'אבני"ה ברזל' ו'שיח שרפי קודש' ('שיש"ק'. הישן והחדש) ומה שביניהם

[בדרך]

ראיתי לנכון לייחד אשכול ייעודי לדיון בשני המקורות המאוחרים לשיחות וסיפורים ברסלביים, המביאים את המסורות והשמועות מאומאן שלפני מלחמות העולם, שהיו עד אז בגדר תורה בעל פה ונמסרו מפה לאוזן.

הלוא הם:

הספר 'אבני"ה ברזל' מכתיבת החסיד הותיק רבי שמואל הלוי הורוויץ זצ"ל, ושאר כתביו ['ימי שמואל', 'מכתבי שמואל' והספר 'כתבי רבי שמואל' ועוד];

ולעומתו הספר 'שיח שרפי קודש' שנערך משיעוריו ומשיחותיו הפרטיות של החסיד הותיק רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, על ידי הרב אברהם נחמן שמחה [ובקיצור: אנ"ש] וייצהנדלר ע"ה, הן הכרכים הישנים הכוללים שמונה חלקים, והן המהדורה החדשה [היו"ל ע"י הבן, הרב שלמה יהודה וייצהנדלר] ממנה יצאו עד כה שלשה כרכים, ועוד היד נטויה [בלפחות עוד שלשה כרכים או יותר]. וגם תמלילי השיחות שהחלו יוצאות בשנים האחרונות [קונטרסי 'טעם זקנים' באידיש ובלשה"ק, מהם נדפס לאחרונה כרך ראשון באידיש; וספרי 'דעת זקנים' - שני כרכים באידיש וכרך בלשה"ק].

באשכול זה ניתן להעלות שיחות או סיפורים להם גירסאות שונות בשני המקורות הללו, ולדון במשמעות ההבדלים, בעניני סגנון או דיוק, בלקח היוצא מכל גירסה, ובאפשרות של צנזורה.

יהי רצון שישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויהיו אלו האמרות הטהורות סיבה להתעוררות והתחזקות בעבודת ה', באהבה וביראה ובשמחה, לעובדא ולמעשה.

[בדרך]

אפתח בדוגמה אחת, קטנה, אבל אולי מייצגת.

אבני"ה שו"ס (=שיחות וסיפורים) מרבינו אות יז:
אִישׁ אֶחָד עָשָׂה סֻכָּה יְקָרָה וְעָלָה לוֹ בִּסְכוּם רַב, וּבִקֵּשׁ אֶת רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל עַל קִדּוּשׁ לְהַסֻּכָּה. וְהָלַךְ עִמּוֹ מוֹהֲרַנַ"ת. וְדִבֵּר מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁהַסֻּכָּה אֵינָהּ עַל פִּי הַדִּין, וְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק. וּמֵחֲמַת שֶׁמּוֹהַרְנַ"ת הִסְתַּכֵּל תָּמִיד עַל פְּנֵי רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק וַיִּשְׁתֹּק גַּם הוּא. וּבַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה לְבֵיתוֹ אָמַר רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל לְמוֹהֲרַנַ"ת, יְהוּדִי שֶׁמְּיַגֵּעַ עַצְמוֹ כָּל כָּךְ, וּמוֹצִיא כָּל כָּךְ הוֹצָאוֹת עַל הַסֻּכָּה, אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלוֹת לְפָסְלָהּ מֵחֲמַת חֻמְרוֹת:

שיש"ק ח"א אות תקיד:
אִישׁ אֶחָד עָשָׂה סֻכָּה יְקָרָה וְעָלָה לוֹ בִּסְכוּם רַב וּבִקֵּשׁ אֶת רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל עַל קִדּוּשׁ לְהַסֻּכָּה, וְהָלַךְ עִמּוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ, וְהֵעִיר מוֹהַרְנַ"תְּ שֶׁהַסֻּכָּה אֵינָהּ כְּשֵׁרָה כָּל-כָּךְ עַל-פִּי הַדִּין, וְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק. וּכְשֶׁרָאָה מוֹהַרְנַ"תְּ, שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שׁוֹתֵק, שָׁתַק גַּם הוּא. בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: "יְהוּדִי שֶׁמְּיַגֵּעַ עַצְמוֹ כָּל-כָּךְ וּמוֹצִיא כָּל-כָּךְ הוֹצָאוֹת עַל הַסֻּכָּה, אַתָּה בָּא לְפָסְלָהּ מֵחֲמַת חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת וְלִשְׁבֹּר רוּחוֹ?..." (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סי"ז).

כמה הבדלים:
א. לנוסח רש"ה, מוהרנ"ת דיבר שהסוכה אינה על פי דין, ועל זה אמר רבינו שזה 'חומרות' ואין 'לעשות שאלות' [כלומר הדיון היה על ענינים שמוהרנ"ת חשב שהם נוגעים לעיכובא, ואילו רבינו דחה שאי"ז כך אלא מדובר ב'חומרות']. ואילו לגירסת רל"י, ר' נתן העיר שהסוכה אינה כשרה 'כל כך', ועל זה רבינו אמר לו שאין לפסול משום 'חומרות יתירות'. [כלומר: רבינו מנע מהתוספת של החומרה היתירה]. וממילא שיש שינוי גירסאות שיש לו היבט מעשי: באיזה אופן על האדם להימנע [וראה להלן באות ב' מהו הנושא כאן, האם עצם השאלה אם לסמוך על הזולת, או האם לשבור את רוחו של מי שהתייגע]? - האם כבר כאשר מדובר בחומרות, או רק בחומרות יתירות?
ב. אצל רל"י מודגש הענין של המידות, לא לשבור את רוחו של הזולת אחרי שכ"כ התייגע וגם הוציא ממון רב, ואילו אצל רש"ה נראה שעיקר הביקורת של רבינו היתה על עצם המגמה של החומרות, אחרי שראוי לסמוך על יהודי שהשקיע בזה כוחות וממון כראוי.
ג. אצל רש"ה מודגש שמוהרנ"ת היה מסתכל תמיד בפני רבינו.