בין השורות - פנינים וידיעות הכתובים ב"דרך אגב"

[יחיש להרגיעי]

חשבתי על רעיון מעניין
תוך כדי התורות, השיחות, ההלכות בליקו"ה ומהמכתבים, רבינו ומוהרנ"ת מכניסים הרבה הקדמות, פנינים ודברים מעניינים,
למה נוהגים לעשות כל מיני דברים באופנים מסוימים (יותר מצוי בליקו"ה),
למה טבע האדם או העולם בצורה כזו ולא אחרת וכו' וכו',
לא תורות ארוכות וגם לא חיזוקים או התעוררויות. (משהו בסגנון של 'אמרי פנחס' – ליקוטים מר' פנחס מקוריץ זיע"א)

- מדברי רבינו ומוהרנ"ת בלבד
- לכתוב כותרת קצרה לפני כל קטע
- מראה מקום מדויק
- קטעים קצרים לא תורות ארוכות
- דברים מפורשים ולא תובנות או מסקנות מתוך הדברים..

אולי זה פירוש נוסף ל'להסתכל בשכל של כל דבר'...

אני מתכווין לדוגמא, מה שרבינו מביא איך חוש הראות פועל

או זה (תורה ד): וְזֶה אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, כְּשֶׁהַתִּינוֹק הוּא בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הוּא נִתְעוֹרֵר בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל לִקְרַאת אִמּוֹ, הַיְינוּ לְשָׁרְשׁוֹ;
גַּם אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, כְּשֶׁהַתִּינוֹק עוֹסֵק בְּדִבְרֵי שְׁטוּת שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לָזֶה, אַף עַל פִּי כֵן, כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת אִמּוֹ – הוּא מַשְׁלִיךְ כָּל תַּאֲווֹתָיו אַחַר כְּתֵפָיו, וּמוֹשֵׁךְ אֶת עַצְמוֹ לְאִמּוֹ.

או זה (תורה כא): וְעַל כֵּן, הַחוֹלֶה הוּא כַּעֲסָן, מֵחֲמַת שֶׁאָז הוּא בְּדִינִים, כִּי דִּינִים שׁוֹרִים עָלָיו, וְדִינִים, הֵם מוֹחִין דְּקַטְנוּת, וְעַל כֵּן הוּא בְּכַעַס.

או זה (ה תנינא): וְעַל יְדֵי קַר וָלַח עַל יְדֵי זֶה עִיקַּר הַשֵּׁינָה.
וְעַל כֵּן בִּשְׁעַת גְּשָׁמִים אָז הוּא זְמַן שֵׁינָה, כִּי אָז עָרֵב לָאָדָם הַשֵּׁינָה מְאֹד,
וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁהַגְּשָׁמִים הֵם קַר וָלַח, קְרִירוּת וְלֵיחוּת;
וְכֵן בַּבּוֹקֶר, הַשֵּׁינָה עֲרֵיבָה גַּם כֵּן, כִּי אָז יוֹרֵד הַטַּל, וַאֲזַי גַּם כֵּן הוּא קַר וָלַח, וְעַל כֵּן הַשֵּׁינָה עֲרֵיבָה אָז גַּם כֵּן.

וְעַל כֵּן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה דְּסִידְרָא בְּשַׁחֲרִית כִּי אִם בְּמִנְחָה,
כִּי בַּחֹל אֵין נִמְשָׁךְ הַשֶּׁפַע כִּי אִם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִסְגָּר הַשַּׁעַר,
אֲבָל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב כָּל הַיּוֹם קֹדֶשׁ, כִּי הֵם עַצְמָם אוֹת, וְנִמְשָׁךְ הַשֶּׁפַע כָּל הַיּוֹם,
וְעַל כֵּן אֵין אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה דְּסִידְרָא כִּי אִם בִּגְמַר הַיּוֹם, שֶׁהוּא תְּפִלַּת מִנְחָה.
וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁיֵּשׁ עוֹד תְּפִלָּה יְתֵרָה, אֵין אוֹמְרִים כִּי אִם בַּתְּפִלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא תְּפִלַּת נְעִילָה שֶׁהוּא בִּגְמַר הַיּוֹם,
כִּי בִּגְמַר הַיּוֹם אוֹמְרִים הַקְּדֻשָּׁה הַנַּ"ל כְּדֵי לְתַקֵּן וּלְצַיֵּר הַשֶּׁפַע שֶׁנִּמְשְׁכָה כָּל הַיּוֹם שֶׁתִּהְיֶה שֶׁפַע קְדֻשָּׁה טוֹבָה וּבְרָכָה כַּנַּ"ל. (ליקו"ה נפילת אפיים סוף או' א)

ורבים הדוגמאות מספור

[יחיש להרגיעי]

אני מתחיל בעזה"י
מחכה לגם לעזרתכם

עדיף כל קטע בהודעה נפרדת
או כמה יחד?

אור היום מתפשט מעט מעט
כי השמש בעצמה – מאירה במקומה בשוה,
בתחלת היום ובאמצע היום,
רק המניעה, הוא מחמת הארץ,
המפסקת בין בני אדם ובין השמש,
על כן, אין האור מתפשט כל כך בתחלת היום,
רק מקצת מקצת, עד שנתפשט על הארץ;
(תחילת תורה קלג)

אור הלבנה
כי הלבנה אין לה אור מעצמה כלל,
רק היא מקבלת אור מהשמש,
היינו, על ידי שהלבנה היא כמראה מלוטשת,
על ידי זה מקבלת אור מהשמש,
ומתנוצץ ממנה אור להאיר על הארץ;
אך אם היה גשמה עב וחשוך, בלתי מלוטשת,
לא היתה יכולה לקבל אור השמש כלל.
(תורה קנג)

אחר אכילה בהכרח שיהיה בלבול הדעת
ועל כן, אפילו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה,
וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם;
(תורה יז אות ג)

אילנות שמתכווצים מפני הבא ליטלם
וכמו שיש דוגמתו בעולם הזה,
כי יש אילנות במדינות אונגרין,
שכשאדם בא ליטלם –
הם ממשיכין ומקטינים עצמן,
ואינם מניחים ליטול אותם.
(תורה סט)

'אימת חלש על הגבור'
והם בחינת (שבת עז:) 'חמש אימות – אימות חלש על הגיבור',
שאף שהוא נגד הטבע, שהגבור יפחד מהחלש,
אך שהוא מחמת היראה העליונה
שנפלה ונתלבשה באלו הדברים.
(תורה קנד)

'אינו יודע מחייו'
וזה שאומרים העולם: 'שאינו יודע מחייו',
כי עיקר הידיעה הוא מחיים, מאריכות ימים.
(תורה נו אות ג)

אכילה יתירה – מעשה בהמה
דע, שחולי הקדחת רח"ל,
בא על ידי מה שאדם אוכל אכילה יתירה.
כי כשאוכל יותר ממה שצריך –
הוא בחינת מאכל בהמה;
כי גדר האדם –
לאכול רק כפי מה שצריך,
וכשאוכל יותר הוא מעשה בהמה,
שאוכלת ולועסת כל היום;
ועל ידי זה בא קדחת רחמנא לצלן.
(תחילת תורה רסג)

הספר כפי דמות דיוקנו של המחבר
כי בהספר של החכם –
נרשם ונצטייר שם דמות החכם,
כי אלו הדיבורים והאותיות הנרשמין ומצויירין בהספר –
הם שכל החכם ונשמתו ובחינות פניו;
נמצא, ששכלו ונשמתו ופניו,
שהוא דמותו ממש –
הוא באלו האותיות והתיבות,
על כן, נמצא בכל ספר וספר –
דמות דיוקנו של החכם שחידש אלו הדיבורים,
כי כפי דמותו,
דהיינו שכלו ונשמתו ופניו של החכם –
כן נצטיירין האותיות בספר;
(תורה קצב)

בפני התלמיד ניכר מי רבו
דע, מי שיש לו עינים לראות –
יכול לראות ולהכיר בפנים של התלמיד מי הוא רבו;
ובלבד שראה רבו פעם אחת.
כי (קהלת ח) "חכמת אדם תאיר פניו",
נמצא, כשהתלמיד מקבל חכמת רבו –
הוא מקבל פניו,
ובשביל זה צריך להסתכל בפני רבו בשעה שמקבל חכמתו,
כמו שכתוב: (ישעיה ל) "והיו עיניך רואות את מוריך",
כי החכמה הוא בפנים, כנ"ל;
ועל כן, כשמסתכל בפני התלמיד –
יכול לידע מי הוא רבו, כנ"ל.
(תורה רל)

גזירת תענית בעת הצרה
ועל כן, על כל צרה, שלא תבא –
גוזרין תענית.
כי מאחר שישראל נתונין בצרה –
הם בבחינות הסתרת פנים, בחינות דינים,
ועל כן גוזרין תענית, לשבר תאוות אכילה,
ואזי יהיה בחינות הארות ונשיאות פנים,
שהוא בחינות המתקת וביטול הדינים,
כנ"ל:
(תורה מז)

גם לבהמה יש זכרון
והזכרון – הוא בכח המדמה,
כי גם בהמה יש לה זכרון,
כמו שאנו רואים שגם בהמה זוכרת שבמקום זה נשכה כלב, והיא בורחת משם;
(תורה יט אות ט)

האב מחבב כל דבר קטן של בנו
כמו שאנו רואין, כשהתינוק עושה איזה דבר קטן,
או מדבר איזה דיבור אף שאינו חכמה כלל,
עם כל זה, מחמת אהבת האב, ושיעשועיו מזה –
הוא מחבב הדבר,
ומגדילו, ומרחיבו, ועושה מזה דבר גדול;
(תורה רעז)

האדם מתפעל יותר על ידי ראיה
[פירוש:
כי כל דבר שרואין בעינים מתפעל נפשו מזה יותר,
מאם היה יודע אותו בידיעה לבד, בלי ראיה גמורה בעינים, כמובא בספרים;
כגון: כשמספרין לאדם גדולת המלך –
אף על פי שיודע הדברים בבירור,
אף על פי כן, אין מתפעל נפשו כל כך להתירא כל כך מהמלך, כמו בעת שרואה בעיניו ממש את גדולת המלך, כשהוא לבוש בבגדי התפארותו, ומנהיג חיילותיו, וכו',
שאז נופל עליו יראה יותר, כי הנפש מתפעל יותר על ידי הראיה.]
(תורה יז אות א)

האש מגרשת את האויר וכך יורה קני השרפה
כי טבע האש שמגרש האויר, כמו שנתברר לחכמי היסודות,
כי זהו סיבת מה שיורה הקני שרפה על ידי שמדליקין מה שזורין למעלה [דהיינו הפילוויר],
כי על ידי כח האש –
בורח האויר,
והאויר הוא דוחה את הדברים שמלאו בהם את הקני שריפה,
ועוד נתברר בחוש מכמה דברים;
(תורה קנו)

הד
כי בת קול –
הוא מה ששומעין כשאחד מוציא קול ביער או במקום אחר,
אז שומע כאילו אחר גם כן מוציא קול כזה;
וזה אנו שומעין בחושינו, כשאדם מוציא איזהו דיבור –
אזי שומעין גם כן זה הדיבור בעצמו;
נמצא, שהבת קול מהפך את הדיבור מראשו לסופו, ומקרב סופו לעצמו.
(תורה יח אות ח)

הדאגה מקצרת ימים
ועל כן הממון והעשירות –
הוא מקצר ומכלה ימיו וחייו של האדם,
כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות,
כידוע לחכמי הרופאים,
והממון והעשירות –
הוא מרבה דאגה ועצבות, כנ"ל;
(תורה כג אות ו)

**הדמעות הם ממותרי המרה שחורה, והטבע דוחה אותם דרך העינייים **
כי העינים נעשו כהות מן הדמעות,
כמאמר חכמינו ז"ל: (שבת קנא:)
'"ושבו העבים אחר הגשם" –
זה הראות, שהולך אחר הבכי';
ודמעות הן ממותרי המרה שחורה,
שהטבע דוחה אותם לחוץ דרך העינים;
(תורה נא)

ההבדל בין קול הבהמה לדיבור האדם
כי עיקר ההבדל שיש בין אדם לחי –
הוא על ידי חיתוך הדיבור,
שהוא גדר האדם, שהוא מדבר,
בבחינת (שמות ד) "מי שם פה לאדם",
ועיקר ההבדל הוא חיתוך הדיבור;
דהיינו, שהאדם עושה מהציפצוף והקול –
חיתוך האותיות והדיבור,
כי גם בהמות ועופות יש להם קול וציפצוף,
רק שאין להם חיתוך האותיות והדיבור,
וזהו גדר האדם, שיכול לחתוך הדיבור, כנ"ל.
(תורה רכה)

החולאים הם בחי' מחלוקת
כי כל החולאת באין על ידי בחינת מחלוקת,
כי כל החולאת הם בחינת מחלוקת,
שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה, ואין מתנהגים בשלום, במזג השוה,
ועל ידי זה בא חולאת, כידוע;
(תורה יד אות ח)

החולה הוא כעסן
ועל כן, החולה הוא כעסן,
מחמת שאז הוא בדינים, כי דינים שורים עליו,
ודינים, הם מוחין דקטנות, ועל כן הוא בכעס.
(תורה כא אות ט)

החלומות לפי המאכלים ולפי סדר האכילה
כי החלומות – הם כפי המאכלים שאוכל, כמובא,
כי בכל דבר יש אותיות, כנ"ל,
וכששוכב וישן עולים האידיים מהמאכלים שאכל ועולים להמוח, ונצטרפין האותיות שיש בהם,
ומזה נעשה החלום.
נמצא, כשאדם אוכל,
אם היה אוכל הכף השני קודם הראשון - היה מתראה לו חלום אחר,
כי בכל דבר יש אותיות אחרים;
ואלו היה אוכל זה הכף תחלה –
היו נצטרפין האותיות בצירופים אחרים, והיה מתראה לו חלום אחר;
(תורה יט אות ט)

הידיים הם כנגד כנפי הריאה
וכל זה אנו רואים בחוש,
שהידים הם כנגד כנפי ריאה;
ובשביל זה אמרו הפוסקים:
'נשבר הגף סמוך לגוף – טרפה', (יורה דעה סימן נג)
כי בוודאי ניקב על ידי זה הריאה.
(סוף תורה מה)

הלבשת שכל גדול בשכל קטן
השגות אלקות,
אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים,
מעילה לעלול,
משכל עליון לשכל תחתון;
כמו שאנו רואים בחוש,
שאי אפשר להשיג שכל גדול,
כי אם על ידי התלבשות בשכל התחתון.
כמו המלמד, כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד –
הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן,
כדי שיוכל התלמיד להבינו,
דהיינו, שהוא מציע לו מתחילה ההקדמות ושכליות קטנים
שמסבב לו תחילה,
כדי להבינו על ידי זה המכוון,
שהוא שכל עליון וגדול.
(תורה ל אות א)

המדבר לחבירו מתעורר בעצמו
כי כשמדברין עם חבירו ביראת שמים,
אף שאין חבירו מקבל ממנו,
אף על פי כן, הוא מקבל התעוררות מחבירו;
כי על ידי ההכאה שיצאו הדיבורים מפיו לחבירו –
על ידי זה חוזר האור אליו,
(וזהו בחינת 'אור חוזר' ממש, המובא בכתבים, עין שם;)
כמו מי שמכה בכותל, שחוזר הדבר אליו,
כמו כן כשמדבר לחבירו –
אף על פי שאין חבירו מקבל ממנו,
אף על פי כן, הוא בעצמו יכול להתעורר מהם,
על ידי ההכאה, שיצאו הדבורים לגבי חבירו והכו בו, וחזרו אליו;
ועל כן, אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו,
יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל,
ועל ידי שדיברם לחבירו –
נתעורר מהם,
אף שחבירו לא נתעורר,
כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה, כנ"ל.
(תורה קפד)

המתבייש משתנים פניו לכמה גוונין
ופאר הוא כלליות הגוונין,
כי ההתפארות – על ידי כלליות הגוונין,
כמו שכתוב: (ישעיה מט) "ישראל אשר בך אתפאר",
כי הם כלולין מגוונין סגיאין;
וזה שאנו רואים כשאדם מתבייש נעשה כמה גוונין.
(תורה לח אות ה)

הנופל בדרכו ושוחקים ממנו
דע, שמי שהולך, ונחלק ונופל,
ואזי העולם שוחקין ממנו,
והוא מתביש מזה –
זה בא על ידי שפגם בשמחת יום טוב.
כי יום טוב נקרא: רגל,
וגם נקרא: מועד,
ועל ידי שפגם בשמחת יום טוב,
נעשה מזה רגל מועד,
על כן, רגלו מועדה, ונפל.
וזה השחוק ששוחקין –
הוא בחינת השמחות נפולות מפגם שמחת יום טוב,
ועל כן מתביש,
כי עבודת אלילים נקרא: "בושת", (הושע ט)
ו'המבזה את המועדות –
כאלו עובד עבודת כוכבים ומזלות', (פסחים קיח)
על כן באה עליו בושה;
ולפעמים הוא לו לכפרה,
ולפעמים אין נתכפר לו בזה,
רק כדי להזכירו שישוב.
(תורה רלה)

הצדיקים בזמן הזה עשירים
הטעם שהצדיקים שבזמן הזה הם עשירים,
ובזמנים הקודמים היו רובם עניים ואביונים –
זה מרומז במשנה: (אבות פרק ד)
'כל המקיים את התורה מעוני – סופו לקיימה מעושר',
והצדיקים שבזמן הזה,
הם הם הצדיקים שהיו בזמנים הקודמים, בסוד הגלגול;
וכבר קיימו התורה מעוני,
על כן, זוכים עתה לקיימה מעושר.
(תורה ר)

הקורא לאדם בשמו – מיד הוא מזומן
ועל כן, כשקורין את האדם בשמו –
הוא מזומן תיכף אצלו,
מחמת שבהשם – נגבל כל הנפש והחיות שלו;
(תורה נו אות ג)

הרופא מכיר את החולה בדופק היד
ועיקר נישוב הרוח הדופק – בהידים,
כי מחמת שהידים עסקניות,
צריך לנשב ולנפץ אותם ביותר;
ועל כן, הדאקטר, כשמניח ידו על הדפק –
יודע כל ענין החולה,
מחמת ששם בידים עיקר הילוך הרוח הדופק של הלב,
שהוא נושא הכל עליו, כנ"ל;
(תורה נו אות ט)

השחור שבעין מצמצם את הדבר הנראה, ועי"ז רואים
'בת' – זה בחינת בת עין,
דהיינו, השחור שבעין,
שהוא בחינת השחרות הנ"ל,
שהוא מצמצם ומגביל,
וכולל בעצמו כל הדברים הגדולים העומדים לנגדו;
כגון הר גדול,
כשעומד לפני הבת עין, שהוא השחור שבעין –
אזי נגבל כל ההר בתוך הבת עין שרואה אותו,
כי השחרות שבעין –
הוא מצמצם כל הדברים הגדולים,
ונכללין ונראין בתוכו,
ועל ידי זה רואין ומשיגין הדבר שרואין;
(תורה ל אות ג)

השינה מחדשת המוחין
וחידוש השכל, היינו חידוש הנשמה –
הוא על ידי שינה,
כמובא בזוהר הקדוש: (בראשית יט. ויקהל ריג:)
"חדשים לבקרים – רבה אמונתיך";
כי כשהמוחין מתייגעים,
אז על ידי השינה הם מתחדשים, כנראה בחוש;
וזהו שאנו מברכין 'הנותן ליעף כח',
כי היו מתחלה עייפים, ועכשיו נתחזקו;
ובשעת השינה –
המוחין, היינו הנשמה, באה בתוך אמונה,
בחינת "חדשים לבקרים וכו'", כמובא בזוהר הקדוש. (שם)
(תורה לה אות ג)

השמש היא כח אחד השינוי אצל המקבל
וזה בחינת שמש,
כי השמש הוא רק כח אחד לבד,
והשינוי הוא אצל המקבלים;
כי כמה שינוים נתהוים על ידי השמש,
כגון להתיך, ולהקפות,
לקרר, ולחמם,
ושאר הכחות, כמבואר במקום אחר;
וזה, רק מחמת המקבלים,
כגון, כשהשמש באה על שעוה –
מתכת אותו,
זה מחמת שהשעוה אינו קשה באמת,
ועל כן נתהוה אצלה הכח להתיך,
וכן בשאר הכחות;
אבל השמש, הוא רק כח אחד לבד.
(תורה רנא)

התינוק ואימו
וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו –
הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, היינו לשרשו;
גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף על פי שיש לו תאוה גדולה לזה,
אף על פי כן, כשרואה את אמו –
הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו.
(תורה ד אות ח)

התלהבות בתפלה
וזה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה, ואומר כמה תיבות בהתלהבות גדול –
זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו,
וכשרואה אדם התנוצצות הזאת, 'אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי' – (מגילה ג.)
תיכף נתלהב נשמתו לדביקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף;
וכשיעור התגלות אין סוף, לפי מנין התיבות שנפתחו והתנוצצו –
כל אלו התיבות, אומר בדביקות גדול, ובמסירת נפשו, ובביטול כחותיו;
(תורה ד אות ט)

התנאים זה לזה 'משה'
כי כל צדיק הדור הוא בחינת משה, שהוא בחינת משיח,
כמו שכתוב: (בראשית מט) "עד כי יבא שילה", היינו משיח,
ו"שילה" – בגימטריא משה,
ועל כן קראו התנאים אחד לחבירו: משה,
כמו שאמרו: (שבת קא:) 'משה שפיר קאמרת';
(תורה קיח)

התעוררות מחבירו ומתוך דברי עצמו
כמו שיש התעוררות מאדם לחבירו,
כגון כשרואין שאחד אומר בקשות וסליחות בהתעוררת, בלב נשבר,
אזי חבירו מתעורר ממנו גם כן;
כי מתעורר מחבירו, ומתחיל להסתכל על עצמו,
ונתעורר גם כן,
ומתחיל לומר גם כן בקשות בהתעוררת הלב –
כמו כן יש אצל האדם עצמו התעוררות מיניה וביה,
שמתעורר מתוך דברי עצמו,
דהיינו שאומר בקשות ותחינות בהתעוררות,
וצועק וי לי,
ובתוך כך נתעורר מזה,
ומתחיל להסתכל על עצמו,
היכן אני? ומי צועק כך? הלא וי לי, לי ממש,
ומתחיל שנית לצעוק וי לי,
לי דייקא.
ואף שבתחילה נדמה לו כאילו גם כן אומר באמת כראוי,
עם כל זה, אחר כך רואין ההפרש בין קודם לאחר כך.
והבן.
(תורה ער)

זכרון ושכחת התורה
כי התורה היא רוחניות,
ואשר זך ישר פעלו, ושכלו רוחני –
יכול לתפוס כל התורה כולה,
ולא ישכח דבר;
כי דבר רוחני אינו תופס מקום,
ויכולה התורה להתפשט ולשכון בשכלו.
אך מי שהוא מגשם דברי התורה,
ועושה ממנה ממשות –
אזי יש לה שיעור וקצבה,
כמה הוא יכול לתפוס בשכלו, ולא יותר;
ואם ירצה להשיג יותר –
אזי ידחה מה שכבר נכנס בשכלו,
כדרך כל דבר גשמי,
אם הוא כבר מלא, אם ימלאנו יותר –
ידחה מה שהיה בו כבר,
ומזה בא השכחה.
(תחילת תורה קי)

חודש אייר הוא זמן לרפואות
גם, כל הרפואות באין מן הארץ,
ועל כן, בעת שהארץ נותנת יבולה,
שנותנת כח בכל האילנות והצמחים,
דהיינו בזמן החניטה, שהוא בחדש אייר –
אזי יש כח יותר בכל הרפואות,
כי אז נותנת הארץ בהם כח;
אבל בזמן אחר,
אפילו אם יקחו אותן הרפואות בעצמן –
אין להם זה הכח,
ועל כן לוקחין רפואות בחודש אייר שהוא (מייא).
(תורה רעז)

חוש הראיה
כי זה אנו רואים בחוש,
כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו –
אזי סותם את עיניו, ומצמצם ומכוויץ הראות,
כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות;
וזה, מחמת כי הראות הוא משרת ושליח של המוח, להביא הדבר שרואה לתוך המוח,
כי עיקר הראיה היא הידיעה,
דהיינו, לידע מהות הדבר שרואה,
והידיעה, היא במוח,
וכשרוצה המוח לידע זה הדבר שעומד כנגדו –
אזי הוא שולח את הראות,
והראות הולך, ורואה הדבר, ומביאו לתוך המוח,
ואזי יודע מה שרואה;
ועל כן כשמעבירין דבר לפני אדם במהירות גדול –
אינו יודע מהות הדבר,
אף שבאמת ראה הדבר בעיניו ממש,
עם כל זה, מחמת המהירות,
לא היה פנאי להביא הדבר לתוך המוח.
ועל כן, כשהדבר רחוק ממנו,
אין כח בהראות לילך לשם ולהביאו לתוך המוח,
מחמת שהדברים אחרים שרואה מן הצד מבלבלים אותו;
וכן מחמת הפיזור, שנתפזר הראות –
על ידי זה הוא נקלש,
ואין בו כח להביא הדבר שרואה לתוך המוח;
על כן, צריך לסתום את עיניו,
ולצמצם הראות, ולכוונו אל הדבר שצריך,
כדי שלא יבלבלו דברים אחרים,
וגם כדי שיתחזק כח הראות, ולא יהיה קלוש,
ואז יוכל לראות הדבר הרחוק, כנ"ל.
(תורה סה אות ג)

חוש השמיעה
כי עיקר חוש השמיעה הוא, מחמת שאותיות הדיבור נחקקים באויר,
והאוירים מכים זה בזה, עד שבא לאוזן השומע,
ועל כן, כשהאויר נח וזך וצלול -
אזי כשמדבר אחד שיכול לדבר, אזי נשמע הדיבור למרחוק, כמו שרואין בחוש;
אבל כשיש רוח סערה –
אזי אי אפשר לחבירו לשמוע, כי הרוח מבלבל ומפריד חלקי האוירים ונתפזרים, עד שאי אפשר לחבירו לשמוע אפילו הקול, מכל שכן הדיבור בעצמו.
(תורה יז אות ה)

חזנים הם שוטים
ובשביל זה, מרגלא בפומא דאינשי עכשיו לומר, שהחזנים הם שוטים, ואינם בני דיעה;
כי עכשיו מלכות דקדושה בגלות, ועל כן הנגינה שהיא נמשכת מאתר דנביאים, מבחינת מוחין ודעת דמלכות דקדושה,
ועכשיו שהמלכות בגלות ועל כן הנגינה נפגמת,
ועל כן החזנים הם בלא דעת, כי אין להם כח עכשיו להמשיך הנגינה משרשה שבקדושה, שהוא בחינת מוחין ודעת של מלכות דקדושה, כנ"ל.
(תורה ג)

חיבור הלכות נקרא 'מסכת'
ועל כן חיבור ההלכות והחידושין נקרא: מסכת,
זה בחינת (תהלים קב) "ושיקוי בבכי מסכתי";
שצריך למסוך המשקה בבכי,
כי צריך לבכות מקודם, כנ"ל.
(תורה רסב)

טעם שהתינוקות מתחילים ב'ויקרא'
ודע, שתנוקת של בית רבן –
מקבלים הבל פיהם, שאין בו חטא, מזה המשכן;
ועל כן, התינוק, כשמתחיל לקרות ולהכנס בתורה,
הוא מתחיל מן "ויקרא אל משה", (מדרש רבה צו פרשה ז)
שהוא אל"ף זעירא;
כי "ויקרא" מדבר מגמר הקמת המשכן,
שאז קראו השם יתברך והתחיל לדבר עמו מהמשכן,
ועל כן, משם מתחילין התינוקת,
כי משם מקבלין הבל פיהם, כנ"ל,
ומשם מתחילין לקרות ולהכנס לתוך התורה.
(תורה רפב)

טעם שסכין השחיטה נקרא מאכלת
ובשביל זה החליף נקרא: "מאכלת",
כמו שכתוב: (בראשית כב) "ויקח את המאכלת",
כי יש שוחט הגון, מאכיל ומפרנס לישראל;
(תורה לז אות ו)

'יכולה היא שתרחם' – בביקור חולים בשבת
וזה שאומרין המבקרים להחולה:
'יכולה היא שתרחם',
היינו, שהשבת שהוא בחינות דעת –
'יכולה שתרחם', לשון נוכח,
היינו שתרחם אתה,
שיהיה לך רחמים על אחרים, על ידי הדעת שיש לך מבחינות שבת;
וכיון שיהיה לך רחמים,
בוודאי ירחמו עליך מן השמים, כי 'כל המרחם וכו'', כנ"ל.
(סוף תורה קיט)

יסורי יושבי ארץ ישראל
ועל כן היושבים שם בארץ ישראל –
יש להם על הרוב יסורין,
מחמת שממהרין שם לשלם לאיש כמעשהו.
(סוף תורה קפז)

יש חשק יותר לדבר הנמנע
כמו למשל כשמראין לקטן דבר הנחמד לו,
ותיכף ומיד חוטפין ממנו ומחביאין ממנו –
אזי הוא רודף מאוד אחר האדם,
ומבקש וחושק מאוד לאותו הדבר,
נמצא, שעיקר החשק –
נעשה על ידי שחטפו ממנו והחביאו את הדבר;
כמו כן מונעין את האדם במניעות מהדבר הצריך לו,
כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר,
בבחינות (משלי ט**) "ולחם סתרים יונעם",
שכל מה שהדבר נמנע ונסתר מן האדם ביותר,
הוא חושק אליו ונעים לו ביותר,
שמזה בא תאוות והתגברות החשק אל עבירה חס ושלום, רחמנא לצלן,
כי מחמת שהעבירה נמנעת מאוד מן האדם,
כי אנו מצווים ומוזהרים ומופקדים עליה שלא לעשותה,
נמצא, שהיא נמנעת מאד מאתנו,
על כן יש התגברות החשק אליה, כנ"ל,
בבחינות "ולחם סתרים יונעם";
(תורה סו אות ד)

יש מדינות ששכלם עב ויש ששכלם זך – והכל לפי המזון
כי הנשמה – לפי הגוף,
כשהגוף זך ונקי –
יכול לקבל נשמה גדולה,
וכן להיפך.
ועל כן, יש מדינות ששכלם עב ומגושם,
וכן יש מדינות ששכלם זך וצלול,
והכל לפי המדינה,
לפי המזון היוצא ממנה.
(תורה סא אות ג)

יש צדיקים שדעתם נוחה ויש שאינה נוחה
הנה, הצדיקים אשר בכל דור ודור כולם קדושים ובתוכם ה',
ומדוע אנו רואין בחוש הראות,
שיש בהם צדיקים אשר מזגם וטבעם טובה מאד,
וטובים המה לכל;
ויש אשר הוא צדיק אמת,
ואין מזגו וטבעו נוחה עם המון עם,
ולפעמים נראה ממנו כעס וקפידה?
הנה, ידוע, שכל צדקת הצדיקים –
הוא לוקח מאור התורה,
כי הוא המורה דרך, וממנה לוקחה צדקתו;
והנה, הצדיק אשר השיג מאור גדול ממאור התורה,
ומעשיו גם כן בשווים, לפי השגתו בתורה –
אזי, צדקתו ותורתו, שניהם מתישבים בשובה ונחת,
לפיכך דעתו נוחה עם הבריות.
והצדיק אשר אור חכמת התורה שהשיג
גדלה מאד ממעשיו –
אזי התורה מרתחת בו האש הקדושה של התורה,
ואי אפשר שתהא דעתו נוחה עם הבריות, ומעורבת עם המון עם, כמו הצדיק הנ"ל.
וזה שאמרו רבותינו ז"ל: (תענית ד)
'האי צורבא מרבנן דרתח –
אורייתא דקא מרתחת ביה',
לפי שגדלה תורתו מאד, כנ"ל.
(תורה ק)

כח המשיכה של הארץ
כי כל הדברים הם על הארץ,
כמו שאנו רואין בחוש, שהכל גדל מן הארץ,
וכל הדברים והבריות הולכים ומונחים על הארץ.
ואי אפשר שיפסקו ויתרחקו מהארץ,
אם לא על ידי כח המכריח,
היינו, על ידי שיש מי שמכריח הדבר, ונוטלו ממקומו מהארץ,
ומרחיקו ממנה;
וכפי כח המכריח –
כן נתרחק הדבר מהארץ;
ואחר כך, כשנפסק כח המכריח –
חוזר הדבר לארץ;
כגון: אם זורק אדם דבר למעלה,
אזי, על ידי כחו מכריח הדבר, ומפסיקו מהארץ,
וכפי כוחו – כן מכריח הדבר וזורקו למעלה יותר;
ואחר כך, כשנפסק כחו, שהוא כח המכריח –
חוזר הדבר, ונופל להארץ.
כי הארץ יש לה כח המושך,
וממשכת כל הדברים לעצמה,
כי אם לאו,
לא היו יכולים להתקיים עליה,
כי היה ראוי ליפול ממנה,
מחמת שהוא כדורית, וכל בני העולם עומדים סביבה, כידוע,
אך שיש לה כח המושך;
ועל כן, כשנפסק כח המכריח,
וחוזר הדבר ונופל למטה להארץ,
כל מה שמתקרב יותר למטה –
הוא פורח ונופל למטה במהירות יותר;
זה מחמת שמתקרב להכח המושך של הארץ,
על כן נופל במהירות יותר למטה.
(תחילת תורה ע)

לא לקצוץ שערות קלועות
וזה בחינת שערות קלועין שנמצאין בבני אדם, שקורין קאלטיני"ס, שהעולם חוששין לקצצם,
רק שיפלו מאליהם;
היינו, כשיש הרבה מותרות במוח – אזי מוטבע בטבע האדם, שיצאו שערות קלועין,
כדי שעל ידי קליעותן והתחברותם יינקו ביותר, ויקבלו, ויוכלו לינק כל המותרות הרבה שבמוח,
ועל כן אין נקצצין קודם זמנם, כי יוכלו להזיק להמוח, על ידי שישאר בתוכו המותרות,
על ידי שלא יהיו השערות קלועין לינק אותן.
(תורה סז אות ו)

להבין אם יש לאדם יראת שמים
ובזה יכולים אנו להבין, אם יש לאדם יראת שמים, היינו בושה, לאחר תיקון החטא;
כשאנו מסתכלין על פניו,
ונופל עליו יראה ובושה,
היינו, שנמשך עליו דעת בגדולת הבורא יתברך שמו;
(תורה לח אות ה)

לימוד תורה בפה דייקא
ועל כן צריך לעסוק בתורה בפה דייקא,
כי כשצריכין לקרות את אחד בשמו –
צריך לקרותו בפה דייקא,
ואי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא;
כן אי אפשר לקרות את חי החיים בשמו,
כי אם על ידי הפה,
ולא על ידי המחשבה לבדה;
(תורה נו אות ג)

למה אוהבים את העשיר
כל הנפשות תאיבים ומתאוים לממון;
ולא לממון בלבד מתאוים ואוהבים אותו,
אלא אפילו להאדם שיש לו הממון –
דרך בני אדם למשוך אליו ולאהוב אותו,
מחמת שיש לו ממון,
כמו שאנו רואין בחוש,
וכמו שכתוב: (משלי יד) "ואוהבי עשיר – רבים".
וזה, מחמת שהנפש באה ממקום עליון,
שהממון בא ומשתלשל ומתהוה משם;
כי בודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון,
הוא בוודאי בחינת קדושה, ושפע קודש,
ואחר כך נתגשם למטה, כדרך ההשתלשלות,
ונתהוה ממון;
ועל כן הנפש תאיבה לממון,
מחמת שהנפש באה ממקום שהממון בא משם.
(תחילת תורה סח)

למה אין בשיר השירים תיבת 'קדושה' ו'טהרה'
והנה, מצינו ששלמה המלך עליו השלום,
חבר שלשה ספרים:
משלי, קהלת ושיר השירים;
ובאמת, משלי וקהלת –
הם כולם מלאים מוסר ויראת שמים מאד,
ומצינו בהם תיבות קדושה וטהרה כמה פעמים;
אבל בשיר השירים –
אינו נמצא תיבות קדושה וטהרה כלל,
פוק עין ותשכח,
שבכל ספר שיר השירים –
אין נמצא שם בכל הספר שום תיבת קודש וטהור;
וזה: מחמת גודל עוצם קדושתו,
אינם רואים שם שום קדושה,
על כן אינו נמצא שם תיבות קדושה וטהרה כלל.
(סוף תורה רמג)

למה אין מספידין בחנוכה
ועל כן, בחנוכה, אין מספידין בו,
כי אז מאיר הכבוד על ידי נר חנוכה, כנ"ל.
(תורה יד אות ח)

למה הצדיקים רודפים לקרב בני אדם
וזה הטעם שהצדיקים מייגעים את עצמם,
ורודפים אחר בני אדם לקרבם לעבודתו יתברך,
אין זה כדי להרבות כבודם חס ושלום,
אלא כדי להשלים דעתם,
בבחינות 'ומתלמידי יותר מכולם'.
(תורה נג)

למה התלמידים נקראים בנים
ובשביל זה תלמידים נקראים 'בנים',
כי על ידם בא ההולדה.
(תורה נג)

למה מורידים דמעות בעת צער
וזה בחינת דמעות שבוכין בעת הצער.
כי מאחר שיש לו יסורין וצער –
על כן הוא צריך לבחינות השגחה,
כדי שיהיה לו ישועה, כנ"ל,
ועל כן מורידין דמעות,
כדי להמשיך על ידם חלקי ההשגחה והראות,
כי ההשגחה והראות – נמשך לתוך הדמעות,
בבחינות "ושבו העבים אחר הגשם",
'זה הראות, שהולך אחר הבכי',
היינו, שהם מחסרים הראות,
ונוטלים חלק מהראות,
נמצא, שהראות נמשך לתוך הדמעות, כנ"ל.
(תורה רנ)

למה מתעוררים דינים על מי שבא לילך בדרך הישר
כי אנו רואין בחוש,
תיכף כשאדם רוצה לילך בדרך הישר –
מתעוררין עליו דינים;
והסברא הוא להיפוך?
אך, כי יש שני מיני יראה:
יראת העונש ויראת הרוממות;
יראת העונש, נקרא צדק,
ויראת הרוממות, נקרא אמונה,
כי מחמת שהוא מאמין באמונה שלימה שהשם יתברך הוא 'רב ושליט, עיקרא ושרשא דכל עלמין' –
הוא ירא ממנו;
וידוע הוא, כי אי אפשר לבוא לאמונה,
רק על ידי יראת העונש,
כי מחמת שהוא ירא מהעונש,
מאמין שהשם יתברך הוא תקיף,
ובעל היכולת, ובעל הכוחות כולם,
ומזה בא לאמונה יותר גדולה.
נמצא, תיכף כשרוצה לילך בדרך הישר –
צריך להיות לו יראה הנקרא צדק,
ובצדק כתיב: (תהלים ט) "והוא ישפוט תבל בצדק",
לפיכך מתעוררין עליו הדינין;
אך כשבא אל האמת,
היינו אל היראה הנקרא אמונה –
אז כל הדינין נמתקין בשרשן.
(תורה פז)

מחיאת כפים מגרשת את האויר הטמא
גם על ידי מחאת כף –
נתגרש אויר הטמא,
כי על ידי כפים – נשמע קול,
וקול הזה הוא אויר קדוש,
מכ"ח אתוון דעובדא דבראשית,
מכ"ח פרקין דידים;
כמו שאנו רואין בחוש,
שנתגרש האויר על ידי מחאת כפים.
(תורה מד)

מטבע קטנה מול העין מסתירה הר גדול
אך הוא כמשל המובא,
כמו מטבע קטנה,
אם תחזיק אותה נגד עיניך –
ימנע מלראות הר גדול,
אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה,
אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו,
על כן חוצצת בפני ראיית העינים,
עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים;
(תורה קלג)

מכל מחלוקת נעשה ספר
ועל כן מחלוקת נקרא: פלוגתא,
בחינת (תהלים סה) "פלג אלקים מלא מים";
כי מכל מחלוקת נעשה ספר,
בחינת שאלות תשובות;
כי המחלוקת היא שאלה וקושיא,
שמקשין ושואלין עליו,
והוא שב בתשובה,
ועל ידי זה הוא משיב ומתרץ השאלה,
ונעשה מזה בחינת ספר שו"ת;
(תורה סא אות ה)

מנהגי החתונה: הטלית, 'עלה' וצעקת 'שבת'
וזה טעם למה שולחת הכלה להחתן טלית,
כי הצדיק מקבל גבורתו על ידי ישראל,
כמו שכתוב: "לשמש שם אהל בהם".
וזה שאומרים: עלה, על החתונה,
על שם "הוא העולה", כנ"ל,
כי השמחה היא בלב,
כמו שכתוב: (תהלים ד) "נתת שמחה בלבי",
וזה בחינת '"מי זאת עולה", "מי" עם "זאת – עולה"'.
וזמירות שמזמרין על החתונה –
זה ה"א, דל"ת עם יו"ד,
'שיר פשוט וכו'', כנ"ל.
וזה שצועקין: 'שבת',
שעל ידי זה זוכין לעונג שבת,
לאורייתא דעתיקא, כנ"ל.
(תורה מט אות ז)

מתוך שמחת הלב – מרקדין
כי הרגלין הם בבחינות נצח והוד,
והם נתנשאים על ידי הלב,
היינו, על ידי שמחת הלב,
כנראה בחוש, שעל ידי שמחת הלב – מרקדין,
כמו שכתוב גבי יעקב: (בראשית כט**)
"וישא יעקב את רגליו",
ופירש רש"י: 'לבו נשא את רגליו',
(תורה לב)

נשירת העלים בחורף
כמו ענפים באילן,
כי הענפים מרגישים כל העליות וירידות שיש להאילן,
ועל כן, בקיץ הם גדילים, ויש להם חיות,
כי האילן יונק חיותו משרשו, על ידי הגידין שיש בו,
שיונק דרך שם חיותו משרשו,
דהיינו, שיש בו חללים שיונק דרך שם חיותו;
ועל ידי כן, בחורף שנתייבש הלחלוחית, ונתכויץ החללים –
על ידי זה נתכווצים גם כל הענפים,
ומחמת זה נופלים העלים אז,
וכן להיפך בקיץ, כנ"ל;
(תורה סו אות א)

**ע"י הקול יכולים להכיר בחינת האדם **
כי אין שני קולות שווין,
כי קול של כל אחד ואחד – משונה מחבירו;
ועל כן יכולין להכיר את האדם בקולו,
כמו שנראה בחוש,
כי כפי בחינות האדם – כן הוא קולו;
ועל ידי הקול,
יכולין להכיר את בחינות המלכות שלו,
כי יש "קול ענות גבורה", ו"קול ענות חלושה", (שמות לב)
כפי בחינת המלכות של כל אחד
(תורה ל אות ח)

ע"י מחאת כפיים בתפלה – ממתיק הדינים
כי יש ג' ידיים:
"יד הגדולה", ו"יד החזקה", ו"יד הרמה";
והן: יד ימין – הוא "יד הגדולה",
יד השמאל – "יד החזקה",
ועל ידי חבוקת הידים – נעשה "יד הרמה";
ועל כן כשמכה כף אל כף, ומחבר הידיים בתפלה –
נמתקין הדינין,
כי יד הוא בחינת הוי"ה,
יו"ד אותיות וד' אותיות,
ועל ידי ג' הידים, שהוא ג' הוויות –
נמתקין הג' אלקים, שהם הדינין,
היוצאין מהגרון, שהוא בגימטריא ג' אלקים.
(תורה מו)

ע"י עין הרע האדם מגהק
ועל ידי עין הרע נכפל הנשימה,
כנראה בחוש, כשיש לאדם עין הרע –
אזי מגהק ופותח פיו לקבל נשימה כפולה,
וכשהנשימה כפולה –
גם ההלל צריך לכפול, כנ"ל;
(תורה נה אות ט)

עוצמים עינים בשעת כאב
ועל כן נטבע בנפש האדם לסתום עיניו בשעת יסורין, כנ"ל,
כדי לברוח מהיסורין ולבטלם על ידי ההסתכלות על התכלית שהוא כולו טוב,
שההסתכלות הזאת אי אפשר
כי אם על ידי סתימת העינים, כנ"ל;
ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה,
אף על פי כן, הנפש יודעת הכל,
ועל כן מוטבעה לסתום העינים בשעת יסורין, כנ"ל.
(תורה סה סוף אות ג)

עצימת עינים בפסוק ראשון של קריאת שמע
לפיכך, כשקורין פסוק ראשון של קריאת שמע –
צריך להעצים את עיניו,
בבחינת 'עולימתא שפירתא דלית לה עיינין'. (סבא משפטים דף צה.)
(תורה לו תחילת אות ג)

צדקה קודם היציאה לדרך / עיכוב בדרך הוא מחמת שאין הכוכב מאיר בשלימות
ולפעמים, כשאדם יש לו עיכוב וצער בדרך –
הוא מחמת שכנגד המקום הזה,
יש שם עיכוב בהכוכב,
שאינו מאיר בשלימות;
ועל כן התקנה לזה –
ליתן צדקה קודם שיצא לדרך,
כמה שכתוב: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך וכו'";
כי על ידי הצדקה – יאיר הכוכב,
כי על ידי צדקה – מאירין הגלגלים, כנ"ל;
ועל כן, על ידי הצדקה שנותן –
יבטל עיכובו שיש לו בהדרך,
שנמשך מהעיכוב שיש בהגלגלים והכוכבים, כנ"ל.
(תורה לא אות ט)

צדקה קודם התפלה
ובשביל זה צריך להפריש צדקה קודם התפילה, (שו"ע או"ח צב י)
כדי שיוכל לכלכל דבריו במשפט, שיהא קולע אל השערה, ולא יחטא.
(תורה ב אות ד)

ציצית קודם לתפילין
ועל כן ציצית קודם לתפילין,
בבחינת (שיר השירים ב) "שמאלו תחת לראשי",
ואחר כך: "וימינו תחבקני",
[כי שמאל הוא בחינת דין, בחינת צמצום,
שהוא בחינת ציצית, כנ"ל,
וימין הוא בחינת מוחין,
בחינת תפילין, כנ"ל.]
(תורה נד אות ג)

צל וליקוי המאורות
והנה, הצל, הוא מדבר גשמי שעומד נגד דבר רוחני (היינו, דבר שהוא דק ממנו);
כמו גשם, עץ, ואבן, נגד אור אור הלבנה והחמה –
עושה צל;
וכן ליקוי חמה ולבנה –
על ידי צל הארץ;
וכן החמה בעצמה, נגד מה שלמעלה ממנה –
הוא גשמיות, ועושה צל נגדו.
(תורה קעב)

צריך רופא מומחה שיודע להרכיב הסם
כי כל הרפואות הם הרכבות,
דהיינו, שלוקחין סם פלוני ועשב פלוני במדה ובמשקל כך וכך,
וכן עשב אחר שמשקלו כך וכך,
וכן שוקלין מכמה מינים,
וכל עשב ועשב יש לו כח אחר,
ומערבין אלו המינים ביחד, ועושין מהם הרכבה,
וזאת ההרכבה יש לה כח לרפאות החולאת;
נמצא, שעיקר כח הרפואה – על ידי ההרכבה,
שנעשה לה כח אחר חדש על ידי הכח שקבלה מכל אלו העשבים שנתערבו,
ובזה הכח של ההרכבה דוקא מרפאין החולאת;
ועל כן צריך רופא מומחה, שיודע לעשות ההרכבה,
אבל מי שאינו מומחה,
אף אם יקח העשבים שיש להם כח לרפאות –
עם כל זה, לא יפעול כלל,
כי אין יודע איך להרכיבם.
(תורה נז אות ח)

קביעות מקום לתפלה – כמו שינוי אויר
ובשביל זה צריך לקבוע מקום לתפלתו,
כמו שאנו רואין בחוש,
שבני אדם הבאים למדינה שאינם מורגלים באוירה –
על ידי זה הם נחלשים ומתים,
אפילו מנוה הרעה לנוה היפה;
כן הדבר בתפלה,
אפילו כשעומד להתפלל במקום שהתפלל צדיק –
אף על פי כן, קשה לו מאד להתפלל שם,
כי אינו מורגל באוירא של מקום;
כל שכן מנוה היפה לנוה הרעה.
(תורה מד)

קביעת מזוזה בשליש העליון של הפתח
ובשביל זה קביעות המזוזה בשליש העליון של הפתח, (מנחות לג.)
כי אמרו חכמינו ז"ל: (בבבא מציעא מב)
'לעולם ישלש את מעותיו:
שליש בפרקמטיא וכו'';
ושליש העליון, הוא השליש שבפרקמטיא,
כמאמר חכמינו ז"ל: (ירושלמי פאה פ"ח)
'טבין חמשין דעבדין, ממאתן דלא עבדין';
ועיקר האמונה צריך להיות במשא ומתן,
כמו שאמרו: (שבת לא) 'נשאת ונתת באמונה?'
נמצא, שעיקר הממון, ששם צריך אמונה –
הוא בשליש עליון,
שהוא בשליש שבפרקמטיא.
(תורה כג סוף אות ד)

קשה לישן במוצאי שבת
ו הענין שקשה לישן במוצאי שבת:
כי במוצאי שבת מתחיל התגלות אליהו,
כמו שאמרו חכמינו ז"ל (בעירובין מג:)
שאין אליהו בא בשבת, ולא בערב שבת;
ובמוצאי שבת יוכל לבוא,
ועל כן, מאז מתחיל התגלות אליהו.
ואמרו רבותינו ז"ל: (עדיות פרק ח)
'אין אליהו בא אלא לרחק המקורבין בזרוע,
ולקרב המרוחקין בזרוע',
והיינו, לרחק השקר ולקרב האמת;
וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בזוהר: (תשא דף קפח)
דשאל האי מינא, 'כתיב: "שפת אמת תכון" וכו'',
והשיב לו רבי אלעזר: ''כוננת' לא כתיב, אלא: "תכון"',
◇ כי האמת עתיד להתקיים,
דהיינו כשיבא אליהו ומשיח, עיין שם;
וכאשר יבא אליהו, ובימיו יוושע יהודה וישראל –
אזי יקויים: "שפת אמת תכון",
'וירחק המקורבין בזרוע' – עד עכשיו שהוא בשקר,
'ויקרב המרוחקין בזרוע' – שהם בחינת אמת;
וזה 'לרחק המקורבין ולקרב המרוחקין',
היינו, לרחק השקר ולקרב האמת,
כי אמרו רבותינו ז"ל: (שבת קד)
'שקר מקרבין מיליה, ואמת מרחקין מיליה'.
והבן.
והנה, אליהו, יבא לרחק השקר שהוא מבחינת הנחש
הנקרא "ארור", (בראשית ג)
והנחש, הביאה מיתה לעולם,
וה'שינה, הוא אחד מששים במיתה'; (ברכות נז:)
וכיון שבמוצאי שבת מתחיל התגלות אליהו –
נדחה השקר שהיא הנחש, לכן קשה לישן;
כי אמרו רבותינו ז"ל: (קידושין מט:)
'עשרה קבין שינה ירדו לעולם,
תשעה נטלו עבדים',
ועבד הוא בחינת (בראשית ט) "כנען עבד עבדים",
והוא בחינת "ארור", (שם) בחינת הנחש;
וכיון שבמוצאי שבת הוא בחינת התגלות אליהו,
ונדחה בחינת הנחש, שהוא בחינת "כנען עבד עבדים" –
נדחה השינה שירדה לעבדים.
ועל כן, אליהו בגימטריא ב"ן,
היפך בחינת עבד.
ועוד, כי 'אם אין דעת הבדלה מנין?!' (ירושלמי ברכות פ"ה)
נמצא, שבמוצאי שבת שיש הבדלה – הוא בבחינת דעת,
כי 'אם אין דעת וכו'',
ועל כן, קשה לישן,
כי השינה הוא הסתלקות הדעת.
(סוף תורה קיז)

ריבוי סעודת שבת / מחילול שבת א"א ליזהר
ועל כן, מצוה גדולה להרבות בסעודת שבת,
והוא תיקון לחילול שבת,
כי מחילול שבת אי אפשר ליזהר,
כי בקל אפשר להכשל בחילול שבת חס ושלום.
(תורה רעז)

ריבוי עשירות – ריבוי דאגות
ועל כן, אלו המשוקעים בממון,
כל מה שיש לו עשירות יותר –
יש לו דאגות, ועצבות, ומרה שחורה ביותר;
כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת "בעצבון תאכלנה",
שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה,
אנפין חשוכין,
מיתה, כנ"ל;
ועל כן, כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר –
יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר,
כי הממון שלו הוא מבחינת עצבות ומרה שחורה וכו', כנ"ל.
(תורה כג תחילת אות ו)

רצון פתאומי לנסוע למקום רחוק
דע, שלפעמים כשנגזר על האדם חס ושלום איזה גזירה,
ו'אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי', (מגילה ג)
ומחמת זה, רוצה להסתיר את עצמו;
ומזה בא, שלפעמים פתאום האדם נוסע לאיזה מקום רחוק,
זהו כדי להסתיר את עצמו;
ואף על פי שהוא אינו יודע מזה,
עם כל זה הנפש יודעת מזה,
על כן בא לו רצון לנסוע לשם.
(תחילת תורה ריח)

שבירת כלי חרס בשעת השידוך
טעם על שבירת כלי חרס בשעת התקשרות השידוך:
כי אלו נשמות של הזיווג –
הם למעלה אחד,
אך למטה, ההתקשרות וההתאחדות שלהם, הוא בהעלם;
כי אין יודעין מהתאחדות שלהם עד השידוך,
ואזי נתגלה ההתקשרות שלהם שהיה עד עתה בהעלם.
אך זה ההתגלות של ההתקשרות שנתגלה בעת התנאים –
הוא בבחינת "והחיות רצוא ושוב", (יחזקאל א)
כי בשעת השידוך נתגלה ההתקשרות,
ותיכף ומיד נתעלם,
כי אחר כך נתפרדין ונתרחקין,
כי עדיין היא אסורה עליו עד החופה;
נמצא, שבשעת השידוך –
נתגלה אור האחדות שלהם שהיה עד עתה בהעלם,
ותיכף ומיד – נתעלם, כנ"ל,
בבחינת "והחיות רצוא ושוב", כנ"ל.
ובשביל זה שוברין כלי חרס בשעת התקשרות השידוך.
כי כתיב: (שם) "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק",
פירוש: 'כאור היוצא מן החרסין',
דהיינו, הניצוץ שיוצא בשעה ששוברין כלי חרס,
שהוא רק לפי שעה,
ועל כן, בשעת התקשרות השידוך,
שאז אור האחדות שלהם נתגלה בבחינת "רצוא ושוב", כנ"ל –
על כן שוברין אז כלי חרס,
זה מרמז על סוד "והחיות רצוא ושוב,
כמראה הבזק", כנ"ל.
(תחילת תורה רסה)

שמחת תורה תיכף אחר סוכות
ועל כן, תיכף אחר סוכות הוא שמחת תורה,
כי מבחינת סוכה –
משם יוצאת התורה,
נמצא, על ידי שנכנסו בסוכה –
נעשים בעצמם בבחינות התורה,
כי משם יוצאת התורה, כנ"ל,
ואז מתחלת התורה שהוא "בראשית",
בחינות בית, היינו, בי"ת ד"בראשית",
בחינות: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית", כנ"ל.
(תורה רסו)

תנועת המחשבה מחממת / הישן צריך כיסוי
כי תנועה מעורר חמימות,
כמו שאנו רואין בחוש:
אם יזרוק חץ, ויתחוב בראשו שעוה –
אזי ימס השעוה מחמת החמימות הבא על ידי התנועה;
וכן, כשאדם הולך הנה והנה –
על ידי תנועתו הוא מזיע.
(ועיקר התנועה הוא מהמחשבה,
כי מתחלה המחשבה נוחה ושקטה,
ואחר כך מתחלת המחשבה להתנועע ממחשבה למחשבה;
היינו, מתחילה כשישב על מקומו –
היה מחשבתו לישב,
ואחר כך, כשרוצה לילך –
מתחיל מחשבתו להתנועע ממחשבה הראשונה
לחשוב לילך,
ועל ידי כן מוריד חמימות;
ועל כן, כשאדם ישן – צריך לכסות עצמו,
כי מחמת שהמחשבה נוחה ושקטה,
אין לו חמימות.)
(תורה קנו)

[ישי משה]

וואו!! צריך להוציא חוברת מהאשכול הזה!

[ישי משה]

כח הראות:
כִּי עִקַּר כֹּחַ הָרְאוּת, מֵחֲמַת שֶׁמַּכֶּה בַּדָּבָר הַנִּרְאֶה, וְחוֹזֵר כֹּחַ הָרְאוּת מֵחֲמַת הַהַכָּאָה לָעֵינַיִם, וְנִצְטַיֵּר הַדָּבָר הַנִּרְאֶה בָּעֵינַיִם, וְאָז הָעֵינַיִם רוֹאִים אֶת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה, כִּי הָרְאוּת מֵבִיא אֶת הַדָּבָר לְתוֹךְ הָעֵינַיִם. אֲבָל כְּשֶׁהַדָּבָר הַנִּרְאֶה הוּא רָחוֹק, אָז קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ כֹּחַ הָרְאוּת לְהַדָּבָר הַנִּרְאֶה, מִתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הָאֲוִיר וְנִתְעַכֵּר, וְאֵין מַגִּיעַ בְּהַכָּאָה עַל הַדָּבָר, וְעַל־יְדֵי־זֶה אֵין חוֹזֵר הָרְאוּת לָעֵינַיִם, וְאָז אֵין הָעֵינַיִם רוֹאִין, כִּי עִקַּר הָרְאוּת הוּא מֵחֲמַת הַהַכָּאָה.
(תורה יג אות ד'-וכבר הביאו כעיין זה מתורה סה)