@בדרך כתב:

עוד מעניין לציין, שבעוד שבמקורות הקדומים [כמו הימי שמואל שציטטתי לעיל] מוזכר שהיו נוסעים על 'ערב ראש חודש ניסן', היום מדברים על א' ניסן.

באמת חלק גדול מהראש השנה של הרבי הוא הערב ראש השנה
שאמר שהעולם היו חפצים שיהיה להם ראש השנה כמו הערב ראש השנה שלנו
והשיחה ערב ראש השנה תעמוד אפילו בשוק
שעיקר ענין ההשתטחות על קברו היה בערב ראש השנה

@בדרך כתב:

אבל לומר שההבטחה להינצל מעולם התוהו אינה קיימת? מהיכי תיתי?

@בדרך כתב:

שאלתיו אם כיום יש עצה בענין להנצל מעולם התוהו, כי בחיי רבינו אמר שמי שיהיה אצלו על הג' זמנים: ראש השנה, שבועות, שבת חנוכה, ינצל מעולם התוהו. והשיב לי (ר"ש הורוויץ) שיש עצה (משמע עצה אחרת, לא העצה הנ"ל) על זה מרבינו ז"ל, היינו לישבע בנקיטת חפץ שאחר סתימת הגולל ילכו מיד אל רבינו ז"ל

@ברוך-מאן כתב:

רוצה להוסיף עוד זווית מב"ב תליט"א -
סיפרתי בבית את הסיפור מעולם התוהו, והם ממש נחרדו, ושאלו 'למה אני לא נוסע לשבת חנוכה ושבועות?'
[ובפרט לפי המקובל שאשה ששולחת את בעלה לנסוע, יש לה גם תיקון הנ"ל]
אז עניתי שיש בזה מחלוקת בין אנ"ש, האם רק בחיים חיותו, או גם היום.
אז אמרו:
"לא מְשַׂחֲקִים בעולם התוהו, אם יש אפשרות אפילו של ספק להינצל, אז צריך לעשות את זה לפחות פעם בחיים"
ודפח"ח

ווואהו משפט עוצמתי

ואכן, היו עוד הרבה הנהגות של אנ"ש בזמנים אלו, אך כל זה מעין הרגשת הלב בזמני קיבוץ מסוגלים אלו.

וכמו לדוגמא; בשבת חנוכה, רלוי"צ שהיה בראש השנה בירושלים היה נוסע לשבת חנוכה למירון. וידוע שאמר שהוא נוסע כי זה עת רצון ומתקבצים שם רבים מאנ"ש.
ומאידך ר' גדליה שהיה בראש השנה במירון היה נשאר בשבת חנוכה בבית, ורימז 'נר חנוכה איש וביתו'. ורק בראש השנה ציוה רבינו לבוא אליו אחר פטירתו

@פראסטיק כתב:

והוא החייה את עצמו בכך

יהודי מחייה את עצמו בדברים אמיתיים.

@חבר-אני כתב:

לתועלת הציבור הנה המקור:

שָׁמַעְתִּי מֵר' יְשַׁעְיָה שָׁלוֹם שֶׁשָּׁמַע מֵאָבִיו שֶׁפַּעַם אַחַת סִפֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל עִמָּהֶם מֵעִנְיַן עוֹלַם הַתֹּהוּ. וְאָז אָמַר עֵצָה לָזֶה שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כָּשֵׁר שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, כִּי אָז הָיָה זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל. וְהַשְּׁנֵי זְמַנִּים אֲחֵרִים הָיָה הַחִיּוּב רַק עַל אוֹתָם שֶׁאֵינָם רְחוֹקִים מִמְּקוֹמוֹ כָּל כָּךְ. וְהָרְחוֹקִים הָיָה לָהֶם זְמַנִּים אֲחֵרִים, הַיְנוּ שַׁבַּת שִׁירָה, וְשַׁבַּת נַחֲמוּ כִּי אָז הָיָה זַ"ל נוֹסֵעַ אֲלֵיהֶם.

מה הם השני זמנים האחרים?

@בדרך כתב:

א. שההבטחה להינצל מעולם התוהו למי שיהיה אצל הג' זמנים נוהגת גם אחר הסתלקותו של רבינו.

אכן משמע שהוא הבין כך. אמנם אנו לא קיבלנו לעשות מעשינו עפ"י השגותיו והרגשיו של אותו חסידא ופרישא זצ"ל, כי אם לצאת בעקבי הצאן עפ"י התורה שנמסרה בע"פ בתכלית הדיוק דרך ראב"ן ורלוי"צ, ותו לא מידי.
[ואגב, אין לי נגיעה בדבר זה, כי ב"ה זכיתי להיות ולהשתטח בג' זמנים הנ"ל, גם בשנה אחת, יותר מפעם אחת].

@בדרך כתב:

[וזו רבותא גדולה יותר מההבטחה שבחיי רבינו, שהבטיח למי שיהיה תמיד אצלו באלו הזמנים]

כאמור לעיל, הלשון "שכל ימי חייו לא יעבור עליו אחד מג' זמנים הקבועים וכו'" - היא גירסת הרב מטשעהרין בכת"י, אך לפי רש"ה עצמו שם בשו"ס, וכן לפי רלוי"צ כמובא שם בשיש"ק, לשון רבינו היתה שדי בפעם אחת (והיינו בחיי רבינו, ככל המבואר).

בפרק נה של ימי שמואל קמא, הוא כותב:

"וברוך ה' כבר זכיתי אז להיות השלושה חיובים אצל רבינו, שקבלה מרבינו שמי שהוא אצלו ג' פעמים אלו בודאי יהא ניצול מעולם התוהו, ויש מעשה על זה".

למדנו מדבריו:

א. שההבטחה להינצל מעולם התוהו למי שיהיה אצל הג' זמנים נוהגת גם אחר הסתלקותו של רבינו.

ב. שההבטחה נוהגת [עכ"פ בזמננו] כבר במי שזכה להיות פעם אחת את השלושה זמנים הללו [וזו רבותא גדולה יותר מההבטחה שבחיי רבינו, שהבטיח למי שיהיה תמיד אצלו באלו הזמנים].

ג. במקרה של רש"ה, הוא כותב זאת אחרי שבועות, כשזה היה המועד השלישי שלו באומן - הוא הגיע לפני ר"ה, והיה בראש השנה, שבת חנוכה ושבועות. ממילא פש גבן לבירורי אם צריך שיהיו כל המועדים בשנה אחת, או עכ"פ ברצף [למשל: שבועות, ר"ה, חנוכה].

@חבר-אני כתב:

(כוכ"א סוף שו"ס)

כפי שכבר הערתי, 'שיחות וסיפורים' הוא ספר בפני עצמו ואינו חלק מ'כוכבי אור', הגם שיש שהדפיסו אותם יחד.
עכ"פ שיחה זו היא העתקה מכת"י הרב מטשעהרין, ולא מדברי המחבר שו"ס ה"ה ראבר"נ.

@חבר-אני כתב:

אם איני טועה 'המוציא לאור' זה ר' שמואל הורביץ

כן, המו"ל שיחות וסיפורים הוא רש"ה.

@חבר-אני כתב:

בתחילת השיחה משמע שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, ואילו מהערת המוציא לאור משמע קצת אפי' פעם אחת שיהיה הג' הזמנים

חשבתי שתעיר על סתירה יותר מובהקת, שבתחילת השיחה (שמקורה כאמור מכת"י הרב מטשעהרין) כתוב שהעצה היא "שישבע בנקיטת חפץ כשר שכל ימי חייו לא יעבור עליו אחד משלושה זמנים הקבועים וכו'", ובהערת המו"ל מספיק שיהיה אצלו ז"ל הג"פ בשנה, וא"צ להשבע ע"כ.

וכדברי רש"ה היא קבלתנו מרלוי"צ (בלשון מעט אחרת), כ"ז מבואר היטב בשיש"ק ח"א סי' רמ"ו.

ואת השאלה לגבי לדברי הסובר וכו' - אשאיר זאת לסובר.

חבר-אני כתב:

בתחילת השיחה משמע שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, ואילו מהערת המוציא לאור משמע קצת אפי' פעם אחת שיהיה הג' הזמנים.

היינו: או כל ימי חיינו -בכל שנה לנסוע בג' זמנים, או פעם א' בחיים את הג' זמנים.
או אולי הכוונה ל"כל ימי חייו" של רבינו?

שָׁמַעְתִּי מֵר' יְשַׁעְיָה שָׁלוֹם שֶׁשָּׁמַע מֵאָבִיו שֶׁפַּעַם אַחַת סִפֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל עִמָּהֶם מֵעִנְיַן עוֹלַם הַתֹּהוּ. וְאָז אָמַר עֵצָה לָזֶה שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כָּשֵׁר שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, כִּי אָז הָיָה זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל. וְהַשְּׁנֵי זְמַנִּים אֲחֵרִים הָיָה הַחִיּוּב רַק עַל אוֹתָם שֶׁאֵינָם רְחוֹקִים מִמְּקוֹמוֹ כָּל כָּךְ. וְהָרְחוֹקִים הָיָה לָהֶם זְמַנִּים אֲחֵרִים, הַיְנוּ שַׁבַּת שִׁירָה, וְשַׁבַּת נַחֲמוּ כִּי אָז הָיָה זַ"ל נוֹסֵעַ אֲלֵיהֶם. וְגַם לִשָּׁבַע שֶׁתֵּכֶף אַחַר הַמִּיתָה וְהַהִסְתַּלְּקוּת הוּא מֻכְרָח לָבֹא אֵלָיו זַ"ל, וְאָז יִהְיֶה הַכֹּל עַל נָכוֹן.

וְסִפֵּר לְעִנְיַן זֶה מַעֲשֶׂה (כִּמְדֻמֶּה שֶׁאָמַר שֶׁכָּתוּב בְּאֵיזֶה פִּנְקָס) שֶׁבְּעִיר אַחַת הָיָה שָׁם אֵיזֶה רַב שֶׁהָיָה לוֹ אַהֲבָה גְּדוֹלָה עִם בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד מֵהָעִיר. פַּעַם אַחַת נִתְקַשְּׁרוּ בִּתְקִיעַת כַּף שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּסְתַּלֵּק קֹדֶם יָבוֹא וִיסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ מֵהַנַּעֲשֶׂה עִמּוֹ. וְנִסְתַּלֵּק הָרַב מִקֹּדֶם וְנִשְׁתַּהָה הַדָּבָר עֶשֶׂר שָׁנִים. וְהִגִּיעַ עֵת הִסְתַּלְּקוּת הַבַּעַל הַבַּיִת הַנַּ"ל, וְסִפֵּר אֶת הַדָּבָר לִבְנוֹ וּמָסַר לוֹ כֹּחַ הַתְּקִיעַת כַּף, וְנִשְׁתַּהָה עוֹד עֲשָׂרָה שָׁנִים, וְנִסְתַּלֵּק גַּם הַבֵּן וּמָסַר הַתְּקִיעַת כַּף לִבְנוֹ וְנִשְׁתַּהָה עוֹד שְׁמוֹנֶה שָׁנִים, וּבָא הָרַב הַנַּ"ל בַּחֲלוֹם לְבֶן בְּנוֹ הַנַּ"ל וְסִפֵּר לוֹ מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. בְּעֵת שֶׁהִנִּיחוּ אוֹתוֹ בַּקֶּבֶר נִדְמָה לוֹ שֶׁהוּא חָזָק וּבָרִיא עַל כָּל אֵבָרָיו, וּמַה זֹּאת שֶׁיַּעֲשׂוּ עָוֶל כָּזֶה לִקַּח אָדָם חַי וּבָרִיא וּלְקָבְרוֹ בְּחַיָּיו, רַק מַה לַּעֲשׂוֹת, אַחַר כָּךְ בָּא עַל דַּעְתּוֹ לְנַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ אוּלַי יוּכַל לַעֲלוֹת מִקִּבְרוֹ. וְנִדְמָה לוֹ שֶׁהֵרִים אֶת הַגּוֹלֵל עִם עֲפַר הַקֶּבֶר וַיֵּצֵא מִקִּבְרוֹ. רַק אֵיךְ אֶפְשָׁר לִכָּנֵס לָעִיר הֲלֹא הוּא מְלֻבָּשׁ בְּתַכְרִיכִין שֶׁל מֵתִים. וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַמְתִּין עַד חֶשְׁכַת לַיְלָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאָז יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, וּמֵרָחוֹק הִסְתַּכֵּל עַל הָעִיר וְהִכִּיר אֶת הַבָּתִּים, וְגַם אֶת בֵּיתוֹ הִכִּיר. אַחַר כָּךְ בָּא עַל דַּעְתּוֹ כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכָּנֵס כָּךְ אַף לְבֵיתוֹ, כִּי יִפְחֲדוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ נִדְמָה לוֹ שֶׁהוֹלֵךְ סַרְסוּר (טֶענְדְלֶער) וְנוֹשֵׂא מַלְבּוּשִׁים, וְיֵשׁ לוֹ גַּם מַלְבּוּשִׁים שֶׁשַּׁיָּכִים לוֹ כְּמַלְבּוּשֵׁי הָרַבָּנִים. וְדִבֵּר עִמּוֹ אוּלַי יַעֲשֶׂה עִמּוֹ חִלּוּף עַל הַתַּכְרִיכִים כִּי הֵם טוֹבִים וַחֲדָשִׁים עֲדַיִן, וְזֶה יוֹם אֶחָד שֶׁלְּבָשָׁם. וְהִסְכִּים הַסַּרְסוּר וְנָתַן לוֹ הַמַּלְבּוּשִׁים וְנִכְנַס לָעִיר. כְּשֶׁנִּכְנַס רָאָה שֶׁאֵין זֶה הָעִיר שֶׁלּוֹ, כִּי יֵשׁ שָׁם בָּתִּים אֲחֵרִים. וְסָבַר בְּדַעְתּוֹ אוּלַי טָעָה וְנִתְעָה לְאֵיזֶה עִיר אַחֶרֶת קְרוֹבָה. בְּתוֹךְ כָּךְ נִשְׁתַּהָה קְצָת לְתוֹךְ הַלַּיְלָה וּבְכָל בֵּית הָעִיר כִּבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת כַּנָּהוּג, רַק בַּבַּיִת אֶחָד הֵאִיר עֲדַיִן. וְנִכְנַס לְבַיִת זֶה וְהוּא רָעֵב מְאֹד כְּשֶׁנִּכְנַס רָאָה שֶׁשָּׁם הוּא (גָּארְקֶעךְ) בֵּית תַּבְשִׁיל. וְשָׁאַל יֵשׁ כָּאן מַה לֶּאֱכֹל וְהֵשִׁיבוּ לוֹ יֵשׁ, אֲבָל יֵשׁ לְךָ מָעוֹת הֵשִׁיב אֵין לִי. אָמְרוּ לוֹ בְּכָאן אֵין אֹכֶל בְּלִי מָעוֹת כִּי הוּא גָּארְקֶעךְ, וַיֵּצֵא בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. בְּתוֹךְ כָּךְ הֵאִיר הַיּוֹם, כִּי אָז הָיָה לֵילוֹת הַקַּיִץ וְרָאָה מֵרָחוֹק שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְיֵשׁ לָהֶם אֵיזֶה דִּין וּדְבָרִים בֵּינֵיהֶם. וְנִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם וּפָסַק לָהֶם דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי (כָּךְ סִפֵּר זַ"ל), וְנָתַן לוֹ אֶחָד שְׁנֵי זָהָב וְנִכְנַס לְגָארְקֶעךְ וְצִוָּה לָתֵת לוֹ אֹכֶל וּמָזְגוּ לוֹ קְצָת יַי"שׁ וְרָצָה לִשְׁתּוֹת. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּאוּ שְׁנֵי שְׁלִיחִים וְאָמְרוּ הַבֵּית דִּין שָׁלַח אַחֲרֶיךָ לֵילֵךְ תֵּכֶף וּמֻכְרָח לֵילֵךְ עִמָּהֶם. כְּשֶׁבָּא אֶל הַבֵּית דִּין, נִתְרַגְּזוּ עָלָיו הַבֵּית דִּין מְאֹד וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַדּוּעַ בָּאתָ לְכָאן אִישׁ זָר לִפְסֹק בְּכָאן דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי. כַּמָּה זְמַן מַמְתִּינִים אֲנַחְנוּ לָזֶה שֶׁיָּבוֹא לְפָנֵינוּ דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי, וְעַכְשָׁו בָּאתָ לְכָאן וּפָסַקְתָּ דִּין תּוֹרָה אֲמִתִּי. וְצִוּוּ לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ אוּלַי לָקַח שֹׁחַד וְחִפְּשׂוּ אֶצְלוֹ וּמָצְאוּ שְׁנֵי זְהוּבִים הַנַּ"ל וּפָסְקוּ הַבֵּית דִּין עָלָיו לְהַעֲבִיר וּלְהַפְשִׁיט מֵעָלָיו כָּל הַמַּלְבּוּשִׁים וְלִדְחֹף אוֹתוֹ לַחוּץ עָרֹם, וְעָשׂוּ כָּךְ. וְהָיָה לוֹ לְהָרַב הַנַּ"ל צַעַר גָּדוֹל מִזֶּה וְאָמַר בְּדַעְתּוֹ שֶׁטּוֹב לְפָנָיו לֵילֵךְ וְלַחֲזֹר אֶל קִבְרוֹ כִּי מֵחַיִּים כָּאֵלּוּ טוֹב מֵהֶם הַמָּוֶת. אֲבָל אֵיךְ חוֹזְרִים אֶל הַקֶּבֶר הֲלֹא אֵין לוֹ תַּכְרִיכִים, בְּתוֹךְ כָּךְ הִתְחִיל אֶחָד לִטְעֹן בִּשְׁבִילוֹ עַד מָתַי יְצַעֲרוּ אוֹתוֹ כָּל כָּךְ, יִקְּחוּ אוֹתוֹ לְמִשְׁפָּט וִיקַבֵּל אֶת דִּינוֹ וְיִפָּטֵר (וְאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל מִסְּתָמָא הַזְּכֻיּוֹת שֶׁלּוֹ טָעֲנוּ כָּךְ בִּשְׁבִילוֹ), וְהֵשִׁיבוּ כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב אוֹתוֹ עֲדַיִן אֶל הַמִּשְׁפָּט מֵחֲמַת הַתְּקִיעַת כַּף שֶׁנָּתַן בְּזֶה הָעוֹלָם, וּמֻכְרָח מִקֹּדֶם לֵילֵךְ וּלְהוֹדִיעַ וּלְהִפָּטֵר מֵהַתְּקִיעַת כַּף. וְאָז הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְבֶן בְּנוֹ אַחַר עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים כַּנַּ"ל.

(אָמַר הַמּוֹצִיא לָאוֹר: שָׁמַעְתִּי בְּאוּמֶין מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל סִיֵּם כָּךְ, אֲבָל מִי שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אֶצְלִי הַשְּׁלֹשָׁה פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, הַיְנוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁבוּעוֹת שַׁבַּת חֲנֻכָּה יִנָּצֵל מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ. ה' יַצִּילֵנוּ אָמֵן): (כוכ"א סוף שו"ס)

אם איני טועה 'המוציא לאור' זה ר' שמואל הורביץ.

בתחילת השיחה משמע שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, ואילו מהערת המוציא לאור משמע קצת אפי' פעם אחת שיהיה הג' הזמנים.

(אגב לדברי הסובר שזה גם אחר הסתלקותו, האם יסבור שיש גם היום להשבע על זה? היינו חוץ מהשבועה לבוא אליו אחר הפטירה, -שנידונה רבות באשכול עצת השבועה והאם השבועות כרוכות זו בזו?)

@אוצרבלום כתב:

הגע עצמך, אם השיחה הנ"ל היא כפשוטה גם אחרי פטירת רבינו, מדוע לא קיים זאת מוהרנ"ת, ואדרבא, רבים באו אליו לברסלב.

ראה טובות זכרונות אות ח [בהוצאת הקרן, עמ' עב]:

ואף על פי כן ביום ראש חודש למחר, כששמע שסיפרו לו איך שמוהרנ"ת ז"ל עסק עם אנ"ש בדיבורים קדושים מרבינו ז"ל, והשמחה שהיה בעת הסעודה שהיו מסובין שם, אמר הרב ר' שמואל אייזיק, אני הייתי על ציון הקדוש, ומוהרנ"ת ז"ל המשיך את אדמו"ר אז על שמחתם להיות אצלם. והתחרט מאוד על זה שלא היה בצוותא חדא עם אנ"ש בהשיחות של מוהרנ"ת ז"ל, ואחר ראש חודש נסעו כל אחד לדרכו.

@אוצרבלום כתב:

@בדרך
הבטיח שמי שיבוא ויתראה עימו פא"פ בחייו חיותו באותם ג' זמנים ינצל מעולם התוהו.
לא הבטיח שמי שיבוא בג' זמנים אלה אחרי פטירתו יזכה לאותה מעלה ממש רק ע"י ההשתטחות על קברו.

שוב חזרנו לאותה נקודה.

עבור כולנו האמונה היא שהרבי הולך לפנינו, וכל מה שהוא מצווה ומבטיח, תקף כאז כן עתה לאחר הסתלקותו מסטרא דילן, ואדרבא - ביתר שאת.

כשיהיו עיתותיך בידיך, תכתוב לנו בארוכה. אני משוכנע שכל הצדדים יפיקו מכך תועלת מרובה יותר.

ממתינים.

@אוצרבלום כתב:

רק אני אומר שאת זה הוא לא הבטיח

את מה הוא לא הבטיח?