למה רבינו דילג ישר לוידוי דברים

[איש היער]

כי האדם לא יכול להיכלל בא"ס בלי שיבטל ישותו,
כמו באות ט': כי כשרוצה אדם להיכלל ברצון אין סוף צריך לבטל את היישות שלו"

[שפחה על הים]

@מאיר-לב כתב:

זה עצמו השאלה שלי למה צריך את התהליך הזה בכלל?
למה אי אפשר ללכת לשורש?

לענ"ד הבחינה הראשונה נצרכת כדי לצאת מדברי שטות ,שזה מה שרואה בדברי הצדיק רק את האותיות ולא רואה את הצדיק בעצמו שגנוז שם, (שהוא בחינת הטיפשאי שלא קמים בפני צורבא מרבנן, כי כשרואים את תורת הצדיק אינם שמים לליבם את הצורבא מרבנן הגנוז בס"ת), וע"י השרץ קטן שנכנס בנחיריו מבין את שטותו וקם בפני אור הצדיק שמתגלה אליו, וכעת הצדיק נכנס (ברמת ההתגלות אליו) בבחינת רצוא (כי מתגלה רק אורו בלי לבוש).
ולאחר מכן צריך גם את הבחינה השנייה של הצדקה שהיא בחינת לבושים לצדיק (כי תראה ערום וכסתו), שאז נכנס הצדיק בבחינת שוב (והוא רואה איך אורו נכנס בתוך האותיות).
ורק אז יכול להתוודות, כי הצדיק יראה את הפגם וכשישים עצמו כשיריים ייזכר בווידוי ויפריש לו דרך, אבל אם יתוודה כשהוא בבחינת רצוא לא יראה כלל פגם, כי מעל גלגל הירח (שהוא בחינת שוב - מלכות) אין שום פגם.

[חבר אני]

@שפחה-על-הים נפלא!

[מאיר לב]

@שפחה-על-הים ממש מתחבר למה שכתבת, ממש מסתדר מיניה וביה!

[פעור]

@שפחה-על-הים
אני רואה שכולם התלהבו על הפשט שלך
האם יש לך דרך לבאר את זה בשפה יותר פשוטה?

[שפחה על הים]

@פעור כתב:

@שפחה-על-הים
אני רואה שכולם התלהבו על הפשט שלך
האם יש לך דרך לבאר את זה בשפה יותר פשוטה?

תודה רבה, אני ינסה לבאר בס"ד יותר טוב.
באתי לנסות לתרץ את השאלה למה א"א להתחיל ישר מהווידוי דברים, כי התכלית להגיע לדרך ישר.
כדי לתרץ הקדמתי את מה שנראה לענ"ד בביאור שני הבחינות הראשונות בהתקרבות לצדיק - שהם כדי שהצדיק יהיה בבחינת רצוא ושוב.
(לאחר פטירתו אין לו מצד עצמו רצוא ושוב, אבל כלפי ההתגלות אלינו, הוא יכול להתגלות בבחינה של שוב ובבחינה של רצוא, רצוא זה מתי שמתגלה אלינו אור הצדיק בלי לבושין ושוב זה גילוי עם לבושים).
ונ"ל שכשרואה את הצדיק אזי מתגלית לו בחינת הרצוא, כי רבינו מדגיש שהוא רואה את אור הצדיק, וגם רבינו כותב שהוא מתלהב לקראת אמו וזורק את דברי השטות שלו, וענין זה מתאים עם אלו שקמים בפני ס"ת ולא קמים בפני צורבא מרבנן, היינו שאינם מתלהבים וקמים לפני הצדיק שגנוז בתוך תמונת האותיות, ומסתכלים רק על חיצוניות העצות והתורה של הצדיק ולא על אורו שנמצא שם.
וכאשר מגיע אליהם השרץ קטן מתעוררים לעזוב את הדברי שטות = טפשות שלהם, ומבינים שצריכים להתלהב לקראת הצורבא מרבנן שנמצא בס"ת.
ולאחר שהתגלה לו הצדיק בבחינת 'רצוא', וגם הוא בעצמו בבחינת רצוא - מתלהב לקראת אמו, צריך להיכנס בבחינת השוב - להלביש את האור בכלים ועצות, ולהסתכל עכשיו על התורה עצמה, שזה שלימות הענין - לראות את תמונת האותיות (העצות והצמצומים) אבל להבין שמאיר בהם אור הצדיק האמת, וביחד נהיה מהם עינא חד דרחמי. (רצוא - חסד שוב -גבורה).
וע"כ בבחינה השניה מביא רבינו את הפסוק כי תראה ערום וכיסיתו, כי מתי שרואים את הצדיק (בבחינה הראשונה) אז הוא בחינת ערום - ללא לבושים, וכשנותנים לו צדקה עושים לו לבושין וצמצומים.
(במאמר המוסגר: לפי הנ"ל מתורץ למה בבחינות האחרונות כתב רבינו תלמיד חכם ובראשונה צדיק, כי ת"ח זה בחינת מלכות (שמקבל מהחכמה), וצדיק הוא בחינת יסוד, שהוא הבחינה האחרונה מעל גלגל הירח שמשם מתחיל הצמצום. וכן מה שהביא רבינו בבחינות האחרונות ראיה מפסוקים ובראשונה ראיה ממה שרואים, כי הפסוקים הם בחינת צמצום האותיות ומה שרואים הוא בחינת רצוא (צמצום האותיות בא כדי לצמצם את מה שא"א לראות).
וכעת מובן שכל התהליך הזה נצרך לפני הוידוי, כי אם אני יתודה כשהת"ח בבחינת רצוא הוא לא יראה כלל פגם, כי כל הפגמים הם מתחת לגלגל הירח, ע"כ צריך להתודות כשהוא בבחינת שוב, ולצדיק יש עבודה לשים את עצמו תמיד כשיריים, ואז הוא יזכור מהוידוי ויוכל להפריש לי דרך.
ובאמת לפני הסתלקות רבינו ז"ל, היה תלוי ברבינו בעצמו אם היה בבחינת רצוא או שוב, ואולי ע"כ לא תמיד היה מניח לעשות וידוי לפניו, כי אם יהיה בבחינת רצוא לא יראה שום פגם. אבל עכשיו הוא גנוז בתמונת אותיות, ומצדו תמיד הוא ברצוא ורק תלוי בנו אם כלפינו יהיה בחינת רצוא או שוב.
(ובאמת ע"כ זה גם נקרא צדקה, וכעין המובא בדברי מוהרנ"ת שכשבא אחד לצדיק לאחר פטירתו עושה לו טובה שנותן לו בחינת ירידה תכלית העליה, ודו"ק).

[חבר אני]

לפי מה שכתבתי כאן https://likutei.com/post/599 מתבאר שראיית פני הצדיק והצדקה לצדיק הם רק הכנה לווידוי דברים, ולכן כשרבינו אומר איך להגיע אל המטרה -"כולו הטוב והמטיב", הוא מדלג ישר לווידוי דברים, כי אכן רק עי"ז מגיעים לזה, ואילו שני הבחי' הראשונות המובאים במשל הם רק הכנה לזה.

ויש עוד להוכיח זאת: רבינו מביא לגבי הווידוי את הפסוק "כל עצמותי תאמרנה", אם נחבר זאת לפשט הפשוט, זה אומר לומר את הווידוי עצמו בהתלהבות (ממש כמו שרבינו אומר לגבי התפילה "שנתלהב אדם בתוך התפילה") דבר זה לבד צריך התנוצצות של אי"ס... לפי"ז יש לומר שהראייה והצדקה לצדיק מביאים לידי כך שנאמר את הווידוי בהתלהבות, בבחי' כל עצמותי וכו' ורק אז נוכל לזכות לכל הרווחים שזוכים ע"י הווידוי לפני הת"ח!

(בהמשך הפסוק: כל עצמותי...
1.מציל עני מחזק ממנו- גיבור/אש/אבוקה של אור.
2.ועני ואביון- סימני עניות. מגוזלו-ליסטים ודוק)

[נחום בקר]

הרב 'שפחה על הים' והרב 'חבר אני' כתבו נפלא.
ותוספת קלה, ענין תקון הד' יסודות, הם תקון המלכות בחינת דל"ת כידוע. להוציאה ממשלת עכו"ם (ד' מלכויות). ועי"ז מתגלה לאדם הרצון אין סוף בתוך הרצונות שהם בחינת מלכות. וזוכה לידע שכל מאורעותיו הם לטובתו.
בסדר הד' יסודות העפר והמים (הצומח) נוגע לתקון הישות, ואילו יסודות הרוח והאש הם הכנה לתקון הדבור והענוה.
אך עדין לא בטלנו את הרע. ועל כן אנחנו עדין בגדרי עוה"ז ולא בבחינת עוה"ב. להשיג שכל מאורעותיו הם לטובתו.
ע"י וידוי דברים שמוציא הצרופים של העכו"ם שמשם כח ממשלתם. עי"ז נחרב בנין הרע ונבנה בנין הקדושה (בני"ן גי' הוי"ה אלהי"ם שסביב יחוד זה סובבת תורתנו) ועי"ז זוכים לבחינת עוה"ב לברך על כל הדברים הטוב והמטיב.
[הארה כללית בנין תורות רבנו הם בדרך כלל שבתחלת התורה מביא את ההשגה ותכליתה. ואח"כ מבאר את הדרכים לבוא אליה].

[חבר אני]

תוספת למה שכתבתי: רבינו מביא לגבי הווידוי את הפסוק "כל עצמותי תאמרנה", אם נחבר זאת לפשט הפשוט, זה אומר לומר את הווידוי עצמו בהתלהבות

במשל רבינו מבאר על פרשת דרכים, ת"ח ויום המיתה, שזה מרמז לווידוי לפני הת"ח, כ"ש "כל המומתים מתוודים" (ואגב מדובר שם על ד' מיתות בי"ד ויש לחברו עם הד' יסודות)
האם אפשר לתאר לעצמינו איך נראה ווידוי לפני מיתה? והרי לפי הכלל הי"א שצריך לחבר את הפשט הפשוט, הרי שצריך להתוודות באופן הזה, מובן לפי"ז כמה הכנה צריך לזה, וזה נעשה ע"י ב' הבחינות הראשונות. וגם מובן מדוע "בכל פעם שבא לצדיק צריך לספר כל ליבו" כי כל פעם מזדככים עוד ועוד עד שזוכים להתלהב יותר בווידוי

[כפטיש יפוצץ]

@שפחה-על-הים
כתבת מאוד יפה וביארת בטוב טעם, אך בעצם רק חידדת את השאלה, למה רבינו בתחילת התורה הקדים לומר שהתיקון הוא על ידי וידוי דברים לפני ביאור שתי הבחינות שמקדימות את תיקון הוידוי

[חבר אני]

הנושא כאן התעורר מחדש.
לעיל כתבתי תשובה, אך כעת יש בידי עוד מהלך.

ברבב"ח רבינו אומר שהתיקונים נמנים שם "מעילא לתתא" ושם אכן מתחיל מווידוי, רואים מכאן שיש אכן מהלך הפוך שבו מתחילים ישר מהווידוי.
או יותר נכון לומר שזה הולך רצוא ושוב... ראיה, צדקה וידוי, צדקה, ראיה וחוזר חלילה.

הראיה לזה: העניין הזה של ראייה מרומז גם בענין "אתה הראת לדעת".
רבינו מפרש זאת פעמיים(!!) פעם א' שמשה אמר לדורו וכו', ופעם ב' בסוף הרבב"ח, שבשוב ממשיכים את האור אי"ס לדעתו.
הפירוש הראשון הוא לכאו' ממש העניין של ראיית [והתקשרות] פני הצדיק, -"ודורו הדבוקים אליו, ראוי להם לדעת..." ובצירוף הפירוש השני שמדובר בשוב, יוצא שיש בחי' שהראיה נעשית גם אחרי שחוזרים מהביטול, היינו אחר הווידוי.

והסיבה לכך היא שאחרי שחוזרים מהביטול כעת העבודה היא להסתכל ו"לקשור" [התקשרות לצדיק] את האי"ס, שזה בחי' אתה "הראת" וכנ"ל.

הביאור הזה יצא מתוך דברי ר"א בביאוה"ל בד"ה כשהצדיק וכו' מדבק את עצמו לעינא חד:
שם הוא מבאר שאנחנו צריכים עם שני העיניים שלנו להסתכל על הצדיק שהוא נכלל בעינא חד ודו"ק. (מתוך שיעור של ר' וועלול חשין על ביאוה"ל)

[כפטיש יפוצץ]

@חבר-אני
יפה מאוד. האמת שגם אנוכי הלכתי בכיוון של המהלך הזה

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

והסיבה לכך היא, שאחרי שחוזרים מהביטול כעת העבודה היא להסתכל ו"לקשור" [התקשרות לצדיק] את האי"ס, שזה בחי' אתה "הראת" וכנ"ל.

כעין המבואר בתורה ס"ה שאחרי הביטול, צריך כמו "לקשור" את הרשימו, שלא יעלם (עיי"ש)

ועפ"ז מבואר מדוע רבינו שינה ברבב"ח את ההסתכלות להתקשרות לצדיק, כי בררב"ח הוא מדבר "מעילא לתתא" שאז ההסתכלות היא אחרי הביטול, שאז קושרים את מה שחווינו בעת הביטול אל דעתינו, ע"י ההסתכלות על הצדיק הנכלל באי"ס. (כמו שאדם מצלם מקום שהיה בו ואח"כ כשחוזר משם הוא מסתכל על התמונה)

[נחום בקר]

@חבר-אני אם הפרוש הראשון נכון היה צ"ל את ראית את הדעת. ולא אתה 'הראת לדעת' ודו"ק..
כמו"כ הביאור על ההתקשרות יפה מאד. אך יוצא שרבנו הרכיב דבר חדש בביאור רבב"ח שלא הזכירו. (אם תפרש את אתה הראת הראשון כפי שפירשת).

[חבר אני]

@נחום-בקר כתב:

@חבר-אני אם הפרוש הראשון נכון היה צ"ל אתה ראית את הדעת. ולא אתה 'הראת לדעת' ודו"ק..
כמו"כ הביאור על ההתקשרות יפה מאד. אך יוצא שרבנו הרכיב דבר חדש בביאור רבב"ח שלא הזכירו. (אם תפרש את אתה הראת הראשון כפי שפירשת).

ראה רש"י שם: "הראת: כְּתַרְגּוּמוֹ "אִתְחֲזֵיתָא"; כְּשֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה אֶת הַתּוֹרָה פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים, וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי, לְכָךְ נֶאֱמַר "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת":
לפי פירושו הכונה לראייה.

בפירוש הראשון שרבינו מפרש:
"וזה שאמר משה לדורו (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". כי משה הוא בחינת אין, ודורו הדבוקים אליו ראוי להם לדעת, הינו להאיר לדעת, בחינת אין סוף, בחינת רעוא דרעוין, בחינת: ה' הוא האלהים:"
(יכול להיות שלפי"ז "הראת" זה מלשון "ראוי")
ועכ"פ למה רבינו הוסיף את המשפט הזה "ודורו הדבוקים"? אלא יש כאן רמז להתקשרות לצדיק.

בפירוש השני הוא אומר:
"ואח"כ כשחוזר בבחי' רצוא ושוב, אז ממשיך מאור אי"ס....אתה הראית לדעת, שממשיך אור אין סוף לדעתו, שידע האחדות, שה' הוא האלקים, ויברך הטוב והמטיב על הכל כמו לעתיד לבוא:"
כאן מפרש "הראת" מלשון אור, היינו שצריך להמשיך את האור שהיה לו ברצוא, אל הדעת שזה השוב.

אם נקשר שני הפירושים יוצא שעניין ההתקשרות לצדיק קשור לעניין השוב.

בנוגע לשאלה השנייה, הוא לא הרכיב דבר חדש! רצוא ושוב כבר הוזכר קודם, הג' בחי': ראיה, צדקה ווידוי ג"כ הוזכר. השאלה הייתה על הסדר וכאן ברבב"ח כותב בפירוש שהוא "מעילא לתתא" והדבר אומר דרשני.

רמז נוסף לכך, רבינו אומר "וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם" דהיינו שכל הזמן צריך לעשות את התיקונים הללו שוב ושוב. (פעם מתתא לעילא ופעם מעילא לתתא)

(אגב בדרך צחות, במכתב הידוע של ראבר"נ מענין הנסיעה לאומן מא"י הוא כותב: "והדרך כבוש ותמידי עד שיש ביכולת לנסוע ולבוא ברצוא ושוב גם משם לאומאן לימי ראש השנה הקדושים" (מובא בביאוה"ל, קנ"ה)