזהו סודו של משה 'ונחנו מה' וכמבואר בדברי רבנו 'יש מאין' הם שאר האותיות. וביאור אחד כפי שביארת. ועוד ביאור שמשה רבנו הוא המלמד לחבר את היש באין, היינו לעלות המלכות לאין ברצוא ושוב. ולהחיות את המלכות הנקראת 'יש' וכלשון רבנו שיתקיים ישותו, היינו שקיום הישות תלוי בזה שמחברים אותה לאין.

@אוצרבלום וכד תרצה. בגמ' ריש קידושין מבואר שהמילה אין (עה"פ אין כסף) אפשר לדרוש בלי אות י'. ומשמעותו עדין תהיה אין.

@ברוך-מאן פעם כתוב בתורה מלא ופעם חסר.
נ.ב. בענין גימטריא בתורה דידן 'נבט' בגי' 'אין'. והוא נפלא בזה לעומת זה בתורה דידן.

@אוצרבלום המילים 'לגלות מלכותו' לכאורה לא מוזכרים באריז"ל, אלא שכך אנו יודעים, שתכלית המכוון הוא גילוי מלכותו יתברך. ועל כן היה הצמצום במלכות דאור אסב"ה. וכן מה שהמלכות היא אחרונה היא בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה' שזהו התכלית המכוון.
וכיון שהאריז"ל גילה שתכלית המכוון בבריאה הוא לגלות הנהגותיו, ומזה נלקח הלשון 'להטיב עם ברואיו'. שהלשון הזה הוא בתחלת שער הכללים 'כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך'. [אומנם לא ברור ששער זה מהאריז"ל]. וע"פ הקדמת רבנו בתורה דידן המילים 'ויכירו גדולתו' יתפרש על המלכות בכל מקום שאתה מוצא 'גדולתו' וכו'. ממילא משמע שזהו ג"כ כוונת הבריאה לגלות מלכותו.
ונראה כפי שביארת שב' ענינים אלו 'להיטיב עם ברואיו, ולגלות מלכותו' הולכים יחדיו. שכפי הכרת מלכותו יתברך כך זוכים להתענג על ה', שכפי שזוכים להיות מרכבה אליו יתברך כך נכללים בו, וכיון שהשי"ת הוא עצם הטוב ממילא מתקיים בזה 'להיטיב עם ברואיו'.
ולעצם הענין יש להוסיף על דברי פותח האשכול (שאיני יודע שמו מחמת שאיני מבין אנגלית) שבתורה ד החידוש הוא לא רק ענין המלכות המתגלה באותיות התורה, שכפי שזוכה האדם לקיים מצוות כך זוכה לדבקות בו יתברך. אלא החידוש המחזק בתורה דידן שאף העבירות שעל פניו נראים כגורמים רע, גם הם תכליתם טוב. כיון שיש דרך להפוך את הצרופים הרעים לכלים של קדושה וכפי שביאר בביאור הליקוטים. וזהו שיברכו על כל הדברים הטוב והמטיב, היינו שגם על הדברים הרעים לבסוף יברכו 'המטיב' שגם הם התווספו לטוב אע"פ שבתחלתם היו רע. [ודבר זה כבר נתלבן באשכולות אחרים].
וזהו המובא (באילן הקדוש לרמח"ל) שלמעשה 'אין דבר יוצא חוץ לרצונו' עד שיתגלה לבסוף ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואזי יברכו על הכל הטוב והמטיב היינו על כל המאורעות ואף המאורעות הרעים מבחינה רוחנית היינו אף על העבירות כיון שגם הם לא יוצאים חוץ לרצונו ובסוף משיב הכל אל הטוב.

@לב-העולם-אתה הארה נוספת 'מתוך התורה' אך צריך את הבנאים אלו ת"ח שיבנו ויצרפו את הדברים. (את מקורות הדברים שמעתי בשיעור של ר' משה שפירא זצ"ל בהקשר לחורבן בית המקדש. אך אחר ההתבוננות בתורה דידן נמצאו הדברים מבוארים באופן נפלא 'בתוך התורה').
בתורה מוזכר ענין 'חורבן' בלשון 'חרוב - אחריב'./ עוד מוזכר בתורה ענין שעיבוד - בית עבדים./ עוד מוזכר בתורה גלות - ארץ מצרים.
וידוע (מהר"ל) שג' מרכיבים אלו הם תוכן הגלות. א. יציאה מהמקום, שירדו ישראל למצרים וכנגד זה בגאולה חוזרים למקום בבחינת אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובכלל זה המבואר בתורה דידן שבתחלה אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך ולבסוף יודע את הדרך לבוא למקומו (והוא תקון הד' יסודות וכו'). וכן וענווים ירשו ארץ את המקום שלהם.
ב. שלילת החירות וההשתעבדות לאחר בחינת בית עבדים, ובכלל זה נפילת הד' יסודות לעצבות ועצלות, תאוות רעות, דברים בטלים, וגאוה. וכנגד זה הוא תקון הד' יסודות ע"י ראיית פני הצדיק וצדקה לצדיק. ובשעת מתן תורה נעשו בני חורין (שזהו תחלת עשרת הדברות במתן תורה אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים).
ג. פזור האומה שזהו ענין 'חרוב' ולבאר יותר בתורה מוזכר גם לשון 'בנין'. וכל בנין הוא בעצם 'חבור' שהם אותית 'חרוב'. והחילוק ביניהם שכאשר מחברים דבר לדבר נעשה בנין בחינת 'מצוה' 'חבילות חבילות של מצות' לחבר את כל הפרטים לבנין הקדושה, ולהפך הוא ענין 'חרוב' להחריב היינו לפזר את החיבורים ואזי נחרב המקום. וזהו ענין הצרופים שנחקקים על העצמות, שכל עוד והדברים עומדים במקומם הראוי להם כפי שצירפם השי"ת אזי בנין הקדושה במקומו. וכאשר עוברים עבירות אזי נחרב בנין הקדושה ומצטרפים צרופים אחרים שהם בעצם החורבן כאשר החיבור הוא לא כפי שצריך לחבר את הדברים. אך אעפ"כ בכח וידוי לפני ת"ח יש כח לחבר את הדברים ולבנות מהם את בנין הקדושה. ולהוסיף בה קומה חדשה מהצרופים הרעים.
ומבואר שכאשר חוזרים ובונים בנין הקדושה אזי ממילא חוזרים למקום שלהם לבחינת ענוים ירשו ארץ.
וג' דברים אלו מרומזים בברכת תקע בשופר גדול לחרותנו, הפך השיעבוד. ושא נס לקבץ גלויתנו הפך הפזור והפרוד (ישנו עם אחד מפוזר ומפורד). וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו הפך היציאה ממקומו שחוזרים לארץ וחותמים מקבץ נדחי עמו ישראל שהעיקר הוא להחזיר את הפזור לקבץ הנפזרים.
וזהו שמשתמשים בלשון 'קבוץ' הן כלפי הפזור בגלות 'לקבץ גליותנו' והן כלפי החזרה למקום 'וקבצנו' יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו (והקבוץ מד' כנפות הוא תלוי בתקון ד' יסודות ודו"'ק).
נמצא מבואר שמחמת שהעבירות גורמות צרופים אחרים ומחריבים את קומת הקדושה מחמת זה יוצאים מ'המקום' וכפי שאדה"ר אחר החטא גורש מגן עדן (ותוקן במתן תורה אחר גלות מצרים). ועי"ז דיקא חוזרים ל'מקום' שהוא תקון מלכות דקדושה בבחינת וענווים ירשו 'ארץ'

@בעל-מוח לא בקשו מהנכה לרוץ 20 ק"מ. אך ביקשו ממנו להתאמץ לגרור את עצמו 2 מטר.
היינו גם מהעני מבקשים 'לגזוז מנכסיו לצדקה'. כפי יכולתו. וכאשר יעשה כפי יכולתו משמים יעשו כפי יכולתם ואזי טוב לו וטוב לעולם.

@ברוך-מאן כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר.
החיים שבכל דבר, זה הגילוי אלוקות שבכל דבר. 'חי העולמים'.
הדרך לבוא לחיים הוא בכח התורה כי הם 'חיינו'.
כאשר מגלים את התכלית הנרצית שבכל דבר ע"פ התורה, בזה מתחברים לשכל שבכל דבר.

@יוסף-מאיר-מאומן
ייש"כ. זה לא אולי קשור זה ודאי קשור.
וה' יאיר עיני לעיין בזאת הסוגיה.

@לב-העולם-אתה ברצוני לשאול - אם נבאר ש'שבירת הלוחות' זה בחינת 'שבירת העצמות' המבואר בתורה דידן זה יקרא חידוש 'מניה וביה'. או שכזה דבר מותר רק לר' נתן?
ואם 'שבירת הלוחות' זה נחשב כ'שבירת העצמות', וזה היה בי"ז בתמוז תחלת 'בין המצרים' האם זה יחשב לדרוש ענין בין המצרים ושבתות של בין המצרים שהם התיקון ל'מצרים' האם זה חידוש 'מניה וביה' או שזה שייך רק לר' נתן?
וכן על זה הדרך.
כי חושבני שיש ב' ענינים.
א. פשט 'מניה וביה', ואם נרצה להדגיש נקרא לזה 'פשט מניה וביה דביה'. שאת זה אתה דורש ומבקש.
ב. דרש 'מניה וביה' שהם כלל הדוגמאות שהבאתי. אך זה לא פשט 'מניה וביה דביה'. ולזה אתה אומר שזה חוסם את המעוף שבלימוד המניה וביה?
תאיר את עיני בסוגיין.

וְ'שִיתִּין מְחוֹזָא', זֶה רֶמֶז עַל שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁהֵם בְּיַד הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י) "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק.
האם יש למישהו רעיון - מה רבינו בא לומר לנו ב'רמז על שישים אותיות שבברכת כהנים שהם ביד הצדיק' בקשרי התורה.
לכאורה זה דבר חדש, שעד כעת לא דובר עליו כלל. (חוץ ממה שביאר בפרפראות).
האם יש בזה הוראה לסגולת 'ברכת כהנים' לפליטת הדמים הרעים ותיקון יסודות 'דומם צומח'.
סוללי המסילה, סולו המסילה, סקלו אבן וכו'.

@יהושע-קליין בפשט הפשוט של תורה לשמה שהוא לשם - ה', זה מקביל ממש לתורה שנותנת כח לנו"ן שהיא בחינת מלכות בחינת ה'. (להעזר בכלל יח).