פעם שמעתי בדיחה על חסידים מחסידות מסויימת שמדברים על אור אין סוף ומתפללים במהירות האור...
אז בלי שום התנשאות וציניות, כשדיון בליקוטי מוהר"ן גולש לפסים כאלו, כנראה כולנו לא בכיוון, אולי כולנו צריכים עוד קצת וידוי דברים אמיתי בלב נשבר כדי לזכות עוד קצת לביטול היישות וענווה.
ועכשיו בחזרה לעצם הדיון באשכול, מלכתחילה גם אני נטיתי לומר שאין מקום לומר שהעצמות בעצמם הם הטומאה, אלא כתוצאה מכניסת הצירוף לטומאה נוצר חקיקה בעצמות, שאדרבה הם הקדושה, אבל מלשון רבינו שאפשר קצת לנטותו גם לצד השני, אני חושב לומר שבעומק קשרי התורה, יש מקום לומר שטמון כאן בעניין זה שורש גדול בכל הבנת התורה.
אני אכתוב בקיצור ואם יהיה לי כוח במוח ובלב אכתוב בהמשך בהרחבה.
בתורה ד' מבואר שהיישות זה הנקודה שבה הכל תלוי, היישות יכולה להיות מקור ושורש הטומאה, אם היא בנפרדות, היא אלוהים אחרים, ואם היא מחוברת ובטלה בשורשה אז היא תכלית הקדושה.
העצמות הם היישות, והיישות יכולה להתברר בעצמה לשתי כיוונים.

מי שלא הבין שיפתח את התפילה, ויראה איך ר' נתן מספר לפני ר' שמעון את כל ליבו...

@אם-היו כתב:

מעתי מאחד מזקני אנ"ש שכאשר בן אדם מרגיש מול הספרים שעומד מול הצדיק, אזי יכול להתוודות גם מול הספרים.

למה צריך לפני ספרים כשר' נתן מדבר עם ר' שמעון מאוקראינא? לא ידוע לנו שהוא חיבר את התפילה על לכו חזו כשספר הזוהר היה פתוח לפניו...

@נחום-בקר כתב:

@מאמין-בעצמי
הנני מביא כמה כללים אומנם לא מהלקו"ה אלא מדברי ר' נתן בלקו"מ. ואע"פ שלא נכתבו ככללים מבואר שכך למד ר' נתן את הלקו"מ.
א. בסוף תורה סט כותב ר' נתן [זֹאת הַתּוֹרָה שֶׁל חֹמֶר אִסּוּר גְּזֵלָה, וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּסִימָן ס"ח הַקּוֹדֵם, מֵעִנְיַן פְּגַם הַכַּעַס שֶׁמַּפְסִיד הָעֲשִׁירוּת. שְׁנֵי הַתּוֹרָה אֵלּוּ, יֵשׁ לָהֶם חִבּוּר וְשַׁיָּכוּת זֶה לָזֶה, כַּמּוּבָן לְמַשְֹכִּיל. וְהֵם מְחֻבָּרִים יַחַד בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה שֶׁל הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּסִימָן נ"ט, כִּי שָׁם הוּבְאוּ שְׁנֵי עִנְיָנִים אֵלּוּ בְּקִצּוּר בְּתוֹךְ הֶמְשֵׁךְ הַתּוֹרָה הַהִיא. עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב]
מבואר שישנם תורות שהרעיון שלהם כתוב בתורה אחרת. ובהקשר לתורה דידן כתבתי באשכול שיחות הקשורות לתורה סא שתורה ה תנינא מקושרת ביותר לתורה דידן אע"פ שלכל אחד יש את המהלך שלה ואת העצות שלה.
ב. בסוף תורה ז תנינא כותב ר' נתן - הַתּוֹרָה הַזֹּאת מְדַבֶּרֶת מִכָּל הָעֶשֶֹר סְפִירוֹת: שֶׁפַע הַכֶּתֶר, חָכְמָה וּבִינָה, יָדַיִם גַּם יִרְאָה. גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת צו): 'הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם'. גַּם בֵּן וְתַלְמִיד בֵּן, אִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (יִתְרוֹ דַּף עט:): מַה שְּׁמוֹ, דָּא חָכְמָה. מַה שֵׁם בְּנוֹ דָּא תִּפְאֶרֶת. תַּלְמִידִים הֵם לִמּוּדֵי ה', דָּא נֶצַח הוֹד. כֹּל, דָּא יְסוֹד, וּמַלְכוּת הַנַּ"ל. רֵאָה הִיא אֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים. וְיֵשׁ סְפִירוֹת שֶׁמְּדַבֵּר מֵהֶם כַּמָּה פְּעָמִים. (אַשְׁרֵי אָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ וְכוּ').
מבואר מדברי ר' נתן שבכל תורה צריכים להתבונן בהקשרים הפנימים ולגלות את הקומה הפנימית שבמהלך התורה. ונקשרים הדברים לחיי"מ (אות שסב) גַּם בְּכָל מַאֲמָר יֵשׁ כַּוָּנוֹת שֶׁל מִצְווֹת, שֶׁכָּל מַאֲמָר שַׁיָּךְ לְאֵיזֶה כַּוָּנוֹת הַמְבֹאָרִים בַּכְּתָבִים בְּ"עֵץ חַיִּים" וּפְרִי עֵץ חַיִּים. כְּגוֹן הַתּוֹרָה שֶׁל מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים (בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ל"ג) יֵשׁ בּוֹ סוֹד כַּוָּנַת לוּלָב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר בּוֹ דָּבָר מִמִּצְוַת לוּלָב, וְכֵן בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּוָּנַת קִדּוּשׁ (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שפז), וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָרֵי הַמַּאֲמָרִים. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר, שֶׁרָצָה לַעֲשֹוֹת פֵּרוּשׁ עַל הָעֵץ חַיִּים, אַךְ פֵּרוּשׁ פָּשׁוּט אֵינוֹ נִצְרָךְ, רַק צְרִיכִין לוֹמַר תּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוּשׁ, וּכְבָר אָמַרְתִּי כַּמָּה תּוֹרוֹת הַשַּׁיָּכִים לָעֵץ חַיִּים. גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁזֶּה סָמוּךְ גָּמַר הָעֵץ חַיִּים וְרָאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מוּסָר. וְכֵן כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ בְּהַסֵּפֶר, כְּגוֹן "מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" (בְּלִקּוּטֵי א, סִימָן ד), "אַשְׁרֵי הָעָם זַרְקָא" (שָׁם, סִימָן לה) וְעוֹד כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁאָמַר בְּאוֹתָן הָעִתִּים, וְכֻלָּם הֵם סוֹד כַּוָּנוֹת תְּפִלִּין.
ג. מש"כ ר' נתן צבי קעניג בהקדמה למפתחות ללקו"מ וז"ל - וזה כמה אשר עלה ברעיוני על דבר מה שכתב מוהרנ"ת ז"ל בהקדמתו לספר הקדוש 'לקוטי הלכות' וז"ל בד"ה וזה ברור וידוע לכל משכיל שבכל המקומות שנמצא בספרים קדושים חידושים וביאורים באריכות גדול וכו' או בספרי האריז"ל שכל דרוש הולך ומתרחב והולך מאד וע"פ רוב הדרוש שבסוף מקושר מאד להדרוש שלפני כן כמה וכמה דפין, ומי שבקי היטב בכתבי האריז"ל מבין שכמעט כל הספר עץ חיים ופרי עץ חיים הם דרוש אחד גדול וכו'. ע"כ. לפענ"ד דבריו יסובו ג"כ על ספר אדמו"ר הקוה"ט, אשר יחשב לבנין אחד נהדר בקודש [וכ"נ מדברי בליקו"ה שדרש סמוכין בתורת אדמו"ר ממאמר למאמר] ובזה יושב מה שהיה תמוה בעיני על מה שמובא בהשיחות אשר בתחלת ספר 'ביאור הליקוטים' וז"ל שנה האחרונה (להסתלקות אדמו"ר זיע"א) אמר רז"ל למוהרנ"ת - מהיום אומר לכם תורה בכל שבת, כי אז התחיל לומר תורה על פרשת בראשית ונח, ולא אמר עוד. ואמר ר' אברהם ע"ה שכוונת רז"ל היה באופן שיהיה מוהרנ"ת אצלו בכל שבת ואז יאמר, אבל כשהוא לא היה, לא היה לו בפני מי שיאמר תורה. וזה שאמר איך וועל אייך זאגן תורה. ומוהרנ"ת לא הבין כוונתו, וזה הענין של הראשי פרקים שבליקוטי תנינא סי' עט, ואם אומנם כדבריו אשר מוהרנ"ת זצ"ל מרוב ענוותנותו לא ירד בזה לסוף דעת אדמו"ר נ"ע. יפלא הדבר איך לקח מוהרנ"ת ופירש את כל הראשי פרקים כמאמר אחד, המקושר בטוב טעם ודעת, כי הרי לפי דברי הגראב"נ אין כאן מאמר אחד אלא ראשי פרקים של י"א מאמרים, ואיך נפרש אנו את הקשר ביניהם. אלא הדרן לקמייתא כי אם אומנם הם י"א מאמרים חלוקים מ"מ מקושרים הם בקשר נפלא, כי לעומקן של דברים כל דבריו הם מקושרים והם דרוש אחד גדול כדברי מוהרנ"ת לעיל בדברו על עץ חיים ופרי עץ חיים (ואין דברנו אלו לגבי דרך הלימוד והעיון בספרי אדמו"ר אם לפרש מניה וביה או ממאמר אחד למשנהו ועיין בשיחות וסיפורים דף פח להגראב"נ ז"ל) עכ"ל ר' נתן צבי קעניג.
ואף מי שאינו רוצה לקבל את דברי ר' נתן צבי קעניג. צריך לבלי לשכוח את כלל יח וז"ל הוא בהדברים הנודעים ומבוארים בדברי חז"ל או בספרי הקבלה, שנמצא כמה פעמים שאינו מזכיר בהם זולת בראשי פרקים, וסומך עצמו על המעיין שיודע מהם או ידרוש אחריהם.
וכתלמידים וחסדים לרבנו הקדוש והנורא שדבריו בעינינו כתיקו"ז וכתבי האריז"ל צריכים אנו לזכור שדברי רבנו בשאר תורות הם לגבינו כדברים המבוארים בחז"ל ובספרי קבלה. ועל כן כאשר ישנם מושגים מקבילים בין התורות בודאי שרבנו סמך על תלמידיו המסלסלים בתורתו שידעו לקשר מושגים שכבר לימדם בעבר אם אלו שמלמדם כעת.

מה אתה רוצה לומר? שהכלל הראשון לא כל כך נכון?

@יאשע-הלברשטאם כתב:

@מאמין-בעצמי
לענ"ד זה לא הכלל השמיני, אלא הכלל הראשון...
שממנו עולה שכל המאמר הוא אחד, ואין להפריד בחינה אחת מהשניה.
ולכן "אין יודעין היכן ההתחלה" - כי באמת הכל אחד.
ולכן אין להפריד כלל, ועי' בכלל יד.

יכול להיות שזה גם נכלל בכלל הראשון, אבל יש מי שאומר שזה קשור מאוד מאוד גם לכלל הרביעי.

@מאמין-בעצמי
למה בכלל השמיני?

באופן כללי, הייתי מבקש מכל מי שמשתתף בדיונים יפים, לא להסיט אשכולות מהתוכן שלהם, בואו נחזור לתוכן האשכול בעצמו הוא כל כך מעניין

@ברוך-מאן
כמו שכתבו לך הדיון לא היה בין ראבר"נ לרב קוק אלא בין ר' שמואל העשיל פרידמן.
אבל צ"ע מה היה הויכוח, הרי נודע בלי סוף פעמים בכל הספרים וכן בליקוטי הלכות שיראה ואמונה הם אחד, אז מה ההבדל?

@חבר-אני
יפה מאוד. האמת שגם אנוכי הלכתי בכיוון של המהלך הזה

@שפחה-על-הים
כתבת מאוד יפה וביארת בטוב טעם, אך בעצם רק חידדת את השאלה, למה רבינו בתחילת התורה הקדים לומר שהתיקון הוא על ידי וידוי דברים לפני ביאור שתי הבחינות שמקדימות את תיקון הוידוי

תסביר יותר טוב את כל השאלות שלך, אני מרגיש שזה עניין מעניין

באופן אישי אני חושב שיש משהו מאוד יומיומי, לתת צדקה לפני כל תפילה לענייני רבינו, וכן להתקשר קודם התפילה, ולעשות את התפילה בבחינת וידוי שמספר כל מאורעותיו

אני מאוד אוהב את הרעיון שצריך נקודות ליישום, כי זה הדרך שעל ידה גם מבינים את התורה יותר טוב, וחוזר חלילה, שאז היישום של התורה יותר טוב. חבל מאוד שהציבור לא נענה...
אני מתכוון לדברים ממש מעשיים ולא רק רעיוניים/ מעשיים

@בדרך
זכור לי שבשיש"ק (הישן עכ"פ) מובאת שיחה שאנשי שלומנו אמרו שצריך שלכל אחד יהיה חבר כמו שליהודה היה את רעהו העדולמי שהוא יוכל לספר לו הכל...
אני חושב שיש חילוק האם מספרים לחבר בתורת וידוי דברים וכפרה לבין אם מספרים לחבר בתורת שיחת חברים...
וכך גם משמע בתורה ל"ד בעניין נקודת החבר

רציתי עוד להאריך הרבה אבל אין כאן מקומו

ברור שיש את המשמעות הפשוטה שהיא וידוי דברים לפני הצדיק, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
עצם הרעיון שהוידוי הוא לפני דמות רוחנית גדולה, נמצא בבית המקדש לפני הכהן, בכל מיני צורות, ובכמה סוגי וידויים.
הרתיעה מהמושג וידוי דברים נובע גם מהמשמעות העקיפה שכביכול החטא הוא כלפי הצדיק, ואנחנו צריכים לתת חשבון לצדיק ולא להשי"ת ח"ו. וכל זה נוגע בנקודה העדינה שמבלבלת רבים כאילו כל מציאות הצדיק יכולה להתפרש כמשהו שסותר את האמונה באחדות וביחוד ה' ח"ו.
נוסף לזה, המושג וידוי דברים לפני הצדיק מוסיף שמן למדורת הבלבול, משום שהמושג הזה מזכיר (להבדיל טריליון הבדלות) את הפולחן הנוצרי של וידוי לפני כומר, שזה ישר מעורר אצל חלק מהלומדים קונטציה שלילית והם מרגישים צורך להסביר בכל מיני הסברים שהוידוי הוא לפני הצדיק אבל לא לצדיק בעצמו וכו' וכו' (מה שיכול להיות נכון ברמה מסוימת).
אבל לענ"ד, רבינו אומר במפורש בתורה שהמלכות נפלה לגלות בין העכו"ם, והווידוי דברים הוא בעצמו המלכות, דהיינו שהוידוי דברים שהיה במקורו בקדושה לפני הכהן או לפני הנביא, נפל לגלות בתוך הסטרא אחרא, ומזה נוצר וידוי דברים אצל הסט"א, דהיינו וידוי דברים לפני הכומר, ולכן צריך להעלותו בחזרה לקדושה.

השאלה שהעלית על תורה ד' מקומה באשכולות על תורה ד', אז כדאי שנגיב שם.
יש לי הרבה דברים מענינים בהקשר של מה ששאלת

@ידידיה-סרוסי
אני כן חושב, שאף שעצם השאלה מאוד חשובה, היא לא השאלה הראשונה שצריך לשאול כשלומדים, אלא זה צריך להיות בבסיס של הלימוד, ברקע...

אני חושב שרבינו נוגע בכמה אופנים בתורה זו בלגלות מהו החידוש המיוחד שלו בעניין זה.
כרגע שמתי לב ל2 נקודות שיתכן והם קשורות זה בזה (כנראה לפי הכלל הראשון), ואני מאמין שיש עוד.
א] רבינו אומר שכל הצדיקים יכולים לתקן על ידי וידוי דברים, אבל יש איזה תיקון מיוחד ששייך רק על ידי וידוי דברים לפני הצדיק שהוא בחינת משה, ועל כן צריך להבין בתוך התורה באיזה עניין התיקון הוא רק על ידי משה, והאם יש פגם שאותו כל הצדיקים אינם יכולים לתקן...
ב] שעד לתורה זו הייתה כל העבודה לאחד בין שם אדנות לשם הוי"ה, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד - עיין בגמרא שם בפסחים, ועתה צריך לתקן את הפירוד בין שם אלוקים לשם הוי"ה שזה עוד לא התגלה כלל (בדרך אפשר ממש).

@ידידיה-סרוסי אגב באמת איך תסביר שבתורה זו משמע שהפגם המרכזי והעיקרי הוא גאווה?