אבני"ה שו"ס (=שיחות וסיפורים) מרבינו אות יז:
אִישׁ אֶחָד עָשָׂה סֻכָּה יְקָרָה וְעָלָה לוֹ בִּסְכוּם רַב, וּבִקֵּשׁ אֶת רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל עַל קִדּוּשׁ לְהַסֻּכָּה. וְהָלַךְ עִמּוֹ מוֹהֲרַנַ"ת. וְדִבֵּר מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁהַסֻּכָּה אֵינָהּ עַל פִּי הַדִּין, וְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק. וּמֵחֲמַת שֶׁמּוֹהַרְנַ"ת הִסְתַּכֵּל תָּמִיד עַל פְּנֵי רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק וַיִּשְׁתֹּק גַּם הוּא. וּבַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה לְבֵיתוֹ אָמַר רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל לְמוֹהֲרַנַ"ת, יְהוּדִי שֶׁמְּיַגֵּעַ עַצְמוֹ כָּל כָּךְ, וּמוֹצִיא כָּל כָּךְ הוֹצָאוֹת עַל הַסֻּכָּה, אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלוֹת לְפָסְלָהּ מֵחֲמַת חֻמְרוֹת:

שיש"ק ח"א אות תקיד:
אִישׁ אֶחָד עָשָׂה סֻכָּה יְקָרָה וְעָלָה לוֹ בִּסְכוּם רַב וּבִקֵּשׁ אֶת רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל עַל קִדּוּשׁ לְהַסֻּכָּה, וְהָלַךְ עִמּוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ, וְהֵעִיר מוֹהַרְנַ"תְּ שֶׁהַסֻּכָּה אֵינָהּ כְּשֵׁרָה כָּל-כָּךְ עַל-פִּי הַדִּין, וְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק. וּכְשֶׁרָאָה מוֹהַרְנַ"תְּ, שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שׁוֹתֵק, שָׁתַק גַּם הוּא. בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: "יְהוּדִי שֶׁמְּיַגֵּעַ עַצְמוֹ כָּל-כָּךְ וּמוֹצִיא כָּל-כָּךְ הוֹצָאוֹת עַל הַסֻּכָּה, אַתָּה בָּא לְפָסְלָהּ מֵחֲמַת חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת וְלִשְׁבֹּר רוּחוֹ?..." (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סי"ז).

כמה הבדלים:
א. לנוסח רש"ה, מוהרנ"ת דיבר שהסוכה אינה על פי דין, ועל זה אמר רבינו שזה 'חומרות' ואין 'לעשות שאלות' [כלומר הדיון היה על ענינים שמוהרנ"ת חשב שהם נוגעים לעיכובא, ואילו רבינו דחה שאי"ז כך אלא מדובר ב'חומרות']. ואילו לגירסת רל"י, ר' נתן העיר שהסוכה אינה כשרה 'כל כך', ועל זה רבינו אמר לו שאין לפסול משום 'חומרות יתירות'. [כלומר: רבינו מנע מהתוספת של החומרה היתירה]. וממילא שיש שינוי גירסאות שיש לו היבט מעשי: באיזה אופן על האדם להימנע [וראה להלן באות ב' מהו הנושא כאן, האם עצם השאלה אם לסמוך על הזולת, או האם לשבור את רוחו של מי שהתייגע]? - האם כבר כאשר מדובר בחומרות, או רק בחומרות יתירות?
ב. אצל רל"י מודגש הענין של המידות, לא לשבור את רוחו של הזולת אחרי שכ"כ התייגע וגם הוציא ממון רב, ואילו אצל רש"ה נראה שעיקר הביקורת של רבינו היתה על עצם המגמה של החומרות, אחרי שראוי לסמוך על יהודי שהשקיע בזה כוחות וממון כראוי.
ג. אצל רש"ה מודגש שמוהרנ"ת היה מסתכל תמיד בפני רבינו.