ויש עוד להוכיח זאת: רבינו מביא לגבי הווידוי את הפסוק "כל עצמותי תאמרנה", אם נחבר זאת לפשט הפשוט, זה אומר לומר את הווידוי עצמו בהתלהבות (ממש כמו שרבינו אומר לגבי התפילה "שנתלהב אדם בתוך התפילה") דבר זה לבד צריך התנוצצות של אי"ס... לפי"ז יש לומר שהראייה והצדקה לצדיק מביאים לידי כך שנאמר את הווידוי בהתלהבות, בבחי' כל עצמותי וכו' ורק אז נוכל לזכות לכל הרווחים שזוכים ע"י הווידוי לפני הת"ח!

(בהמשך הפסוק: כל עצמותי...
1.מציל עני מחזק ממנו- גיבור/אש/אבוקה של אור.
2.ועני ואביון- סימני עניות. מגוזלו-ליסטים ודוק)

@פעור כתב:

@שפחה-על-הים
אני רואה שכולם התלהבו על הפשט שלך
האם יש לך דרך לבאר את זה בשפה יותר פשוטה?

תודה רבה, אני ינסה לבאר בס"ד יותר טוב.
באתי לנסות לתרץ את השאלה למה א"א להתחיל ישר מהווידוי דברים, כי התכלית להגיע לדרך ישר.
כדי לתרץ הקדמתי את מה שנראה לענ"ד בביאור שני הבחינות הראשונות בהתקרבות לצדיק - שהם כדי שהצדיק יהיה בבחינת רצוא ושוב.
(לאחר פטירתו אין לו מצד עצמו רצוא ושוב, אבל כלפי ההתגלות אלינו, הוא יכול להתגלות בבחינה של שוב ובבחינה של רצוא, רצוא זה מתי שמתגלה אלינו אור הצדיק בלי לבושין ושוב זה גילוי עם לבושים).
ונ"ל שכשרואה את הצדיק אזי מתגלית לו בחינת הרצוא, כי רבינו מדגיש שהוא רואה את אור הצדיק, וגם רבינו כותב שהוא מתלהב לקראת אמו וזורק את דברי השטות שלו, וענין זה מתאים עם אלו שקמים בפני ס"ת ולא קמים בפני צורבא מרבנן, היינו שאינם מתלהבים וקמים לפני הצדיק שגנוז בתוך תמונת האותיות, ומסתכלים רק על חיצוניות העצות והתורה של הצדיק ולא על אורו שנמצא שם.
וכאשר מגיע אליהם השרץ קטן מתעוררים לעזוב את הדברי שטות = טפשות שלהם, ומבינים שצריכים להתלהב לקראת הצורבא מרבנן שנמצא בס"ת.
ולאחר שהתגלה לו הצדיק בבחינת 'רצוא', וגם הוא בעצמו בבחינת רצוא - מתלהב לקראת אמו, צריך להיכנס בבחינת השוב - להלביש את האור בכלים ועצות, ולהסתכל עכשיו על התורה עצמה, שזה שלימות הענין - לראות את תמונת האותיות (העצות והצמצומים) אבל להבין שמאיר בהם אור הצדיק האמת, וביחד נהיה מהם עינא חד דרחמי. (רצוא - חסד שוב -גבורה).
וע"כ בבחינה השניה מביא רבינו את הפסוק כי תראה ערום וכיסיתו, כי מתי שרואים את הצדיק (בבחינה הראשונה) אז הוא בחינת ערום - ללא לבושים, וכשנותנים לו צדקה עושים לו לבושין וצמצומים.
(במאמר המוסגר: לפי הנ"ל מתורץ למה בבחינות האחרונות כתב רבינו תלמיד חכם ובראשונה צדיק, כי ת"ח זה בחינת מלכות (שמקבל מהחכמה), וצדיק הוא בחינת יסוד, שהוא הבחינה האחרונה מעל גלגל הירח שמשם מתחיל הצמצום. וכן מה שהביא רבינו בבחינות האחרונות ראיה מפסוקים ובראשונה ראיה ממה שרואים, כי הפסוקים הם בחינת צמצום האותיות ומה שרואים הוא בחינת רצוא (צמצום האותיות בא כדי לצמצם את מה שא"א לראות).
וכעת מובן שכל התהליך הזה נצרך לפני הוידוי, כי אם אני יתודה כשהת"ח בבחינת רצוא הוא לא יראה כלל פגם, כי כל הפגמים הם מתחת לגלגל הירח, ע"כ צריך להתודות כשהוא בבחינת שוב, ולצדיק יש עבודה לשים את עצמו תמיד כשיריים, ואז הוא יזכור מהוידוי ויוכל להפריש לי דרך.
ובאמת לפני הסתלקות רבינו ז"ל, היה תלוי ברבינו בעצמו אם היה בבחינת רצוא או שוב, ואולי ע"כ לא תמיד היה מניח לעשות וידוי לפניו, כי אם יהיה בבחינת רצוא לא יראה שום פגם. אבל עכשיו הוא גנוז בתמונת אותיות, ומצדו תמיד הוא ברצוא ורק תלוי בנו אם כלפינו יהיה בחינת רצוא או שוב.
(ובאמת ע"כ זה גם נקרא צדקה, וכעין המובא בדברי מוהרנ"ת שכשבא אחד לצדיק לאחר פטירתו עושה לו טובה שנותן לו בחינת ירידה תכלית העליה, ודו"ק).

@מאיר-לב כתב:

זה עצמו השאלה שלי למה צריך את התהליך הזה בכלל?
למה אי אפשר ללכת לשורש?

לענ"ד הבחינה הראשונה נצרכת כדי לצאת מדברי שטות ,שזה מה שרואה בדברי הצדיק רק את האותיות ולא רואה את הצדיק בעצמו שגנוז שם, (שהוא בחינת הטיפשאי שלא קמים בפני צורבא מרבנן, כי כשרואים את תורת הצדיק אינם שמים לליבם את הצורבא מרבנן הגנוז בס"ת), וע"י השרץ קטן שנכנס בנחיריו מבין את שטותו וקם בפני אור הצדיק שמתגלה אליו, וכעת הצדיק נכנס (ברמת ההתגלות אליו) בבחינת רצוא (כי מתגלה רק אורו בלי לבוש).
ולאחר מכן צריך גם את הבחינה השנייה של הצדקה שהיא בחינת לבושים לצדיק (כי תראה ערום וכסתו), שאז נכנס הצדיק בבחינת שוב (והוא רואה איך אורו נכנס בתוך האותיות).
ורק אז יכול להתוודות, כי הצדיק יראה את הפגם וכשישים עצמו כשיריים ייזכר בווידוי ויפריש לו דרך, אבל אם יתוודה כשהוא בבחינת רצוא לא יראה כלל פגם, כי מעל גלגל הירח (שהוא בחינת שוב - מלכות) אין שום פגם.

@שמחה כתב:

למה בתחילת התורה רבינו מדלג ישר לוידוי דברים ועקף על כל השלבים שלכאורה הם לפני הוידוי, ראיית פני הצדיק וצדקה?

@שמחה
אם תוכל יותר להסביר את השאלה
תודה