כלל הרביעי

[חבר אני]

ומזה לומד ר"א שעיקר הפירוש על המעשה יגיד הבן מלך האמיתי ה"ה מלך המשיח:

"כפי העולה [מדברי מורנ"ת מבואר] מכותלי דבריו וספוריו הקדושים: שעיקר הבן מלך המסדר את הכסא בתבונתו דבר מתוך דבר הוא הגואל בעצמו שאנו מחכים [אשר מדור לדור נתגלגל נשמתו גם בלוט…] נראה מבואר שגם בזה לבד יפורש ויבואר באר בהיטב גם הסיפור של המעשה הזאת. וכל אשר יעלה [נבוא] גם עתה בביאורה הוא מה שעכ"פ נראה ונביט בדרך כלל-שגדול ועצום החכמה והתבונה הנמצא בה לאין חקר וגבול כלל [וכענין לעיני העמים המובא בא"ד]" (שם אות ג').

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

וראה שם באות ל' עוד דוגמא לחלק הראשון שבכלל,

מבאר שם את השיחה של רבינו, שאמר שאת התורה הזאת אמר "לאנשי סעודה שלישית אחרים, שאינם אוכלים קוליטש" וכוונתו למלאכים, כי בתורה זו גופא רבינו דיבר גם לדרי מעלה כפשוטו, שהם אוכלים מהמן ששוחקים לצדיקים (המובא שם בתורה)

ושתורה זו נאמרה בעת רעוא דרעוין כי בתורה זו גופא האיר הארת הרצון המובא שם.

ושהדרי מטה שמעו רק מה שהיו צריכים ואעפ"כ כלל אותם עם הדרי מעלה (ולכן יש דברים שהדרי מטה, - אנחנו - לא מבינים כ"כ, כי בתורה זו רבינו רימז ברמזי הידיים יותר מאשר כל תורה)

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

עוד ראיה מפורשת שזה כלל לימודי
בתורה ז' תנינא בביאוה"ל אות לא, ר"א מסביר את ההגהה שם בתורה: [משֶׁה הָיָה לְמַעְלָה מִן הַמַּחֲשָׁבָה לְכָך הָיָה יוֹדֵעַ אֶת הַתֵּרוּץ כִּי הִשִּׂיג בְּחִינַת סִתְרֵי [כִּתְרֵי] אוֹתִיּוֹת וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים, כִּי לא בֵּאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה],
ר"א מסביר ע"פ תורה זו גופא, מדוע רבינו השאיר את הדברים סתומים ולא ביאר כל צורכו.
כי רבינו מסביר שם שהצדיק צריך לעשות סייג לדבריו ולשתוק לפעמים ולכן גם כאן "שתק וסייג את חכמתו, ולא ביאר להודיע מהתירוץ שנמצא על שאלות משה."

אמנם אסייג שזה שייך יותר לחלק הראשון בכלל, שרבינו קיים את הדברים שאמר בתורה, תוך כדי אמירתה.
וכיון שמדבר מ'שתיקה', לכן בתורה זו גופא הוא עשה 'שתיקה' וסתם הדברים.

אבל זה בהחלט משליך על עצם הלימוד, כי יש כאן שאלה עיונית: למה רבינו השאיר את דבריו סתומים?

[חבר אני]

@נחום-בקר כתב:

אשמח מאד אם תוכל לבאר זאת במילים של הכלל הרביעי.
אני מבין איך 'מכניסים' את זה ל'כוונת' המילים, אך אני לא כ"כ מצליח להבין את זה ב'פשט' המילים שכל הכלל.

דבריו של ר"א הם: "כי עיקר על השגה מהשגותיו, תתפעל ותהיה בהתיקונים - להמשכת ותועלת השגות התורה - שנמצאים בה בעצמה." זהו עיקר דבריו, ויש שם אריכות וכפי שביאר @אוצרבלום.

אכן דבריו סתומים וקשים לביאור (בספר "באר לחי רואי" להר' פלג, מבאר את איך זה נכנס במילים)

אבל לכן אני מחפש לעשות "שימוש" אצל ר"א ולראות איך הוא למד ע"פ הכלל הנ"ל.

ובכל פעם לפי העניין אנו מוצאים את א' משלושת החלקים שכ' לעיל.

אכן החלק השלישי (עיוני) הוא קצת מחודש, אבל כפי שכ' לעיל הוא לא נפרד משאר החלקים וממילא אם תצא הבנה ע"פ א' החלקים, א"כ יצא לנו פשט חדש ע"פ כלל זה. (וכנ"ל לעניין ה"שתיקה" בתורה ז' תנינא)

[חבר אני]

חידוש שיצא לי ע"פ הכלל הנ"ל:

בתורה ד' רבינו אומר שהצדיק "מניק לישראל באור תורתו".
יש כאן 2 חלקים: 1) 'מניק' חלב (חסד, מתוק) 2) 'אור' - אש (דין)

"תורתו" זה תורה ד' בעצמה!

בהכרח שבתורה זו יימצא דיבורים קשים כגידין (אש)
כמו "עוונותיו חקוקים על עצמותיו" "חמתו של הקב"ה וכו", "יש דרך ישר.. ואחריתה וכו' וכו'

ומצד שני יהיו כאלו דיבורים מתוקים כמו "שכל מאורעותיו לטובתו" ושאפי' הרשעים יהיו נעשים כסא לקדושה, וכן "ואבית תהילה מגושי עפר" וכו' וכו'

ורבינו כולל אותם בתורה אחת כי תורה זו היא היא ה"ידיעה שלימה" שמחברת חו"ג.

ואכן צריך להבין איך 2 סוגי הדיבורים הללו מתחברים יחד ממש. מצד א' התעוררות עצומה ומצד שני התחזקות עצומה!

[ברוך מאן]

@יאשע-הלברשטאם
ח"ו
התכוונתי בדרך צחות [מקווה שאצלכם הבנשקי"ם זה בסדר...]
רציתי רק לחדד את השאלה מה אומר הכלל הזה הלכה למעשה.

@חבר-אני
אני מאוד רוצה לקרוא את כל הפוסטים שלך בענין הזה, אבל עוצה לי עצה כיצד אוכל לקרוא דברים ארוכים כל כך.
דווקא בגלל שאתה כותב טוב - אני מתחנן:
תכתוב יותר מתומצת
זה מסקרן אותי

[נחום בקר]

@חבר-אני כתב:

הוא כעין הכסא

'כעין' דיקא, ולא שזה אותו דבר. ומי שיודע סוד הכסא, ידע גם סוד המעשה. אך לא בהכרח שזה אותו דבר (אולי זה אותו דבר).

[נחום בקר]

@חבר-אני את דברי 'חכם הפלגי' ראיתי ושניתי. אך עדין הוא 'מכניס' את דבריו במילים. והם לא 'מוכרחים'.

[אוצרבלום]

@נחום-בקר כתב:

הרב @אוצרבלום וכן שאר הבקיאים בח"י כללים הרתמו לבאר את זה הכלל באר היטב. למען נזכה לברר מקחו של צדיק.

קודם אפרט עוד כמה דוגמאות בעז"ה, על מנת שאוכל לנסות לעשות כדברי כת"ר ולא יהיו דברי נראים כמופשטים מדי.

[חבר אני]

@נחום-בקר הסוד של הכסא הוא לדעת איך לסדרו, כך גם את הסיפור צריך לסדר. ר"א מציין שזהו מהכלל הזה.
רציתי לחדד את הדברים כדי שנבין ולכן כתבתי שיוצא בעצם שהסיפור עצמו הוא הכסא.

במעשה הנ"ל שמדובר בחילופים, אזי המעשה עצמו התחלף. ואילו בתורה אחרת השפה והמבנה שלה תהיה ע"פ העניינים שם.

דוגמא מובהקת: בתורה י"ב שרבינו מדבר על 'למדנים', אזי התורה בעצמה כתובה באופן למדני, יש כמה וכמה פעמים את הלשון "ואם יקשה לך"... ואכן רבינו אמר אז: "אמרתי א לומדישע תורה". כביכול אתה נהפך להיות למדן כשאתה לומד תורה שמדברת על למדנים! וזה מסביר לך את הלשונות המיוחדים שנאמרו בתורה ההיא.

הכלל בשתי מילים אומר: "האור והכלי מאוחדים!" כשאתה תופס את הכלי יש לך כבר את האור כי הכלי עצמו עשוי מהאור שבו (וכידוע בקבלה שהכלי נוצר מעצם האור, הלוא כן @נחום-בקר ? נדמה לי שראיתי פעם בליקו"ה את העניין הזה) וזה מה שמסופר שם במעשה מאורח שראה כלים שמצויירים בו הכלים והאותיות לעשיית אותם כלים (כעין "צבת בצבת עשויה")

הציווי "וקשרתם לאות על ידך" הוא בעצמו חלק מהתפילין! (אם חז"ל לא היו אומרים זאת, הייתי חושב שאת הפרשה שאותה צריך לקשור, צריכה להכתב ללא הפסוק הזה, שהרי פסוק זה הוא רק כעין "הוראות הפעלה". ולא, ה"הוראות הפעלה" הם חלק מהעניין עצמו!, סליחה על המשל החולין לדברים קדושים)

[חבר אני]

דוגמא נוספת:
בתורה ח' רבינו משתמש בלשון מעניינת: "והוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא ית' שמו, שצמצם עצמו...."
מדוע רבינו האריך בלשון מיותרת "רחמנות וחניניות"?

בהמשך רבינו מבאר את כל הי"ג מידות של רחמים.

אומר ר"א:

וְהוּא מִגֹּדֶל רַחֲמָנוּת וַחֲנִינוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים נִרְאִים לִכְאוֹרָה כִּשְׂפַת יֶתֶר, כִּי מִי לֹא יֵדַע בְּכָל אֵלֶּה שֶׁהַשְׁלָמַת הַחֶסְרוֹן וְכַפָּרַת הָעֲוֹנוֹת הוּא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים. וְאוּלָם בְּסֵתֶר דְּבָרָיו וְהַשָּׂגָתוֹ הַזֹּאת עַל אוֹדוֹת הַכְנָעַת הָרַב דִּקְלִפָּה שֶׁהוּא אַדְמוֹנִי בְּתֹקֶף הַדִּין (כַּמּוּבָא לְקַמָּן בִּפְנִים) וּמְבֹאָר מֵהַשִּׂיחָה (שֶׁבְּסֵפֶר חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן) הַשַּׁיֶּכֶת לְזֹאת הַהַשָּׂגָה, שֶׁבְּהַשָּׂגָתוֹ וְתוֹרָתוֹ הַזֹּאת בְּעַצְמָהּ, הִשְׁתַּדֵּל לְהַכְנִיעַ אֶת הָרָשָׁע (הָעוֹמֵד מִצִּדּוֹ) שֶׁבְּתֹקֶף הַדִּין כַּנַּ"ל. יֵשׁ לְבָאֵר שֶׁעַל זֶה טָרַח בִּפְרָטִיּוּת לְבָאֵר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, כִּי בָּהֶם לְבַד כָּל הַכְנָעַת הָרָשָׁע (שֶׁבְּתֹקֶף הַדִּין כַּנַּ"ל):

בתוך התורה רבינו התחיל לקיים את התורה הזאת בעצמה והתחיל לומר ה' ה' קל רחום וחנון [רחמנות וחנינות] וכו' כדי להמשיך רוח חיים ולהכניע את הרבנים דקליפה המוב"פ.
וזה מסביר באופן עיוני מדוע התורה נכתבה כך.

[נחמד]

@חבר-אני
ר' אברה כותב על פי הכלל הראשון, שכל התורה מתחלקת לחסד ולדין, שהם עיקר השינויים.

[נחום בקר]

@חבר-אני עד כעת מרוב הדוגמאות שהובאו.
נמצא מבואר שבכל תורה, רבנו גילה תורתו, עם אותם ענינים המבוארים באותה תורה.
ובכללות הביאור בזה שהתורה 'נדרשת', היינו שכל דבר ש'דורשים' בתורה. יש לו כח 'לדרוש' שכך תהיה המציאות, דאסתכל באורייתא וברא עלמא.
ואולי זה הכוונה 'שבתוך הכלים היו האותיות שמהם יוצרים את הכלים'. כי דרשת התורה היא עצמה פועלת שכך תהיה המציאות.

[אוצרבלום]

בתורה ה' ח"ב רבינו מגלה שמי שהוא במדריגת 'בן', והוא אוהב כ"כ את אביו עד שמרוב אהבתו הוא עושה מעשה 'עבד' ומגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל לעשות נחת רוח לאביו, הקב"ה מגלה לו 'גנזיא דמלכא' – סתרי נסתרות (השגת צדיק ורע לו וכו'), מה שאפילו בן רגיל המלך לא נותן לו להיכנס ולהשיג.
ולפני שרבינו גילה את התורה (שנאמרה בראש השנה שנת תק"ע) הלך לומר תשליך ונפל על הרפש (חיי מוהר"ן מא), ומבאר ר' אברהם שהנפילה לרפש וטיט לפני תשליך היא היתה המסירות נפש וההשתדלות של רבינו בהשגת תורה ה' תנינא, ולכן רבינו מדגיש בתוך התורה שצריך למסור נפש לא רק על מצוה מתרי"ג מצוות ממש, אלא גם על כל דבר שיש בו רצון ה', ודוגמה לכך הוא מנהג ישראל של אמירת 'תשליך' על שם "ותשליך במצולות ים וכו'", שזהו מה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט.
ועיי"ש עוד נקודה עמוקה, שהשכר על זה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט הוא שהשיג כאמור 'גנזיא דמלכא', דהיינו את הנסתרות הגבוהים ביותר – מה שגם משה רבינו בחייו לא השיג; וההשגה של הגנזי נסתרות היא תורה ה' ח"ב עצמה!
ולכן בשביל להשיג תורה זו שהיא היא גנזיא דמלכא, רבינו היה חייב להקדים לזה את פעולת הנפילה וההשלכה, ואז קיבל כשכר ותמורה לזה את ההשגה של תורה ה' תנינא.

[אוצרבלום]

עד כאן הבאנו דוגמאות מסוג אחד, בהן רואים פעולות (הן ה'תיקונים') שרבינו עשה כהקדמה להשגת התורה, וניתן לראות זאת כביכול כתשלום ששילם למעלה על מנת שיגלו לו השגה מסויימת, [וכעין מ"ש בחיי"מ קי"ז ששילם אלף אדומים לשומר הפתח בשביל לשמוע ולהשיג את תורה כ"ב], כלומר שמסר נפשו על תיקונים מסויימים, ואז זכה לגילוי ההשגה שבה עצמה מבוארים התיקונים אותם פעל, כי התיקונים שעשה רבינו על מנת להשיג את ההשגה – זאת אומרת שהם כביכול יצרו אותה, במובן שהביאו לכך שההשגה תתגלה לו יש מאין, כי הם כלי המלאכה, והם עצמם נמצאים בתוך ההשגה.
(דוגמא נוספת לזה ראה בביאהל"ק תו' ל' ידיעה כ"ח).

כעת נביא דוגמאות דומות, אך בהן פעל רבינו וקיים את התיקונים בשעת אמירת התורה עצמה, (בחי' ללמוד וללמד לשמור ולעשות).
דוגמא ידועה לכך היא (לא מביאהל"ק) בתו' נ"ז, בה מדבר רבינו על כח החכמים להמשיך רפואות ע"י שהם גורעין ומוסיפין ודורשין, ובתורה זו עצמה גרע רבינו כמה תיבות והוסיפן במ"א וכו'.
עוד דוגמאות פשוטות: בתו' כ"ט מדבר רבינו על בגדים לבנים, ובחיי"מ (כ) מבואר שבעת אמירת התורה לבש בפעם הראשונה בגדים לבנים. ובתו' כ' מדבר על תיקוני הזקן הקדוש, ובחיי"מ מסופר שכשאמר את התיבות הפותחות את התורה, "תשעה תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא" (שאמרן "בכוחות גדולות עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער") - או אז "ותפס את זקנו אז כמה פעמים בכוחות גדולות וכו'", עיי"ש ובפל"ח סי' כ' אות א'.

עד כאן בינתיים

[חבר אני]

@נחמד אכן, והחידוש ע"פ כלל ד' הוא שתורה ד' עצמה מתחלקת לחסד ודין ודעת שמחברת אותם.

[יאשע הלברשטאם]

לטובת הציבור אעלה את רשימת האיזכורים לכלל הרביעי:
1.
כלל הרביעי: שכל מאמר והשגה מהשגותיו הקדושים, נמשכת ועומדת יותר בהתיקונים הנזכרים בה, כעין המבואר לקמן בסי' ו' ליקוטי א', ובסימן ס' ליקוטי א', ובסימן ז' ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים.
2.
סימן ה אות לז: בכלל הרביעי הנ"ל בהקדמה, שמחמת זה נחוצים ומוכרחים יותר אלה התיקונים לכל הרוצה לבוא בהם, גם אם זכה רבינו ז"ל ביראתו וגבורת כחו למשמע קלין מלעילא, ולהשמיע אותם גם לאחרים:.
3.
סימן יז: ועיין לעיל בהכללים [כלל רביעי], שאף על פי שבכל תורה ומאמר אינו מדבר לכאורה רק מזולתו, כמו למשל התורה הזאת, המרומזת במאמר רב ספרא המוב"פ, אף על פי שלכאורה אינו רק כמודיע, שנמצא כן השתדלות נעלמות מהצדיקי אמת, אבל גם זה בעצמו, מעיקרי השתדלותיהם בזה. גם מובן במקום אחר, שגם השמות של בעלי המאמרים, הם על פי מאמריהם הקדושים, כמו בסימן ג' רבה קאמר ליה וכו'. ומכל זה נראה לעניות דעתי מכולתי דבריו הקדושים, שגם זה בכלל כוונתו הקדושה.‏
4.
השמטות - כי לא תעזוב נפשי לשאול: בהכלל הרביעי הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר נמשך יותר כפי התיקונים המובאים בו בעצמו. תבין מרחוק בהמאמר שיצא מפיו הקדוש על אודות התיקון של העשרה מזמורי תהלים, שכל מי אשר יאמרם במקום קברו הקדוש, ישתדל בכל כחו לטובתו, ולא יעזוב אותו בשאול תחתיות חס ושלום. כי כל זה מרומז ונראה מדברי המזמור הראשון שבהם. טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך וכו'.
5.
סימן יא, ו: בכלל הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר והשגה, נמשכה יותר בהמבואר בה בעצמה, תבין מרחוק כי מאד מאד עמקו תבונותיו ומחשבותיו שבתורתו הקדושה, כמו] בענין הפליאה השלישית הנ"ל, שאף על פי שבפשיטות דבריו אין ביכולת לפרש בענין אחר לעניות דעתי, אבל דבש ונופת צופים תחת לשונו נסתר ונעלם, [ולא יהיו נמצאים ונתגלים לעיני כל, עד לעתיד.

וע"ע בקרן כלל רביעי הערת 5 דוגמאות רבים

[ברוך מאן]

@יאשע-הלברשטאם כתב:

לטובת הציבור אעלה את רשימת האיזכורים

לטובת הציבור להעלות פוסטים קצרים, מפוסקים, ומתומצתים.

[נחום בקר]

@חבר-אני הצעת הגשה לכלל הרביעי בתורה ד.
באות ח. ממשיל רבנו את הצדיק לאם המניקת, שמניק לישראל באור תורתו.
באות ט. מבאר רבנו שהמלח פולט את הדמים הרעים מהדמים העכורים.
בגמ' מבואר שחלב האם הוא 'דם נעכר ונעשה חלב'.
באריז"ל (כמדומני) בלידה יוצאים הדמים הטמאים, ומהדמים הטובים נעשה חלב האם.
ובטובות זכרונות על תורה דידן מבואר שהנהגת הוידוי היתה עוד קודם אמירת תורה ד.
ובצרוף הדברים נמצא הדר מבואר שתורה ד עצמה נבנתה מהוידוי דברים של תלמידי רבנו. שע"י התקרבותם לרבנו ועיסקם בוידוי דברים. התבררו הדמים העכורים ונפלטו הדמים הרעים, ונעשה מהם תורה ד שהיא החלב שבה מניק הצדיק אור תורתו לישראל.
(ויש להוסיף לזה את המבואר בחיי"מ אות קי שבזלטאפלי תיקן את חטא ירבעם בן נבט, לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שהוא ענין תיקון מלכות דקדושה המבואר בתורה דידן. עוד שם מבואר שהחזן בלבל תפלתו, ומחמת זה 'פער' עליו הזקן וכו' שהם לשונות הנזכרות בתורה דידן)

[חבר אני]

תודה רבה ל @אוצרבלום ול @יאשע-הלברשטאם על המ"מ.

צריך כעת לבדוק כל מ"מ בפני עצמו לאיזה חלק - מהג' חלקים שכתבתי לעיל - הוא שייך.

אני רוצה להתעכב על המ"מ בעניין תיקון הכללי על ציון רבינו.

@יאשע-הלברשטאם כתב:

"כי לא תעזוב נפשי לשאול:
בהכלל הרביעי הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר נמשך יותר כפי התיקונים המובאים בו בעצמו. תבין מרחוק בהמאמר שיצא מפיו הקדוש על אודות התיקון של העשרה מזמורי תהלים, שכל מי אשר יאמרם במקום קברו הקדוש, ישתדל בכל כחו לטובתו, ולא יעזוב אותו בשאול תחתיות חס ושלום.
כי כל זה מרומז ונראה מדברי המזמור הראשון שבהם. "טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך" וכו'."

[קודם כל אקדים, שלכאו' המקור לדבריו הנ"ל הוא בליקו"ה (השכמת הבוקר ד',ד) וז"ל:
"אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כִּי ״לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת״. ״חֲסִידְךָ״ זֶה בְּחִינַת הָרַבִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הָעוֹסֵק בְּתִקּוּנוֹ, שֶׁבִּזְכוּתוֹ וְכֹחוֹ אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כִּי ״לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ״ – שֶׁהוּא הָרַבִּי הַצַדִּיק הָאֱמֶת ״לִרְאוֹת שָׁחַת״, כְּדֵי שֶׁהוּא לֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל לְשָׁם בְּכָל עֵת לְהַעֲלוֹתֵינוּ מִשָּׁם.

כִּי אִם, חַס וְשָׁלוֹם, אֶהְיֶה בִּשְׁאוֹל וְשַׁחַת, בְּוַדַּאי יִהְיֶה הַצַּדִּיק הָרַבִּי הָאֱמֶת מִסְתַּכֵּל שָׁם בְּכָל עֵת בְּצַעַר גָּדוֹל כְּדֵי לְהַעֲלוֹתֵינוּ מִשָּׁם, כִּי הוּא עוֹסֵק בְּתִקּוּנִי בְּכָל עֵת. וְעַל־כֵּן בִּזְכוּתוֹ וְכֹחוֹ אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כְּדֵי ״שֶׁלֹּא תִתֵּן חֲסִידְךָ״ – שֶׁהוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת – ״לִרְאוֹת שַׁחַת״, וְכַנַּ״ל.]

אני חושב שזה שייך יותר לחלק השני בכלל, שע"י שאנו מתעסקים עם התורה ההיא, העניינים פועלים עלינו תוך כדי ההתעסקות בתורה.

לעיניינינו, רבינו הבטיח שמי שיבוא על קברו ויאמר העשרה מזמורים, אזי יוציאו מהשאול תחתיות,
זה כביכול פועל כי בתיקון הכללי עצמו מרומז שע"י הקדושים אשר בארץ, לא תעזוב נפשי לשאול!
וכמובן שההבטחה של רבינו היא, כשאמירתם תהיה תוך כדי שהאדם נמצא על הציון, כך שהפעולה והאמירה תתאחד יחד
(כמו ה"וקשרתם" שבתפילין ודוק)