@פשטן-מושבע
הקשרים בלשונות בתורה כמו טיפשאי ושטות בוודאי שהם קשרים חזקים אם אנו מאמינים שכל מילה של רבינו מדוייקים בתכלית (כלל ב')

על השאלה שלך בהניעור בלילה, בא' האשכולות @ברוך-מאן כתב על זה לא זוכר איפה.

@7272
מה שבוודאי לא יוצא מידי פשוטו, שצריך שיהיה התכללות - להתכלל עם כולם באהבה רבה.
וכ"א עושה את השיקולים הטכניים שלו איפה להתפלל.
אבל לא בגלל שנאה ח"ו.

"וזה מובן ממילא שגם ענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים היה דעתו ז"ל גם כן על ענין הנסיעה שנוסעין כל אנ"ש בכל שנה לאומין להשתטח על קברו הקדוש, ולהרבות שם בתחנונים בכל ערב ראש השנה, ואחר כך מתפללין כל הקיבוץ הקדוש הזה ביחד בראש השנה (בבית הכנסת הגדול והקדוש שנקרא על שמו ז"ל) בכלליות גדול ובאחדות רב ואהבה רבה ועצומה מאוד כל החברים זה לזה ממש, כולם בלב אחד כאיש אחד ובהתקשרות גדול לכל הצדיקי אמת ובפרט לכח וזכות הגדול והנורא של רבינו ז"ל" (פל"ח ס"א)

בוודאי שמלכתחילה היה כדאי שכולם יתפללו יחדיו

רק לדוגמא מפל"ח מ' תנינא
"כבר מבואר במקום אחר שענין זה המאמר נוהג גם עכשיו כי על ידי שמסתכלין על כלל הקיבוץ שמתקבצין אליו ז"ל על ראש השנה, ובערב ראש השנה משתטחין על קברו הקדוש ואומרים העשרה קפיטיל תהלים כפקודתו ז"ל, ומתפללין שם הרבה על התשובה, ולזכות לעבוד את ה' כראוי כל אחד כפי בחינתו ואחר כך בראש השנה מתפללין ביחד בבית המדרש הנקרא על שמו ז"ל"
(ויש עוד הרבה מקורות בל"נ אביא בהמשך)

השאלה היא אם זה מציאותי אם אנו רוצים שהקיבוץ גם יגיע למליון איש....

@פשטן-מושבע אתה בעצם שואל על כלל י"א - שהפסוקים ומאמרי חז"ל צריכים להסתדר עם הפשט הפשוט, מה עושים כשזה לא נראה כך.

קודם כל צריכים לדעת שזה לא מחייב שהם ממש אותו דבר, הרבה פעמים רואים שר"א לומד ע"פ כלל זה, שאחד מביא את השני כלומר הם שתי דברים נפרדים אבל לבסוף נקשרים.
ולפעמים זה - בזה לעומת זה.

וראיתי שהר' פלג בספרו באר לחי רואי אכן מדייק בדברי ר"א שאומר זאת על "ברובם ככולם מהמקראות ומאמרי חז"ל"
ומביא את מה שאתה טוען שלפעמים רבינו אמר בדרך אסמכתא.

אבל אל לנו להסיק מסקנות מיד, ר"א בעצמו אומר בסוף הכלל שם "ויש שלא נראה חיבורם.... מקוצר דעת המשיג ועומק המושג"

וכמובן שיש עוד מה לדון, וטוב שפתחת על זה אשכול ספציפי. שהלומדים יעזרו בעניין

לשון ראבר"נ בכלל א':
"ואם גם ברוב ההסתבכות שבאלמוגי ים חכמתו, כל אשר ירבה בהם הפלפול והעיון, מבואר נראה לעינים כמה פעמים, כי פירוש הפשוט והדרש שבהם יוצאים ועולים בקנה אחד, ואין להמלט מלבא אגב אורחא גם בפירוש הדרש, אבל גם בזה נזהרתי על כל פנים לבלי להפליג ולהתרחק מפירוש הפשוט כאשר יבין המעיין בעצמו."

וראה עוד מה שדנו באשכולות בדרכי הלימוד. ולמשל כאן

@פשטן-מושבע כתב:

ומי שלא מעוניין להתחזק בדבר זה [שהוא לבא ללימוד מתוך מקום של 'תלמיד' שרוצה להבין דברי רבו באמת, ולא ממקום של
'צדיק' [מלעיל] שמעוניין לומר את הסברות והרעיונות שלו] יכול לחפש את מבוקשו באשכולות אחרים

הנחת הנחה שאנשים כאן בפורום מעוניינים לומר את הסברות שלהם בלבד. אולי להפך - אנשים ישבו כמה שעות ביום ומתוך היגיעה במיניה וביה הגיעו לאותם סברות?

מסכים עם כל הנאמר לעיל.
אבל יש כבר קטגוריה 'מיניה וביה', שזה פשט בלי סברות ובלי דרשות, מה התחדש באשכול זה?

?
תרחיב.
יש קטגוריה מיניה וביה.

הקובץ גדול מדאי להעלאה. מה עושים?

אסופת מאמרים מר' הלל צייטלין. היה כותב טורים בעיתונות דאז.
(לא התעמקתי, אבל לא נראה שהמאסף הוא 'משלנו', אבל בכל זאת יש הרבה מה לקרוא בהם. צריך גם לדעת שלר' הלל היו קשרים עם ראשי הציונות דאז גם בגלל עברו, והיתה לו כנראה מילה עליהם, והוא מתייחס במאמריו על כך.) בשנות רעה, אסופת מאמרים, ר' הלל צייטלין

@נחום-בקר אבל אם אני מחבר את דבריך לכלל הנ"ל שעיקר ה'תורה החדשה' תתגלה בתוך תורה ד'.
אינני בא למעט משאר תורות אלא מוסיף דגש על תורה זו, כלומר ע"י הווידוי יתגלו חידושים חדשים בתורה זו עצמה.
וזהו גם ע"פ החלק השני (כפי שכ' לעיל) בכלל הנ"ל שככל שעוסקים יותר בתיקונים והעצות כך נפעלים הפעולות הכתובות בתורה.

כלומר בהתחלה צריך לקיים את הנאמר בתורה בפשיטות. ראיית פני הצדיק, צדקה וכו', אח"כ ע"י העשייה [עושי דברו] מתגלים עומקים חדשים בעצות עצמם [לשמוע בקול דברו] דהיינו שכעת קיום העצות שכבר קיים יהיו עם פנימיות יותר, וחוזר חלילה כך מדרגה לדרגה!

@נחום-בקר כתב:

הצעת הגשה לכלל הרביעי בתורה ד.
באות ח. ממשיל רבנו את הצדיק לאם המניקת, שמניק לישראל באור תורתו.
באות ט. מבאר רבנו שהמלח פולט את הדמים הרעים מהדמים העכורים.
בגמ' מבואר שחלב האם הוא 'דם נעכר ונעשה חלב'.
באריז"ל (כמדומני) בלידה יוצאים הדמים הטמאים, ומהדמים הטובים נעשה חלב האם.
ובטובות זכרונות על תורה דידן מבואר שהנהגת הוידוי היתה עוד קודם אמירת תורה ד.
ובצרוף הדברים נמצא הדר מבואר שתורה ד עצמה נבנתה מהוידוי דברים של תלמידי רבנו. שע"י התקרבותם לרבנו ועיסקם בוידוי דברים. התבררו הדמים העכורים ונפלטו הדמים הרעים, ונעשה מהם תורה ד שהיא החלב שבה מניק הצדיק אור תורתו לישראל.
(ויש להוסיף לזה את המבואר בחיי"מ אות קי שבזלטאפלי תיקן את חטא ירבעם בן נבט, לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שהוא ענין תיקון מלכות דקדושה המבואר בתורה דידן. עוד שם מבואר שהחזן בלבל תפלתו, ומחמת זה 'פער' עליו הזקן וכו' שהם לשונות הנזכרות בתורה דידן)

לפי דבריך אפ"ל שה"דרך לפי שורש נשמתו" שהצדיק מפריש לתלמידיו אחרי הווידוי, עיקר הדרך כתובה בתורה ד' בעצמה! [ואכן מרומז בתורה זו "מי שרוצה לילך בדרך הקודש צריך לשבר כל המידות רעות"]
שהרי הפל"ח כותב שהעניין הזה נעשה כהיום ע"י לימוד ספריו הק' (ושיחת חברים וכו') וא"כ לפי הכלל הזה, עיקר המקום בו יהיה כתוב הדרך לשורש נשמתינו הוא בתורה ד' שבה מבואר העניין הזה.

אמנם אני מסתייג קצת, אם היה כתוב בתורה דנן שהדרך שהצדיק מפריש כתוב בתורותיו, הייתי אומר זאת בביטחה, אבל כיון שזה לא כתוב וזהו תוספת של הפל"ח לכן אני מסתייג מעט.
אמנם לפי דבריך הנ"ל שמהווידוי נעשה החלב - התורה של הצדיק, אפ"ל כן.

@יודע-נגן כתב:

ולא מסתפק רק בלדרוש ולהראות לנו מה שאנו צריכים להיות כשאר ספרים, אלא מבין את הקושי להגיע לזה ונותן את העצה לזה.

העצה לזה, חוץ מהעצות הכתובות בתוך התורה, היא התורה בעצמה!

חבר-אני כתב:

הוא השיג את אותו עניין שמלכתחילה חשב עליו. זה מסביר היטב את העניין של עושי דברו וכו' הנ"ל.

הנ"ל דומה לסיפור של מוהרנ"ת שהביא @אוצרבלום
שמוהרנ"ת בעצמו התחיל להתבודד בלילה בדרך יחידי.
ואח"כ רבינו אמר לו את אותו עניין עצמו - את תורה "הניעור בלילה", ואכן בחיי"מ מפורש שזה היה בבחי' עושי דברו וכו'

"מַאֲמָר "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה" סִימָן נ"ב נֶאֱמַר בִּשְׁנַת תקס"ג בִּבְחִינַת "עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים ק"ג). כִּי מוֹרֵנוּ הָרַב ר' נָתָן זַצַ"ל קִיֵּם עִנְיָן זֶה מִתְּחִלָּה מִדַעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ. וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא אֶל אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל, וְהוּא כִּוֵּן בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ הַנּוֹרָא וְהַנִּפְלָא מְאֹד וְגִלָּה לְפָנָיו הָעִנְיָן הַזֶּה..."

ר"א מציין (בכוכ"א שהביא @אוצרבלום) שגם רבינו קיים זאת קודם:

"וְכֵן בְּעִנְיָן זֶה, כָּל הַתִּקּוּנִים שֶׁנִּתְהַוּוּ עַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה וְהַקִּיּוּם שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, (אֲשֶׁר הוּא בְּעַצְמוֹ עָשָׂה וְקִיֵּם כְּכָל הַנַּ"ל בְּכִפְלֵי כִפְלַיִם בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, עַד שֶׁזָּכָה לְהַהִתְבַּטְּלוּת וְהַדְּבֵקוּת בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו),

התוספת שר"א מוסיף על חיי"מ (חוץ מהפירוט של הסיפור) הוא, שמוהרנ"ת הגיע לביטול עד שרצה לרוץ בשווקים וכו', כי בעצם אמירת המאמר בפניו גרמה לו להתבטל בחיוב המציאות המובא שם בתורה.
וזה מפני שמוהרנ"ת כבר קיים זאת קודם.
(וכאן רואים את העניין של קיום העצות תוך כדי הלימוד)

חבר-אני כתב:

אילו תורות שרבינו בנה כביכול תוך כדי קיומם, בבחי' "עושי דברו, לשמוע בקול דברו", וכדברי רבינו בתורה י"ט:

"כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" שֶׁהֵם עוֹשִׂים הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּדַבֵּר וְיִבְרָא אֶת הָעוֹלָם, וְכָל זֶה הָיְתָה קדֶם הַבְּרִיאָה.
גַּם עַכְשָׁו כְּשֶׁרוֹצִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁמעַ אֵיזֶה דִבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר וּבוֹנִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים זוֹכִים לִשְׁמעַ דִּבּוּרִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים נִתְהַוּוּ וְנִבְנוּ עַל יָדָם וזהו: "עשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" כְּשֶׁרוֹצִים לִשְׁמעַ דִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" כַּנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַדִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת "לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כִּי בְּזֶה הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמָּם."

לביאור העניין, מסופר בחיי"מ:
"פַּעַם אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב עַל הַשֻּׁלְחָן אֵצֶל חָמִיו, בִּשְׁעַת הַסְּעֻדָּה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת. וְיָשַׁב בַּזָּוִיּוֹת, וְהָיָה חֹשֶׁךְ בַּבַּיִת. וְהוּא הָיָה דַּרְכּוֹ תָּמִיד לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ כְּדַרְכּוֹ. וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ שֶׁיַּרְאֶה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הָאָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְהִבְטִיחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: כְּשֶׁתַּרְאֶה לִי זֹאת, אַשְׁלִיךְ גַּם זֹאת הַתַּאֲוָה (הַיְנוּ שֶׁל אֲכִילָה). וְעָשָׂה בָּזֶה מַה שֶּׁעָשָׂה, וְנִכְנַס בָּזֶה מְאֹד וַיִּישָׁן.

וּבָא זְקֵנוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל אֵלָיו בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ הַפָּסוּק: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" (דברים י"א). וְהֵקִיץ וְנִפְלָא בְּעֵינָיו מַה שַּׁיָּכוּת יֵשׁ לָזֶה הַפָּסוּק לְמַה שֶּׁבִּקֵּשׁ? וּבָא בְּדַעְתּוֹ, שֶׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים: "עֵשֶׂב הוּא אוֹתִיּוֹת עַיִן בֵּית שִׁין, עַיִן בֵּית הִיא בַּת עַיִן, שִׁין תְּלָת אֲבָהָן" (דף סב:). וְזֶהוּ: אִם תִּרְצֶה לִרְאוֹת אֲבָהָן, אִי אֶפְשָׁר לְךָ כִּי אִם: "בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ". צָרִיךְ אַתָּה לְשַׁדֵּד הַבַּהֲמִיּוּת, תַּאֲוַת אֲכִילָה. וְהִשְׁלִיךְ גַּם זֹאת הַתַּאֲוָה. וְצִוָּה לַחְזֹר גַּם זֹאת הַמַּעֲשֶׂה.

וּמַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל-שֵם-טוֹב לְאַדְמוֹ"ר זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, כִּי בִּלְתִּי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הָאָבוֹת עַד שֶּׁיְּשַׁדֵּד וִישַׁבֵּר תַּאֲוַת אֲכִילָה, עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן בַּמַּאֲמָר "שָׁאָלוּ אֶת ר' יוֹסִי בֶּן קִיסְמָא" (סימן נ"ז), מְבֹאָר שָׁם, שֶעַל-יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה מִתְנוֹצְצִים בְּהָאָדָם אוֹר הָאָבוֹת:"

נתבונן במעשה, רביה"ק רצה לראות את אור האבות ובשכר זאת ישליך את תאוות האכילה, מה הוא השיג? שכדי לראות הוא צריך לשבור את תאוות האכילה.
הבנתם?
הוא השיג את אותו עניין שמלכתחילה חשב עליו. זה מסביר היטב את העניין של עושי דברו וכו' הנ"ל.

ואפשר לומר יותר. האם אכן זכה לראות את האבות? לא מסופר. אבל ניתן לומר שההשגה הזאת עצמה היא היא "השגת אור האבות"
והראיה, שהרי "עשה מה שעשה" ומובן שהתחיל לשבור את תאוות אכילה (וכידוע שהמעשה הזה שייך למעשה מהלחם) והרי השיג שעי"ז יזכה לראות את האבות!

א"כ לסיכום:

1. רבינו רצה לראות את האבות ולשבור את תאוות אכילה (לכאו' 2 דברים נפרדים ללא קשר אחד לשני).
2. התחיל לעבוד על שבירת תאוות אכילה.
3. השיג שאחד תלוי בשני!
4. זה עצמו נקרא לראות את האבות (כי מסתמא שאין הכונה לראות את פניהם הגשמיות אלא את פנימיותם וכפי שמצוין שם מתורה נ"ז)

חבר-אני כתב:

העניין הזה משליך על הלימוד עצמו.
דהיינו הוא מיישב שאלות בתוך התורה כשאני יושב ולומד בעיון, כגון בתורה ח' מדוע רבינו פירט "רחמנות וחנינות וכו'?
זאת שאלה שנשאלת תוך כדי הלימוד
והתירוץ הוא ע"פ הכלל הנ"ל.

ובצירוף הכלל הראשון, אז למשל בתורה ח' שרבינו פעל להמשיך רוח חיים ע"י אמירת הי"ג מידות של רחמים, שלכן פירט "רחמנות וחנינות". אז זה לא שרק שם ספציפית הוא אמר זאת, אלא כל תורה ח' תהיה קשורה לי"ג מידות כי הרי הכל אחד! איבעית אימא משום הכלל מיניה וביה ואיבעית אימא משום הכלל הרביעי.

אז אולי יותר נכון לומר שכלל ד' + כלל א' = כלל עיוני.

@ברוך-מאן כתב:

מחלקה ג': דיבורים שאמר בעת גילוי התורה שהם עצמם קיום התיקון (כגון אמירת י"ג מידות רחמים).

העניין הזה משליך על הלימוד עצמו.
דהיינו הוא מיישב שאלות בתוך התורה כשאני יושב ולומד בעיון, כגון בתורה ח' מדוע רבינו פירט "רחמנות וחנינות וכו'?
זאת שאלה שנשאלת תוך כדי הלימוד
והתירוץ הוא ע"פ הכלל הנ"ל.

לפעמים מתוך הכלל נוכל גם להבין מדוע רבינו בנה את התורה בסדר כזה וכזה.
כמו במעשה י"א שרבינו מציין שהעניינים בתוך המעשה "התחלפו" כמו הכסא המסופר שם.

אכן יהושע קליין חידד יותר את העניין הלימודי, וגם הוא אומר שזה לא נעשה רק בלימוד לבד, אלא זה עובד יחד עם העניין הסגולי שתלוי גם בקיום העצות. (אני חושב ששמע זאת מהר' פירר, ואגב, לו יש בזה עוד מהלך בל"נ אכתוב בהמשך)

ותודה רבה על הסיכום המפורט!
אשמח לתשובות על הטענות האחרונות.