@רוחני כתב:

ואכמ"ל.

דוקא כאן הוא המקום להאריך. והביאור העולה לכאורה מדבריך.
שזהו גופא מה שרבב"ח בא להגדיר לנו בעם ישראל, שהם עצמם בחינת המלכות.
דגים מקומם 'בים' שהם 'מים שאין להם סוף'.
'בקרב הארץ' היינו 'בתוך הארץ'. תוך הארץ הוא האין סוף שמולבש בתוך המלכות כלשון רבנו.
והעבודה של עם ישראל, היא 'וידגו לרוב' להיות פרים ורבים בריבוי אחר ריבוי עד אין סוף, כדי להכין את הכלים להשגת אור אין סוף.
וזהו גופא מה שמברכם יוסף 'וידגו לרוב בקרב הארץ' שכל הריבוי שלהם יהיה חיבור של הריבוי לאין סוף שהוא 'תוך הארץ' והוא נפלא.
נ.ב. כפי שציינת פסוק זה הוא בברכת מנשה ואפרים, ושם לפני כן כתוב שיוסף לא רצה לברכם מחמת שראה שיצא 'ירבעם בן נבט' שחטא והחטיא את ישראל בלאו דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכנגד זה בברכה שברכם יעקב, הוא גילה את התיקון ללא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ע"י ש'ידגו לרוב' אך זה יהיה 'בקרב הארץ' בתוך האין סוף בחינת ענוה. ואזי ענווים ירשו ארץ בחינת מלכות.

הרב @פשטן-מושבע שהוא @לית-ליה-מגרמא.
האם קבלת את דרכך מזקני אנ"ש, מת"ח מופלגים, או שדרכך ביררת בכח עצמך. בכח בירור דעת רבה"ק מספריו וספרי מוהרנ"ת.
ההרגשה שלי שלא 'שמשמת' ת"ח. אלא את הספרים הקדושים.
ומשם המשכת את דרכך בבחינת 'האף' תספה צדיק עם רשע.
לבטל את כל הצדיקים, ולהוסיף אותם על הרשעים. ובפסוק שציטטתי גם רמזתי את מקור חידושך סגנון כתבתך והשקפתך.
אך אנו אנשים פשוטים, שמקבלים מזקני אנ"ש. ומשמשים תלמידי חכמים, ליישר את דעתנו. ולהכין את שכלנו העכור לקבל את דברי רבנו ור' נתן. במסורת הדורות.
הנח לנו, להיות 'תמימים ופשוטים'. ואם ברבות הימים תרצה להצטרף לשורתנו נקבלך בשמחה, ללכת לשמש את העינים שראו את העינים וכו' ולא רק מתוך הספרים.
בברכת שנה טובה ומתוקה שתזכה להכתב בספר חיים אמתיים של רבה"ק.

ובחמלת ה' עלי התנוצצו עוד כמה דרכים ע"פ תורה דידן.
א. ע"י מאה ברכות שעל זה דרשה הגמ' אל תקרי מה אלא מאה, שעל ידה ממשיכים אור האסב"ה לכלי המוחין כמבואר בשלהי התורה.
ב. ועקר בברכות היא 'ברכת התורה' שהיא מדאורייתא ובה אומרים 'נותן התורה' בלשון הווה, והמכוון בזה זוכה לקבלת התורה, שבה נאמר אתה הראת לדעת וכו' ואפ"ל שמתונצץ הארה זו בכל יום.
ג. בברכת כהנים (המסורים ביד הצדיק). וכידוע מהכוונות שהמשכת ברכת כהנים היא מאריך ועתיק בחינת רעוא דרעוין המבואר באות ט.
ד. וזהו שתכף אחר ברכת התורה נהגו לומר פסוקי ברכת כהנים כי מצא מין את מינו ונעור.
ה. היסורים הבאים לאדם שמביאים אותו לביטול באור אין סוף וכפי שכתבת בתחלת האשכול ומרמז לזה הפרפאות לעיין בתורה סה.
ו. חוץ משבת (שכתבתי לעיל). מתנוצץ גם בג' רגלים כמבואר בלקו"ה שם. וזהו סוד שי"ן של ג' מה הנעשים לג' מאה וממשיכים הארת אסב"ה.
ז. ראש השנה (שגם עמד בזה הלקו"ה שם) ונציין שזהו שכתוב (בראשית ב, ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ופרש"י ביום עשות ה' - למדך שכלם נבראו בראשון. שביחוד הבריאה במקורה שם יש יחוד 'הוי"ה אלהי"ם' הכולל כל הבריאה, בחינת כתר הכולל כל הנאצלים בתוכו. והארה זו מאירה בראש השנה כמבואר בלקו"ה שם./ ונקרא יום תרועה, כי התרועה גורמת ביטול הישות ומביאה להתכללות באסבב"ה ובזה מתקנים חטא אדה"ר שורש כל החטאים.
ח.מצות תפילין 'יד וראש' הם כנגד מלכות ובחינת כתר, ותורה דידן היא סוד כוונת התפילין כמבואר בסוף תורה לח.
ט. ע"י עבודת ההודאה וכנדרש באשכלות אחרים. ונציין שבוידוי מעשרות כתיב (דברים כו, יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וגו' וכן בכל הפרשה שם מוזכר כפל 'הוי"ה אלהי"ך' המרמז על יחוד הוי"ה אלהים שהוא העלאת אלהים לאסב"ה (בחינת הוי"ה). ומשם בארה לכל עבודת ההודאה שזוכה לעלות אלהים להוי"ה. (וזהו ענין חנוכה וכמבואר במקו"א).
י.כל עבודת ה' 'בתמימות' יש בה עבודת הביטול, כעין מתן תורה שאמרו 'נעשה ונשמע' וזכו לשמוע אנכי ולא יהיה לך ונבקעו כל הרקיעים וראו שהוא אחד. כך כל העובד ה' בתמימות זוכה לתמים תהיה עם הוי"ה אלהיך להיות בחלק הוי"ה וזוכה להארת אסב"ה שלמעלה מגבול ומדה.
יא. במצוות כיבוש וישוב א"י זוכים להעלות מלכות דקדושה וכפי שאומר משה רבנו (דברים ג, כב-כד) לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם... אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶך. ומזכיר ב' שמות הנ"ל שבכחם החלק בכבישת א"י. ועל זה אחז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה, וכשזה קם זה נופל ונופל מלכות עכו"ם ומתעלה שם אלהי"ם ומתאחד בהוי"ה ושלמותו בבניית המקדש ששם אומרים השם ככתיבתו בחינת הוי"ה אחד. וזהו שמביא רבנו הפסוק (ישעיהו מב, טו-ז) אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת...וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם וגו' ובכיבוש א"י שמקימים 'אחריב הרים וגבעות' של העכו"ם עי"ז זוכים לדרך 'לא ידעו' הנהגת אסב"ה.

@ברוך-מאן המושג 'כל לבו' שייך לעבודת התפלה שנדרש בחז"ל ריש תענית עה"פ ולעובדו 'בכל לבבכם' איזוהי עבודה שבלב זו תפלה.
ובתורה דידן רבנו מדבר על עבודת התפלה. אע"פ שלא הזכיר שם 'כל לבו'. אך זה נזכר באותה אות.
וכמדומני שזוהי משמעות של עבודת ההתבודדות בתורה נב.
והנני מציע רעיון להבין מהו 'כל לבו' והמעיינים יחוו דעתם.
שאין הכוונה להיסטוריה, שודאי גם זה טוב וכפי שכתבו באחד האשכולות מאותו איש כשר וישר שכתב את תוכן חייו והתוודה אותם בציון הקדוש אשריו ואשרי חלקו.
ונראה להוסיף שכל תאוה או מידה רעה, חטא עון, ופשע וכו'. יש את 'המעשה' ויש את הרקע 'הגורם' למעשה. ולספר 'כל' לבו, זה לדבר על 'הגורם למעשה', וכנגד זה הצדיק מפריש לו דרך לפי שורש נשמתו, שידע את הדרך שמהלך בה בכללות חייו, שלא יבוא לידי עבירה.

@חבר-אני דבריך מבוארים במה שאומר רבנו שצריך לשבר כל המדות רעות וכו' היינו זיכוך ד' יסודות ושם מדובר גם בלי עבירות.
ומי שכן עיין בשערי קדושה א, א. שציינתי לעיין יודע שמעת חטא אדה"ר הבריאה כולה במציאות של שוב.
וממילא לא חייבים לעבור עבירות בכדי לפעול עליה משוב לרצוא.
[נ.ב. ובתורה ו, ג. מענין תשובה על תשובה מבוארים ב' הדברים. מחילה מאלו שלא אוהבים ציטוטים מתורות אחרות].

בפרשתן (מטות במדבר לא) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן.
הנקמה במדין דיקא שהם יעצו למואב לבוא על ישראל 'בכח הדבור' כנגד משה שכוחו בפיו (רש"י במדבר כב, ד).
והחטאו את ישראל ב'דבר בלעם' (במדבר לא, טז ועיין תורה מג).
וכנגד זה הרגו בנ"י את 'חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב' (שם לא, ח). ואפ"ל שחמשת מלכי מדין הם כנגד ה' מוצאות הפה. ובלעם הוא בחינת 'דעת' דקליפה. וכשם שבקדושה 'מפיו דעת ותבונה' כמו"כ בזה לעומת זה בקליפה חמשת מלכי מדין הפוגמים את הדבור וגורמים צרופים רעים יונקים כחם מ'דעת דקליפה' דבעלם.
ובפסוקים ט-י. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ:
וכשם שהנקמה מצד הצרופים הרעים באה כשנחרב הצרופים הטובים (עיין באות ה) כמו"כ כאשר עם ישראל לקחת את 'נקמת הוי"ה' שמגלים שם הוי"ה (היינו שמעלים המלכות חזרה להוי"ה) זהו בחינת תקון הצרופים הרעים שהוא תקון וידוי דברים ועי"ז מחריבים את ערי העכו"ם כמבואר בביאור האגדתא על המילים וחורב מניה שתין מחוזא וכו'.
וכן לקיחת השלל והבאתו למשה רבנו למחנה הוא תקון התקרבות לצדיק ונתינת הצדקה לת"ח (וזהו שאח"כ מחלקים מהשלל לאלעזר הכהן וללויים שומרי משמרת הקודש).
ובפרטות יותר נתינת הצדקה הוא מה שכתוב (פסוק נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה.
ומה שקוצף משה על הבאת נשי מדין בשבי, אפשר שמרמז על יש דרך ישר לפני איש וגו'. שהם חשבו שהבאתם בשבי הוא תקון למלכות דקדושה. ומשה מפריש להם דרך ישרה איזה נשים יכולים להחיות ואיזה צריכים להרוג.
[ויבואו הלומדים ויקבלו את תיקוני ביטול העצבות והעצלות, התאוות, הדברים בטלים, והגאוה בפרטי המלחמה הזו].
ועה"פ ואחר תאסף אל עמך פרש"י שאף שידע משה שיסתלק עשה זאת בשמחה. וזהו בחינת באלהים אהלל דבר שיודע שכל מאורעותיו הם לטובתו ועושה זאת בשמחה.
כמו"כ פרשת מלחמת מדין נאמר תכף אחר פרשת נדרים ששם לומדים כח דבור דקדושה כמבואר בלקו"ה. וע"פ הנ"ל מבואר היטב סמיכות פרשת מלמת מדין לפרשת נדרים שאחר שמתקנים הדבור מלמדת התורה את בניית הדבור דקדושה בכח החרבת הצרופים הרעים של דבר בלעם (במעשה פעור).
ויוסיפו המסלסלים בפרטי פרשת הגעלת כלים הנזכר בפרשתן ובתורה דידן.

@חבר-אני בפרפראות דן בענין מדוע היה צריך משה להזכיר את הוידוי אחר שהתוודה אצל יעקב וביאר שענוות משה עולה על כולנה וכו'.
אך באשכול אחר (איני זוכר איזה) דנו בענין. ועכ"פ בפשט הוידוי שהתוודה אצל יעקב הוא על מעשה תמר. ואילו הוידוי שהוצרך משה לעורר הוא בכדי לכפר על 'חטאתי לך כל הימים' ובפשט מה שיהודה לא עשה על זה וידוי כיון שלא ידע שצריך להתוודות על תנאי שקיים.

@יצחק-ל צריך להתבונן שכלפי ביטול העצבות והעצלות כתב רבנו 'היינו לשורשו'.
וכלפי ביטול התאוות 'מושך עצמו'.
והוא בדיקא כי כלפי התגברות החומר היינו יסוד הדומם הפעולה היא שמתחבר לשורשו שבצדיק (שהוא בחינת רוח) ועי"ז מקבל רוח חיים חדשה 'ומתעורר' בזריזות לשורשו. ככל ענף שמתעורר לקבל שפעו בזרזות משורשו (הענף או העלה מהגזע).
ואילו כלפי התאוות שהם בחינת כח המושך לתאוות (כח המכריח כנגד כח מושך דקדושה כמבואר בתורה ע) על כן נוקט רבנו 'ומושך עצמו' היינו שכח המשיכה שיש לצדיק הוא יותר גדול מכח המושך של התאוות.
ונראה שרבנו הולך ומבאר את עצמו. שבתחלה נוקט לשון כללית של ראיית פני הצדיק שיש בה מעלה כשלעצמה כמבואר בכמה תורות ענין ראיית פני הצדיק שיש בה כח של המאור שבה מחזירו למוטב. ואזי מביא את המשל של אם המניקה חלב (והוא כנגד מה שיונקים אלהים אחרים משם אלהים דקדושה). ובזה מבאר רבנו שהראיה שרואה את הצדיק כוללת בתוכה 'קבלת עצם החיים' מהצדיק. שהדם של הצדיק הנעכר ונעשה חלב, נעשה להיות חלק מדמו של התלמיד המתקרב. ועל כן מסיים רבנו שרואה 'פני' הצדיק, היינו שלא מדברים על ראיה של הצדיק בלי חיבור 'לפנימיות' של הצדיק, שזהו הפנים של הצדיק בחינת 'פנימיות - מהות' הצדיק, שכאשר רואה הפנים של הצדיק (והתבאר במקו"א שהוא 'אור תורתו' עיין פרפראות) עי"ז דיקא מתחבר 'לשורשו' ומקבל כח 'המושך' מהצדיק לצאת מהעצבות והעצלות והתאוות.
ובסוף התורה קורא לזה רבנו 'התקשרות לצדיק' שמבאר בתורה קלה, היינו חביבא ליה כנפשיה, והוא כנ"ל שמבין שחייו הם מחיי הצדיק, שהחלב של הצדיק היינו 'אור תורתו' הוא עצם חייו שלו. וזהו לשון 'התקשרות' המבואר בהמשך התורה שמקשר לדעתו את ההארה שמקבל מהצדיק.
והוא ע"פ הכלל (מהח"י כללים) שקבלת שכל הצדיק הוא בכח 'אמונה', שעי"ז גם מה שאינו יכול להבין בדעתו, הוא מקבל את זה בכלי 'אמונה'. והוא ממש כתינוק שאינו יכול לאכול, אך הוא כגמול עלי אמו ומקבל מהשכל את 'המזון הרוחני' מעובד כ'חלב ודבש' הנהפך להיות חלק ממנו.
ודיקא 'חלב ודבש' שהם כנגד 'חסד וגבורה' שעי"ז מכין עצמו להשגת 'הטוב והמטיב' לברך על כל הדברים הטוב והמטיב.

@אוצרבלום הזהות בין אמונה לתפילה זה אולי עיקר התורה!
על עבודת התפלה רבנו מדבר מפורש באות ט והביאור הליקוטים מאריך לבאר שזוהי עיקר העבודה שרבנו מדגיש.
ואמונה זה הפסוק שעליו סובבת כל התורה אנכי ה' אלקיך וכו' שהיא מצוות האמונה, וההיפך הוא לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'.
והדרך לבוא לאמונה היא דיקא ע"י עבודת התפלה וכו', שעל ידה זוכה להשגת כי ה' הוא האלהים.

נראה שענין בחמלת ה' עליו, נלמד מהפסוק (דברים כד,לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ופרש"י הראת - כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת. וביאר המהר"ל (גור אריה שם) כתרגומו אתחזיתא. לשון התפעל, ואינו לשון הפעיל, שאם כן היה לו לתרגם 'אחזית' (כ"ה ברא"ם).
היינו שאנחנו 'ראינו' אך באמת מה שאנחנו 'ראינו' זה ע"י שהשי"ת גרם לנו ל'התפעל' ולראות. היינו בחמלת ה' עלינו קרע לנו ז' רקיעים וכו' ועי"ז ראינו כי הוי"ה הוא האלהים.

@חבר-אני שים לבך שבתורה דידן מוזכר כמה פעמים הלשון 'רמז' בשונה משאר תורות.

@לב-העולם-אתה ברצוני להוסיף נקודה להתבוננות ואולי יאיר לך מזה.
באות ט מתבאר שעצם יצירת 'מקום' הוא מהמלכות. הגורמת את כל הישות וכו' ושורש כל הישות היא כשיש להם 'מקום'. (וזהו המבואר בספה"ק שהבריאה הראשונה בעולם זה 'מקום - וזמן').
ובגשמיות כל מלכות יש לה את 'הממלכה' שהוא 'המקום' שבו מולך המלך. ולא מצינו מלך בלי מקום.
אך ברוחניות זה להפך שבכדי ליצור התגלות מלכות נוצר 'מקום'. היינו שהאסב"ה יצר מציאות של 'מקום' בכדי שבו יתגלה מלכותו כמובן מדברי רבנו באות ט.
ונקודה מענינת. שביהמ"ק נקרא 'מקום' כמ"ש ועלית אל 'המקום' אשר יבחר ה'. ובזה המקום יש מצות 'ראיה' לראות ולהראות. ועל אותו מקום נאמר והיו 'עיני וליבי שם כל הימים'.
ותחלת ע"ז ע"י מלכי ישראל היה מיראת ירבעם בן נבט, שכשיעלו לרגל לקיים מצות ראיה, יראו כל ישראל שרחבעם בן שלמה יושב בעזרה כי לא הותרה ישיבה בעזרה כי אם למלכי בית דוד (ישיבה לשון שוב ודו"ק). ועי"ז יעזבו אותו. ועל כן העמיד עגלים בדן ובאר שבע היינו שעשה לעצמו 'מקום' חדש כדרך מלכות גשמית. וכן עשה רגלים חדשים תמורת פסח וסוכות שהם פגם הזמן.
והעולה מהדברים שפגם הע"ז שורשה בלנתק את המקום והזמן מלמעלה מהמקום והזמן.
ובהקשר ל'מקום' הוי ביהמ"ק בבחינת למעלה מהמקום, כמאחז"ל מקום ארון אינו מן המדה, ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים.
וזהו שבביאור רבב"ח ע"י תיקון ההתקרבות לצדיק נתינת צדקה לצדיק ווידוי דברים. מבאר איך שישים מחוזי בכל פעם ממשיכים תיקון לעצמם בחינת תיקון המקום. (מחזי גי' אדנ"י).
וסוללי המסילה יסלסלו יותר.

@חבר-אני חשוב לציין שהפסוק 'והאיש משה עניו מאד' היה אחר מעשה העגד. דהיינו שבזמן העגל היה בתורה שבחי משה, אך עדין לא נאמר שם והאיש משה ענו מאד.

למה משה רבנו מתקן את עצמות יהודה רק בסוף המ' שנה להליכתם במדבר ולא בתחלת הליכתם?

@לב-העולם-אתה במחשבה הזאת מסתובבים כל השנה. והמים אחרונים שהיצה"ר לא יטריד מצד גשמיות הגוף, הוא שדואגים גם לגשמיות.
ובטוחני שכאו"א מאתנו יותר נוח לו אחר כל הסידורים להישאר בבית. ואעפ"כ זה לא עולה במחשבה כצד מרוב שאנו כל השנה כולנו כאחד יחד לקיים בקשת רבנו להיות אצלו על תקון המלכות דקדושה שהיא עיקר תיקון הקבוץ הקדוש.

הרב @רוחני בקטגורית 'מניה וביה' בלבד. האיר את עיני הלומדים באיתגור מענין ובעיון בלקו"ה.
ואחר שעברו על הלקו"ה. הנני לשאול האם החידוש של ר' נתן בענין 'נר חנוכה - ושאר נרות מצוה' בקישור לאבוקה של אור ושמן עינו של הדג. נקרא חידוש 'מניה וביה'?
האם 'ארון העדות וקודש הקודשים' שנקראים אין סוף ורעוא דרעוין נקראים 'מניה וביה'.
עוד אשאל האם הגדרת היוונים 'כמלכות הרשעה' נקראת חידוש 'מניה וביה'?
האם וידוי כה"ג בשם כל ישראל שנקרא וידוי לפני ת"ח זהו 'מניה וביה'?
האם דינא דשעבוד קרקעות והאידנא אף על מטלטלי, וסוד הקבורה וכו' המבוארים שם הם חידוש 'מניה וביה'?
האם סוד השבועה המבואר שם הוא 'מניה וביה'?
האם הקדש חמץ ושחרור המפקיעים שיעבוד הוא 'מניה וביה'?
או שבאמת זה לא 'מניה וביה' אלא שר' נתן זכה לבירור המדמה ויכל לחדש ולקשר דברים שאינם 'מניה וביה' ולהרכיבם בחידושיו הכלולים 'מניה וביה'.
וסביב נקודה זו חלוקים הדעות - כי אם אחד מאנשי הפורום היה כותב את החידושים הנ"ל של ר' נתן מסתמא רובם היו אומרים שהוא פרש מהמניה וביה. וכתב הגיגים ורעינות חסידים וחידושים ודרושים ורק מקשר זאת לתורה הזמנית.
אך אולי נמצאנו למדים עוד דרך ב'מניה וביה', שכל היזכור שרבנו מזכיר בהכרח שאפשר לקשר אותו לתורת רבנו. והיינו אם הוזכר 'אבוקה של אור' והוזכר 'שמן' ממילא אפשר לבאר עפי"ז ענין 'נר מצוה' הנזכר במסכת סוטה.
ואם רבנו הזכיר רעוא דרעוין ובזוהר מבואר שבקה"ק תקועים כל הרצונות ממילא אפשר לקשר ענין אור אין סוף למנורה המאירה לפני קה"ק וכן על זה הדרך בשאר חידושי ר' נתן.
ולדוגמא אם רבנו מזכיר 'מצרים' ממילא יוכל המבאר לבאר עפי"ז ענין 'בין המצרים'./ ואם רבנו מזכיר 'ברכת כהנים', בהכרח שבא לבאר לך את סוד ברכת כהנים ע"פ תורה דידן. וכל אלו החידושים כאשר יבנו ע"פ הקדמות הנזכרות בתוך התורה (אף אם ביאורם יובא ממקום אחר, כעין הזוהר שהביא ר' נתן לקה"ק) כל זה הוא בכלל 'מניה וביה'!

@וועלן-וועלן כמדומני שהביאו את ספרי רבז"ל, ודייקו בהם לכאן ולכאן. וזה שלקחת צד אחד, אינו מבטל את הצד השני. וצריכים ללמוד את השיחה בשיחות הר"ן כמו שלומדים סוגיא בעיון בפרט שזוהי סוגיה הלכה ולמעשה, ולא לקרוא אותה בבקיאות מינמלית ולהכריע וד"ל.

@נחמד יש לקשר ענין 'פולט הדמים הרעים' למבואר לעיל אות ו עה"פ 'כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש' שפשט הפסוקים מדבר בדין 'הגעלת כלים שכבולעו כך פולטו'. וזהו ענין ההתקרבות לצדיק שהוא 'ברית מלח עולם' ומליח הריהו כרותח (חולין קיא, ב) וע"י התקרבותו לצדיק הריהו מפליט את דמיו הרעים.

@חבר-אני כתב:

(כי כדי לדרוש צריך להיות בקיא בידיעות שהם אינם כתובים בתוך התורה כי אם ברמז, וכמו שכ' לענין בין המצרים.)

לשון רבנו בשלהי התורה - אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה טז), כִּי כָּל הַגָּלֻיּוֹת נִקְרָאִים עַל שֵׁם גָּלוּת מִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצֵרִים לְיִשְֹרָאֵל.
ובין המצרים עד כמה שידוע לי, זה ביטוי לתחלת הגלות. וכאשר יש ג' שבועות בין המצרים. אפשר להתחיל להקביל את ג' השבועות כנגד ג' התיקונים שבתורה דידן וכו'.

@בדרך התכוונתי רק להזכיר את דברי חז"ל בענין. וכמובן שבחסרון רופא אמיתי אין מה לעשות. ואם כיום יש רפואות אמתיות וכו' לא נכנסתי לנושא כיון שכבר העלו את כל הצדדים וצידי צדדים. אך בענין החיסורנים דהיום ידוע לכולם שרובם ככולם מיותרים לגמרי. וכפי שנשמע מפי הרופאים שאינם חוששים לומר את האמת. ואינו דומה לחיסונים של אבעבועות כפי שרצו לדמות באשכול ונשמע מכל מיני משפיעים. ואדרבה ההיפך שמי שנותן את החיסונים של היום הוא כבר להיות מזיק בידים כידוע בספרות הרפואית ומהמציאות בשטח. ולכל הפחות שלא נקדים כביכול תרופה למכה כאשר המכה אינה מכה וכו'.
נ.ב. השווער הקדוש יצא מכלל סכנה, אך צריך תפלות מרובות שיחזור לאיתנו כמקודם. זה תהליך שיכול לקחת זמן וע"י תפלות משדדים מערכות הטבע ויחזור בהקדם לאיתנו אכי"ר (ר"ת כי אני ה' רופאיך כמבואר בחיי"מ).