ראש השנה חנוכה ושבועות בירור מעניין

[בדרך]

@אוצרבלום כתב:

@האש-שלי-תוקד כתב:

וגם מועד ניסן זה רק בעשר עשרים שנה האחרונות.

בימי שמואל כותב שהיו באים לציון בער"ח ניסן עוד מימי מוהרנ"ת. אולי הרב @בדרך ימצא את המקום המדוייק

להלן מקורות לפי חיפוש 'ערב ראש חודש ניסן' בקובץ טקסט של ימי שמואל הישן [שאינו מחולק לקמא ותנינא]:

והנה כן הגיע ערב ראש חודש שבט, שבימי מוהרנ״ת ז''ל היה אז נסיעה גדולה לאומן על ציון רבנו ז''ל, כי הוא ערב ראש השנה, כי באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, (והלכה כדבריהם לעתיד כמובא), והאדם עץ השדה, וכן גם ערב ראש חודש ניסן הוא גם כן ערב ראש השנה, כי באחד בניסן ראש השנה למלכים, והיה גם כן חיוב גדול בימי מוהרנ"ת זכרונו לברכה, ועדין עד היום, לעשות נסיעה לאומן על ציונו הקדוש, וכמובא בימי מוהרנ״ת חלק שני. (ימי שמואל פרק קסז)

והנה כן עברו עלינו גם אלו הימים אחר פורים בהתעוררות, וכן שבת פרשת פרה ופרשת החודש בהתעוררות וחיות גדול, והגיע ערב ראש חודש ניסן, שהוא יום תפלה, כי הוא יום נסיעה לציון רבנו הקדוש כמו יום ערב ראש חודש שבט כנזכר לעיל, כי ניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, והתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, והוא יום התעוררות מהרבה אנשי שלומנו, שבאים לציון הקדוש עוד מימי מוהרנ״ת ז''ל, שהנהיג לנסוע לציון רבנו ז''ל בערב ראש חודש ניסן עד היום הזה. (פרק קעז)

ובערב ראש חודש ניסן חזקתי את עצמי בכל הכוחות שלא ברצון אנשי שלומנו, והלכתי על הציון הקדוש ועמדתי בחוץ כי כל הזמן הזה לא הלכתי למקווה, כי המנהג אצל אנשי שלומנו לא ללכת על הציון הקדוש בלי מקווה. (פרק רז, בהיותו באומאן)

[בדרך]

@האש-שלי-תוקד כתב:

וגם מועד ניסן זה רק בעשר עשרים שנה האחרונות.

בשנים האחרונות נוצר איזה שהוא עירבוב. אולי בגלל אנשים שלא מספיק מודעים למקורות, ואולי מסיבות אחרות.

בעוד שבמקורות הקדומים מוזכר שזה בגלל שיש ענין לבוא בארבעה ראשי שנים של המשנה, למשל בר"ח שבט ובר"ח אלול, וכידוע שמוהרנ"ת היה מגיע בארבעה ראשי שנים הללו, הרי שהיום הרבה אנשים מדברים בעיקר על העובדה שזה יום ההולדת של רבינו [ומזכירים שביום ההולדת רבינו מחלק מתנות, ואף התפתח עסק של פולקלור של יום הולדת ע"י אנשים פשוטים ותמימים כידוע], ולא מודעים לענין של הארבעה ראשי שנים.

בא' ניסן יש גם ענין נוסף, שכפי שרבינו כותב בתורה ע' ובתורה לט תנינא שבא' ניסן מכתירים וממנים את כל סוגי הממונים, וזהו הזמן להתחנן בדמעות שליש - מי יתן והיה לנו מנהיג כמו משה רבינו שיוכל להאיר בנו את ההשגה והדעת המיוחדת הזו של מה התכלית בכל דבר וכו'. וממילא - זהו זמן נפלא ומתאים ביותר לנסוע אל רבינו, להכיר בהתמנות שלו, ולבקש זאת שם מהשם, שיתן לו את ההנהגה והראשות.

אגב, מי שחידש את הנסיעה לר"ח ניסן לאומאן אחרי נסילת מסך הברזל, היו ר' משה בורשטיין [שממש הקפיד על כך] ור' מיכל דורפמן, עליהם השלום.

[בדרך]

עוד מעניין לציין, שבעוד שבמקורות הקדומים [כמו הימי שמואל שציטטתי לעיל] מוזכר שהיו נוסעים על 'ערב ראש חודש ניסן', היום מדברים על א' ניסן.

ואמנם, גם מצד הארבעה ראשי שנים הלוא הראש השנה חל 'באחד בניסן', כלשון המשנה בריש ראש השנה.

וכנראה הסיבה כפולה:

ראשית, שע"פ האר"י הק' הזמן העיקרי של נוכחות נשמת הצדיק על קברו היא בערב ראש חודש ובט"ו לחודש, אז כנראה שהקפידו לבוא קודם ולנצל את העת רצון הזו. ובפרט שער"ח הוא זמן תפילה ותשובה ואמירת יום כיפור קטן וכו'.

ושנית, שבזמנם כשהיה בית החיים הישן גלוי וראו את המצבות, היה המנהג כמו בעבר, שאין הולכין על בית החיים בשבת וביום טוב, ומבואר בפוסקים הטעם, שראיית המצבות מצערת, ואין זה ראוי בימי שמחה. ובאמת ידוע שאז לא היו הולכים על ציון רבינו בימי ר"ה עצמם. ובשיש"ק הישן מובא שהמקורבים מפולין היו הולכים בר"ה, ואנ"ש האוקראינים לא היו מרוצים מזה. והטעם כנ"ל.

אבל היום שכל בית החיים נחרב, ואין זכר למצבות וכו', והשוכני עפר אמנם טמונים מתחת למקום ההליכה אבל אין הדבר ניכר, הרי שאין בעיה ללכת בשבת ויו"ט ור"ח. וכך שמעתי גם מרבי צבי חשין, שהיום אומן היא כמו מירון, ואין בזה בית מיחוש.

וגם ביחס לטעם זה שהיה שייך כשבית החיים עמד על תילו, יש להזכיר את המובא בשיש"ק החדש ח"א אות תרפ"ב, שרבי שמואל אייזיק הגיע מדאשיב לאומאן בערב ראש חודש אחד ולא הספיק לבוא על ציון רבינו עד שחשכה, ומוהרנ"ת הלך איתו על בית החיים. ובשיש"ק שם מובא שמוהרנ"ת אמר שהלך עמו משום כבודו, אע"פ שאין דרכו בכך. ועיקר הסיבה שלא היה הולך מוהרנ"ת בר"ח הוא מפני לעז המתנגדים שילעיזו עליו שהולך על הקברות ביום שאין אומרים בו תחנון, בו בזמן שאינו הולך אלא על קבר הצדיק, הוא רבינו הקדוש, שאינו בכלל המנהג.

נמצא שאליבא דאמת ראוי ללכת אף בר"ח עצמו, ואף בזמנם היה ניכר שהוא בית החיים.

[אוצרבלום]

@בדרך כתב:

לענ"ד כל מה שרבינו אמר - זה נצחי, כל שלא אמר להפסיק לנהוג כן

בירור הלכה בהנהגה לעובדא ולמעשה ’לדורות’, הוא רק על ראש השנה שצריכים להתקבץ אצלו אף אחר הסתלקותו. כן אמר מוהרנ’’ת בפירוש שיש ג’ הלכות מבוררות אחר הסתלקותו, ובתוכם נכלל רק הראש השנה שלו ולא שאר ג’ זמנים.
ממילא ללמוד 'ראש בקיר' מדבר שרבינו אמר בזמן שהיה זה חיוב - לזמן שהוא לכל היותר מהיות טוב, אין זה כשאר דיבורים ושיחות שודאי שהם נצחיים (כלשונך, אבל לדידי גם שיחה זו היא נצחית על אף שלא ניתן לקיימה בפועל, ואכמ"ל).
כתבתי בקיצור מפאת חוסר הזמן.

[בדרך]

@אוצרבלום כתב:

@בדרך כתב:

לענ"ד כל מה שרבינו אמר - זה נצחי, כל שלא אמר להפסיק לנהוג כן

בירור הלכה בהנהגה לעובדא ולמעשה ’לדורות’, הוא רק על ראש השנה שצריכים להתקבץ אצלו אף אחר הסתלקותו. כן אמר מוהרנ’’ת בפירוש שיש ג’ הלכות מבוררות אחר הסתלקותו, ובתוכם נכלל רק הראש השנה שלו ולא שאר ג’ זמנים.
ממילא ללמוד 'ראש בקיר' מדבר שרבינו אמר בזמן שהיה זה חיוב - לזמן שהוא לכל היותר מהיות טוב, אין זה כשאר דיבורים ושיחות שודאי שהם נצחיים (כלשונך, אבל לדידי גם שיחה זו היא נצחית על אף שלא ניתן לקיימה בפועל, ואכמ"ל).
כתבתי בקיצור מפאת חוסר הזמן.

דבריך דברי טעם. ואעפ"כ נטיית הלב [לפחות שלי] היא שמה שרבינו הבטיח, יש לו כיסוי גם בזמן שאין זה חיוב. אין לך מקור שההבטחה להינצל מעולם התוהו היא דוקא כשהנסיעה היתה חיוב [אולי חילך מ'גדול המצווה ועושה', וכדברי רבינו בשיחות הר"ן קפה שכשהוא מצוה משהו אזי זה נהיה הרבה יותר קשה].

[אוצרבלום]

@בדרך ייש"כ
אני נגרר להשיב על אף שאין עתותי בידי, אז רק אחדד, גם אני אודך שמה שרבינו הבטיח יש לו כיסוי לנצח, רק אני אומר שאת זה הוא לא הבטיח (כלומר הבטיח למי שיבוא אליו בזמנים שציוה, שזה היה בחייו כנ"ל). ואכתוב עוד בעז"ה בהמשך היום

[בדרך]

@אוצרבלום כתב:

רק אני אומר שאת זה הוא לא הבטיח

את מה הוא לא הבטיח?

[אוצרבלום]

@בדרך
הבטיח שמי שיבוא ויתראה עימו פא"פ בחייו חיותו באותם ג' זמנים ינצל מעולם התוהו.
לא הבטיח שמי שיבוא בג' זמנים אלה אחרי פטירתו יזכה לאותה מעלה ממש רק ע"י ההשתטחות על קברו.

[בדרך]

@אוצרבלום כתב:

@בדרך
הבטיח שמי שיבוא ויתראה עימו פא"פ בחייו חיותו באותם ג' זמנים ינצל מעולם התוהו.
לא הבטיח שמי שיבוא בג' זמנים אלה אחרי פטירתו יזכה לאותה מעלה ממש רק ע"י ההשתטחות על קברו.

שוב חזרנו לאותה נקודה.

עבור כולנו האמונה היא שהרבי הולך לפנינו, וכל מה שהוא מצווה ומבטיח, תקף כאז כן עתה לאחר הסתלקותו מסטרא דילן, ואדרבא - ביתר שאת.

כשיהיו עיתותיך בידיך, תכתוב לנו בארוכה. אני משוכנע שכל הצדדים יפיקו מכך תועלת מרובה יותר.

ממתינים.

[אוצרבלום]

@בדרך ראה בלשון ראב"ן אודות מ"ש רבינו שכל תינוק שיהיה אצלו קודם שבע שנים יהיה שמור מן החטא: "וגם נראה לעניות דעתי שהיתה כוונתו גם אחר הסתלקותו", והנה אם כדבריך מדוע הוזקק לשער את כוונת רבינו? הלא כל מה שהוא מצווה ומבטיח תקף בוודאי כאז כן עתה! ומדוע אמר כן דווקא על שיחה זו ולא על שיחת עולם התוהו?
אלא שהפשטות היא כמו שכתבתי, שההבטחה המפורשת בשתי השיחות היא למי שיבוא בחיים חיותו, וכלפי לבוא קודם שבע שנים הוא חידוש של ראב"ן מפני הרגש או השגה בעניין זה דייקא, וכפי שמובן שם מדבריו, עיי"ש ודו"ק.

[אוצרבלום]

הגע עצמך, אם השיחה הנ"ל היא כפשוטה גם אחרי פטירת רבינו, מדוע לא קיים זאת מוהרנ"ת, ואדרבא, רבים באו אליו לברסלב.

[בדרך]

@אוצרבלום כתב:

הגע עצמך, אם השיחה הנ"ל היא כפשוטה גם אחרי פטירת רבינו, מדוע לא קיים זאת מוהרנ"ת, ואדרבא, רבים באו אליו לברסלב.

ראה טובות זכרונות אות ח [בהוצאת הקרן, עמ' עב]:

ואף על פי כן ביום ראש חודש למחר, כששמע שסיפרו לו איך שמוהרנ"ת ז"ל עסק עם אנ"ש בדיבורים קדושים מרבינו ז"ל, והשמחה שהיה בעת הסעודה שהיו מסובין שם, אמר הרב ר' שמואל אייזיק, אני הייתי על ציון הקדוש, ומוהרנ"ת ז"ל המשיך את אדמו"ר אז על שמחתם להיות אצלם. והתחרט מאוד על זה שלא היה בצוותא חדא עם אנ"ש בהשיחות של מוהרנ"ת ז"ל, ואחר ראש חודש נסעו כל אחד לדרכו.

[חבר אני]

לתועלת הציבור הנה המקור:

שָׁמַעְתִּי מֵר' יְשַׁעְיָה שָׁלוֹם שֶׁשָּׁמַע מֵאָבִיו שֶׁפַּעַם אַחַת סִפֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל עִמָּהֶם מֵעִנְיַן עוֹלַם הַתֹּהוּ. וְאָז אָמַר עֵצָה לָזֶה שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כָּשֵׁר שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, כִּי אָז הָיָה זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל. וְהַשְּׁנֵי זְמַנִּים אֲחֵרִים הָיָה הַחִיּוּב רַק עַל אוֹתָם שֶׁאֵינָם רְחוֹקִים מִמְּקוֹמוֹ כָּל כָּךְ. וְהָרְחוֹקִים הָיָה לָהֶם זְמַנִּים אֲחֵרִים, הַיְנוּ שַׁבַּת שִׁירָה, וְשַׁבַּת נַחֲמוּ כִּי אָז הָיָה זַ"ל נוֹסֵעַ אֲלֵיהֶם. וְגַם לִשָּׁבַע שֶׁתֵּכֶף אַחַר הַמִּיתָה וְהַהִסְתַּלְּקוּת הוּא מֻכְרָח לָבֹא אֵלָיו זַ"ל, וְאָז יִהְיֶה הַכֹּל עַל נָכוֹן.

וְסִפֵּר לְעִנְיַן זֶה מַעֲשֶׂה (כִּמְדֻמֶּה שֶׁאָמַר שֶׁכָּתוּב בְּאֵיזֶה פִּנְקָס) שֶׁבְּעִיר אַחַת הָיָה שָׁם אֵיזֶה רַב שֶׁהָיָה לוֹ אַהֲבָה גְּדוֹלָה עִם בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד מֵהָעִיר. פַּעַם אַחַת נִתְקַשְּׁרוּ בִּתְקִיעַת כַּף שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּסְתַּלֵּק קֹדֶם יָבוֹא וִיסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ מֵהַנַּעֲשֶׂה עִמּוֹ. וְנִסְתַּלֵּק הָרַב מִקֹּדֶם וְנִשְׁתַּהָה הַדָּבָר עֶשֶׂר שָׁנִים. וְהִגִּיעַ עֵת הִסְתַּלְּקוּת הַבַּעַל הַבַּיִת הַנַּ"ל, וְסִפֵּר אֶת הַדָּבָר לִבְנוֹ וּמָסַר לוֹ כֹּחַ הַתְּקִיעַת כַּף, וְנִשְׁתַּהָה עוֹד עֲשָׂרָה שָׁנִים, וְנִסְתַּלֵּק גַּם הַבֵּן וּמָסַר הַתְּקִיעַת כַּף לִבְנוֹ וְנִשְׁתַּהָה עוֹד שְׁמוֹנֶה שָׁנִים, וּבָא הָרַב הַנַּ"ל בַּחֲלוֹם לְבֶן בְּנוֹ הַנַּ"ל וְסִפֵּר לוֹ מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. בְּעֵת שֶׁהִנִּיחוּ אוֹתוֹ בַּקֶּבֶר נִדְמָה לוֹ שֶׁהוּא חָזָק וּבָרִיא עַל כָּל אֵבָרָיו, וּמַה זֹּאת שֶׁיַּעֲשׂוּ עָוֶל כָּזֶה לִקַּח אָדָם חַי וּבָרִיא וּלְקָבְרוֹ בְּחַיָּיו, רַק מַה לַּעֲשׂוֹת, אַחַר כָּךְ בָּא עַל דַּעְתּוֹ לְנַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ אוּלַי יוּכַל לַעֲלוֹת מִקִּבְרוֹ. וְנִדְמָה לוֹ שֶׁהֵרִים אֶת הַגּוֹלֵל עִם עֲפַר הַקֶּבֶר וַיֵּצֵא מִקִּבְרוֹ. רַק אֵיךְ אֶפְשָׁר לִכָּנֵס לָעִיר הֲלֹא הוּא מְלֻבָּשׁ בְּתַכְרִיכִין שֶׁל מֵתִים. וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַמְתִּין עַד חֶשְׁכַת לַיְלָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאָז יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, וּמֵרָחוֹק הִסְתַּכֵּל עַל הָעִיר וְהִכִּיר אֶת הַבָּתִּים, וְגַם אֶת בֵּיתוֹ הִכִּיר. אַחַר כָּךְ בָּא עַל דַּעְתּוֹ כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכָּנֵס כָּךְ אַף לְבֵיתוֹ, כִּי יִפְחֲדוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ נִדְמָה לוֹ שֶׁהוֹלֵךְ סַרְסוּר (טֶענְדְלֶער) וְנוֹשֵׂא מַלְבּוּשִׁים, וְיֵשׁ לוֹ גַּם מַלְבּוּשִׁים שֶׁשַּׁיָּכִים לוֹ כְּמַלְבּוּשֵׁי הָרַבָּנִים. וְדִבֵּר עִמּוֹ אוּלַי יַעֲשֶׂה עִמּוֹ חִלּוּף עַל הַתַּכְרִיכִים כִּי הֵם טוֹבִים וַחֲדָשִׁים עֲדַיִן, וְזֶה יוֹם אֶחָד שֶׁלְּבָשָׁם. וְהִסְכִּים הַסַּרְסוּר וְנָתַן לוֹ הַמַּלְבּוּשִׁים וְנִכְנַס לָעִיר. כְּשֶׁנִּכְנַס רָאָה שֶׁאֵין זֶה הָעִיר שֶׁלּוֹ, כִּי יֵשׁ שָׁם בָּתִּים אֲחֵרִים. וְסָבַר בְּדַעְתּוֹ אוּלַי טָעָה וְנִתְעָה לְאֵיזֶה עִיר אַחֶרֶת קְרוֹבָה. בְּתוֹךְ כָּךְ נִשְׁתַּהָה קְצָת לְתוֹךְ הַלַּיְלָה וּבְכָל בֵּית הָעִיר כִּבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת כַּנָּהוּג, רַק בַּבַּיִת אֶחָד הֵאִיר עֲדַיִן. וְנִכְנַס לְבַיִת זֶה וְהוּא רָעֵב מְאֹד כְּשֶׁנִּכְנַס רָאָה שֶׁשָּׁם הוּא (גָּארְקֶעךְ) בֵּית תַּבְשִׁיל. וְשָׁאַל יֵשׁ כָּאן מַה לֶּאֱכֹל וְהֵשִׁיבוּ לוֹ יֵשׁ, אֲבָל יֵשׁ לְךָ מָעוֹת הֵשִׁיב אֵין לִי. אָמְרוּ לוֹ בְּכָאן אֵין אֹכֶל בְּלִי מָעוֹת כִּי הוּא גָּארְקֶעךְ, וַיֵּצֵא בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. בְּתוֹךְ כָּךְ הֵאִיר הַיּוֹם, כִּי אָז הָיָה לֵילוֹת הַקַּיִץ וְרָאָה מֵרָחוֹק שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְיֵשׁ לָהֶם אֵיזֶה דִּין וּדְבָרִים בֵּינֵיהֶם. וְנִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם וּפָסַק לָהֶם דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי (כָּךְ סִפֵּר זַ"ל), וְנָתַן לוֹ אֶחָד שְׁנֵי זָהָב וְנִכְנַס לְגָארְקֶעךְ וְצִוָּה לָתֵת לוֹ אֹכֶל וּמָזְגוּ לוֹ קְצָת יַי"שׁ וְרָצָה לִשְׁתּוֹת. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּאוּ שְׁנֵי שְׁלִיחִים וְאָמְרוּ הַבֵּית דִּין שָׁלַח אַחֲרֶיךָ לֵילֵךְ תֵּכֶף וּמֻכְרָח לֵילֵךְ עִמָּהֶם. כְּשֶׁבָּא אֶל הַבֵּית דִּין, נִתְרַגְּזוּ עָלָיו הַבֵּית דִּין מְאֹד וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַדּוּעַ בָּאתָ לְכָאן אִישׁ זָר לִפְסֹק בְּכָאן דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי. כַּמָּה זְמַן מַמְתִּינִים אֲנַחְנוּ לָזֶה שֶׁיָּבוֹא לְפָנֵינוּ דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי, וְעַכְשָׁו בָּאתָ לְכָאן וּפָסַקְתָּ דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי. וְצִוּוּ לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ אוּלַי לָקַח שֹׁחַד וְחִפְּשׂוּ אֶצְלוֹ וּמָצְאוּ שְׁנֵי זְהוּבִים הַנַּ"ל וּפָסְקוּ הַבֵּית דִּין עָלָיו לְהַעֲבִיר וּלְהַפְשִׁיט מֵעָלָיו כָּל הַמַּלְבּוּשִׁים וְלִדְחֹף אוֹתוֹ לַחוּץ עָרֹם, וְעָשׂוּ כָּךְ. וְהָיָה לוֹ לְהָרַב הַנַּ"ל צַעַר גָּדוֹל מִזֶּה וְאָמַר בְּדַעְתּוֹ שֶׁטּוֹב לְפָנָיו לֵילֵךְ וְלַחֲזֹר אֶל קִבְרוֹ כִּי מֵחַיִּים כָּאֵלּוּ טוֹב מֵהֶם הַמָּוֶת. אֲבָל אֵיךְ חוֹזְרִים אֶל הַקֶּבֶר הֲלֹא אֵין לוֹ תַּכְרִיכִים, בְּתוֹךְ כָּךְ הִתְחִיל אֶחָד לִטְעֹן בִּשְׁבִילוֹ עַד מָתַי יְצַעֲרוּ אוֹתוֹ כָּל כָּךְ, יִקְּחוּ אוֹתוֹ לְמִשְׁפָּט וִיקַבֵּל אֶת דִּינוֹ וְיִפָּטֵר (וְאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל מִסְּתָמָא הַזְּכֻיּוֹת שֶׁלּוֹ טָעֲנוּ כָּךְ בִּשְׁבִילוֹ), וְהֵשִׁיבוּ כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב אוֹתוֹ עֲדַיִן אֶל הַמִּשְׁפָּט מֵחֲמַת הַתְּקִיעַת כַּף שֶׁנָּתַן בְּזֶה הָעוֹלָם, וּמֻכְרָח מִקֹּדֶם לֵילֵךְ וּלְהוֹדִיעַ וּלְהִפָּטֵר מֵהַתְּקִיעַת כַּף. וְאָז הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְבֶן בְּנוֹ אַחַר עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים כַּנַּ"ל.

(אָמַר הַמּוֹצִיא לָאוֹר: שָׁמַעְתִּי בְּאוּמֶין מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל סִיֵּם כָּךְ, אֲבָל מִי שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אֶצְלִי הַשְּׁלֹשָׁה פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, הַיְנוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁבוּעוֹת שַׁבַּת חֲנֻכָּה יִנָּצֵל מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ. ה' יַצִּילֵנוּ אָמֵן): (כוכ"א סוף שו"ס)

אם איני טועה 'המוציא לאור' זה ר' שמואל הורביץ.

בתחילת השיחה משמע שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, ואילו מהערת המוציא לאור משמע קצת אפי' פעם אחת שיהיה הג' הזמנים.

(אגב לדברי הסובר שזה גם אחר הסתלקותו, האם יסבור שיש גם היום להשבע על זה? היינו חוץ מהשבועה לבוא אליו אחר הפטירה, -שנידונה רבות באשכול עצת השבועה והאם השבועות כרוכות זו בזו?)

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

בתחילת השיחה משמע שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, ואילו מהערת המוציא לאור משמע קצת אפי' פעם אחת שיהיה הג' הזמנים.

היינו: או כל ימי חיינו -בכל שנה לנסוע בג' זמנים, או פעם א' בחיים את הג' זמנים.
או אולי הכוונה ל"כל ימי חייו" של רבינו?

[אוצרבלום]

@חבר-אני כתב:

(כוכ"א סוף שו"ס)

כפי שכבר הערתי, 'שיחות וסיפורים' הוא ספר בפני עצמו ואינו חלק מ'כוכבי אור', הגם שיש שהדפיסו אותם יחד.
עכ"פ שיחה זו היא העתקה מכת"י הרב מטשעהרין, ולא מדברי המחבר שו"ס ה"ה ראבר"נ.

@חבר-אני כתב:

אם איני טועה 'המוציא לאור' זה ר' שמואל הורביץ

כן, המו"ל שיחות וסיפורים הוא רש"ה.

@חבר-אני כתב:

בתחילת השיחה משמע שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, ואילו מהערת המוציא לאור משמע קצת אפי' פעם אחת שיהיה הג' הזמנים

חשבתי שתעיר על סתירה יותר מובהקת, שבתחילת השיחה (שמקורה כאמור מכת"י הרב מטשעהרין) כתוב שהעצה היא "שישבע בנקיטת חפץ כשר שכל ימי חייו לא יעבור עליו אחד משלושה זמנים הקבועים וכו'", ובהערת המו"ל מספיק שיהיה אצלו ז"ל הג"פ בשנה, וא"צ להשבע ע"כ.

וכדברי רש"ה היא קבלתנו מרלוי"צ (בלשון מעט אחרת), כ"ז מבואר היטב בשיש"ק ח"א סי' רמ"ו.

ואת השאלה לגבי לדברי הסובר וכו' - אשאיר זאת לסובר.

[בדרך]

מצאתי דבר נפלא בהיסח הדעת היום, מדי עוברי על הימי שמואל.

בפרק נה של ימי שמואל קמא, הוא כותב:

"וברוך ה' כבר זכיתי אז להיות השלושה חיובים אצל רבינו, שקבלה מרבינו שמי שהוא אצלו ג' פעמים אלו בודאי יהא ניצול מעולם התוהו, ויש מעשה על זה".

למדנו מדבריו:

א. שההבטחה להינצל מעולם התוהו למי שיהיה אצל הג' זמנים נוהגת גם אחר הסתלקותו של רבינו.

ב. שההבטחה נוהגת [עכ"פ בזמננו] כבר במי שזכה להיות פעם אחת את השלושה זמנים הללו [וזו רבותא גדולה יותר מההבטחה שבחיי רבינו, שהבטיח למי שיהיה תמיד אצלו באלו הזמנים].

ג. במקרה של רש"ה, הוא כותב זאת אחרי שבועות, כשזה היה המועד השלישי שלו באומן - הוא הגיע לפני ר"ה, והיה בראש השנה, שבת חנוכה ושבועות. ממילא פש גבן לבירורי אם צריך שיהיו כל המועדים בשנה אחת, או עכ"פ ברצף [למשל: שבועות, ר"ה, חנוכה].

[אוצרבלום]

@בדרך כתב:

א. שההבטחה להינצל מעולם התוהו למי שיהיה אצל הג' זמנים נוהגת גם אחר הסתלקותו של רבינו.

אכן משמע שהוא הבין כך. אמנם אנו לא קיבלנו לעשות מעשינו עפ"י השגותיו והרגשיו של אותו חסידא ופרישא זצ"ל, כי אם לצאת בעקבי הצאן עפ"י התורה שנמסרה בע"פ בתכלית הדיוק דרך ראב"ן ורלוי"צ, ותו לא מידי.
[ואגב, אין לי נגיעה בדבר זה, כי ב"ה זכיתי להיות ולהשתטח בג' זמנים הנ"ל, גם בשנה אחת, יותר מפעם אחת].

@בדרך כתב:

[וזו רבותא גדולה יותר מההבטחה שבחיי רבינו, שהבטיח למי שיהיה תמיד אצלו באלו הזמנים]

כאמור לעיל, הלשון "שכל ימי חייו לא יעבור עליו אחד מג' זמנים הקבועים וכו'" - היא גירסת הרב מטשעהרין בכת"י, אך לפי רש"ה עצמו שם בשו"ס, וכן לפי רלוי"צ כמובא שם בשיש"ק, לשון רבינו היתה שדי בפעם אחת (והיינו בחיי רבינו, ככל המבואר).

[פראסטיק]

@חבר-אני כתב:

לתועלת הציבור הנה המקור:

שָׁמַעְתִּי מֵר' יְשַׁעְיָה שָׁלוֹם שֶׁשָּׁמַע מֵאָבִיו שֶׁפַּעַם אַחַת סִפֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל עִמָּהֶם מֵעִנְיַן עוֹלַם הַתֹּהוּ. וְאָז אָמַר עֵצָה לָזֶה שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כָּשֵׁר שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, כִּי אָז הָיָה זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל. וְהַשְּׁנֵי זְמַנִּים אֲחֵרִים הָיָה הַחִיּוּב רַק עַל אוֹתָם שֶׁאֵינָם רְחוֹקִים מִמְּקוֹמוֹ כָּל כָּךְ. וְהָרְחוֹקִים הָיָה לָהֶם זְמַנִּים אֲחֵרִים, הַיְנוּ שַׁבַּת שִׁירָה, וְשַׁבַּת נַחֲמוּ כִּי אָז הָיָה זַ"ל נוֹסֵעַ אֲלֵיהֶם.

מה הם השני זמנים האחרים?

[פראסטיק]

@בדרך
יכול להיות שר' שמואל זצ"ל התכוון בכותבו זאת
(כדרכו המיוחדת והנפלאה) לזכיה מיוחדת שזכה לה
ולעוד 'עניין' שזכה לו בעבודת ה'
ואפשר לתת הרבה דוגמאות מ'ימי שמואל'
על הרבה עניינים שעשה בעבוה"ש
וזה היה יקר אצלו יותר מכל הון
כגון להיות על ציון רשב"י מל"ג בעומר עד שבועות
וכגון ללכת לשמעון הצדיק כל יום שישי
וכן ללכת קרוב למקום המקדש בשלושת הרגלים
שהמשותף לכל הנ'ל זה כנ'ל - עוד עניין וזכות שנפל בחלקו
והוא החייה את עצמו בכך
וגם לענייננו -
"וברוך ה' כבר זכיתי אז להיות השלושה חיובים אצל רבינו, שקבלה מרבינו וכו' "
'חיוב' על חנוכה ושבועות היה רק בחיי רבינו כמו שכבר כתבו לעיל
וקשה לומר שכוונתו של ר' שמואל בציטוט הנ'ל היא שאצל אנ"ש החיובים האלה היו גם אחרי הסתלקותו
אלא שכתב עוד 'זכיה' שזכה לה להיות באומן ב3 המועדים שהיו באים בחיי חיותו
וה'קבלה' שכותב - לא מוכרח שהתכוון שמוכרח שגם לאחר הסתלקותו
אלא אולי בדרך של זכיה על דרך האפשר שגם היום נוהג כך
(הכל בדרך ה'אפשר' וחלילה איני מתיימר לכתוב את כוונתו האמיתית)

[בדרך]

@פראסטיק כתב:

והוא החייה את עצמו בכך

יהודי מחייה את עצמו בדברים אמיתיים.