@ברוך-מאן כתב:

ולאחר קריאת הסיכום, יבין כל אחד את מה שטענתי כל הזמן,
שהכלל הזה הוא סגולי!
ולא כדעת יהושע קליין ודעימיה שזה כלל לימודי.
וודאי שיש לומר שהכלל הרביעי הוא לא רק סגולי אלא גם לימודי ויש לו נפק''מ בלימוד המאמר, ואסביר
א' יש קושיות שיתורצו רק לפי הכלל הרביעי, כגון בתורה י''ב הנ''ל ששם בהלבשת המאמר מובא שהורמיז בר ליליתא הוא התחשד''י
ולאחר מכן מובא שהוא הצדיק ששוור מהאי להאי עי''ש. והנה על פי הכלל הנ''ל מובנים הדברים להחריד,
כיון שמובא במאמר שמחמת השני משמעויות שנותן הצדיק לדבריו, התחשד''י לומד את התורה של התנא וחושב שהוא כמותו וכשיודע הלמדן זאת שלא בא לבחי' הבשמאלה עושר וכבוד [שחושב שהצדיק הוא שד כמובא במאמר רבב''ח, אלא כדי להמשיך שפע גשמיות להעולם, על ידי זה בעצמו יחזור בתשובה.
ועוד נפק''מ גדולה בדרך הלימוד, שכיון שמובא בשיחה מחיי מוהר''ן [שהיא המקור לזה הכלל] שהתורה בעצמה היא הכלים לקבל את התיקונים המובאים בה, אזי אם לא מבררים את סדר התיקונים מה גורם למה, ואיך זוכים לזה בעצמו וכו' אזי בוודאי שהיה נחסר מהתפעלות ההשגה של תורה זו, והוא כמי שהניח תפילין בלא הכתב שעליו [כעין המשל שמביא ראב''ן בזה הכלל], או אפילו שנמצא הכתב אך לא בסדר הנכון, כגון שמעקם את סדר הדברים ולא מתוך הכרח הפשט, אזי בזה נמצא גם פגם [כמו שמובא בלשון ראב''ן 'עד שמקשרים אותם עוברים על הזהרת הכתוב], אשריך שאתה זוכה לברר דברים על אמיתתם ולא בוש לדבר כנגד מלכים

כלומר בהתחלה צריך לקיים את הנאמר בתורה בפשיטות. ראיית פני הצדיק, צדקה וכו', אח"כ ע"י העשייה [עושי דברו] מתגלים עומקים חדשים בעצות עצמם [לשמוע בקול דברו] דהיינו שכעת קיום העצות שכבר קיים יהיו עם פנימיות יותר, וחוזר חלילה כך מדרגה לדרגה!

@חבר-אני כתב:
עיקר הדרך כתובה בתורה ד' בעצמה! [ואכן מרומז בתורה זו "מי שרוצה לילך בדרך הקודש צריך לשבר כל המידות רעות"]

וכדאיתא בכלאי הכרם ב'

@נחום-בקר כתב:

הצעת הגשה לכלל הרביעי בתורה ד.
באות ח. ממשיל רבנו את הצדיק לאם המניקת, שמניק לישראל באור תורתו.
באות ט. מבאר רבנו שהמלח פולט את הדמים הרעים מהדמים העכורים.
בגמ' מבואר שחלב האם הוא 'דם נעכר ונעשה חלב'.
באריז"ל (כמדומני) בלידה יוצאים הדמים הטמאים, ומהדמים הטובים נעשה חלב האם.
ובטובות זכרונות על תורה דידן מבואר שהנהגת הוידוי היתה עוד קודם אמירת תורה ד.
ובצרוף הדברים נמצא הדר מבואר שתורה ד עצמה נבנתה מהוידוי דברים של תלמידי רבנו. שע"י התקרבותם לרבנו ועיסקם בוידוי דברים. התבררו הדמים העכורים ונפלטו הדמים הרעים, ונעשה מהם תורה ד שהיא החלב שבה מניק הצדיק אור תורתו לישראל.
(ויש להוסיף לזה את המבואר בחיי"מ אות קי שבזלטאפלי תיקן את חטא ירבעם בן נבט, לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שהוא ענין תיקון מלכות דקדושה המבואר בתורה דידן. עוד שם מבואר שהחזן בלבל תפלתו, ומחמת זה 'פער' עליו הזקן וכו' שהם לשונות הנזכרות בתורה דידן)

לפי דבריך אפ"ל שה"דרך לפי שורש נשמתו" שהצדיק מפריש לתלמידיו אחרי הווידוי, עיקר הדרך כתובה בתורה ד' בעצמה! [ואכן מרומז בתורה זו "מי שרוצה לילך בדרך הקודש צריך לשבר כל המידות רעות"]
שהרי הפל"ח כותב שהעניין הזה נעשה כהיום ע"י לימוד ספריו הק' (ושיחת חברים וכו') וא"כ לפי הכלל הזה, עיקר המקום בו יהיה כתוב הדרך לשורש נשמתינו הוא בתורה ד' שבה מבואר העניין הזה.

אמנם אני מסתייג קצת, אם היה כתוב בתורה דנן שהדרך שהצדיק מפריש כתוב בתורותיו, הייתי אומר זאת בביטחה, אבל כיון שזה לא כתוב וזהו תוספת של הפל"ח לכן אני מסתייג מעט.
אמנם לפי דבריך הנ"ל שמהווידוי נעשה החלב - התורה של הצדיק, אפ"ל כן.

@יודע-נגן כתב:

ולא מסתפק רק בלדרוש ולהראות לנו מה שאנו צריכים להיות כשאר ספרים, אלא מבין את הקושי להגיע לזה ונותן את העצה לזה.

העצה לזה, חוץ מהעצות הכתובות בתוך התורה, היא התורה בעצמה!

חבר-אני כתב:

הוא השיג את אותו עניין שמלכתחילה חשב עליו. זה מסביר היטב את העניין של עושי דברו וכו' הנ"ל.

הנ"ל דומה לסיפור של מוהרנ"ת שהביא @אוצרבלום
שמוהרנ"ת בעצמו התחיל להתבודד בלילה בדרך יחידי.
ואח"כ רבינו אמר לו את אותו עניין עצמו - את תורה "הניעור בלילה", ואכן בחיי"מ מפורש שזה היה בבחי' עושי דברו וכו'

"מַאֲמָר "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה" סִימָן נ"ב נֶאֱמַר בִּשְׁנַת תקס"ג בִּבְחִינַת "עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים ק"ג). כִּי מוֹרֵנוּ הָרַב ר' נָתָן זַצַ"ל קִיֵּם עִנְיָן זֶה מִתְּחִלָּה מִדַעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ. וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא אֶל אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל, וְהוּא כִּוֵּן בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ הַנּוֹרָא וְהַנִּפְלָא מְאֹד וְגִלָּה לְפָנָיו הָעִנְיָן הַזֶּה..."

ר"א מציין (בכוכ"א שהביא @אוצרבלום) שגם רבינו קיים זאת קודם:

"וְכֵן בְּעִנְיָן זֶה, כָּל הַתִּקּוּנִים שֶׁנִּתְהַוּוּ עַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה וְהַקִּיּוּם שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, (אֲשֶׁר הוּא בְּעַצְמוֹ עָשָׂה וְקִיֵּם כְּכָל הַנַּ"ל בְּכִפְלֵי כִפְלַיִם בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, עַד שֶׁזָּכָה לְהַהִתְבַּטְּלוּת וְהַדְּבֵקוּת בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו),

התוספת שר"א מוסיף על חיי"מ (חוץ מהפירוט של הסיפור) הוא, שמוהרנ"ת הגיע לביטול עד שרצה לרוץ בשווקים וכו', כי בעצם אמירת המאמר בפניו גרמה לו להתבטל בחיוב המציאות המובא שם בתורה.
וזה מפני שמוהרנ"ת כבר קיים זאת קודם.
(וכאן רואים את העניין של קיום העצות תוך כדי הלימוד)

אָמַר אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּלִים נִפְלָאִים מְאד רַק הַחִסָּרוֹן שֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי מֻכְרָח לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמִי אֶת הַכְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁקּוֹרִין גִּיצַייג (חיי"מ שי"א)

חבר-אני כתב:

אילו תורות שרבינו בנה כביכול תוך כדי קיומם, בבחי' "עושי דברו, לשמוע בקול דברו", וכדברי רבינו בתורה י"ט:

"כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" שֶׁהֵם עוֹשִׂים הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּדַבֵּר וְיִבְרָא אֶת הָעוֹלָם, וְכָל זֶה הָיְתָה קדֶם הַבְּרִיאָה.
גַּם עַכְשָׁו כְּשֶׁרוֹצִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁמעַ אֵיזֶה דִבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר וּבוֹנִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים זוֹכִים לִשְׁמעַ דִּבּוּרִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים נִתְהַוּוּ וְנִבְנוּ עַל יָדָם וזהו: "עשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" כְּשֶׁרוֹצִים לִשְׁמעַ דִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" כַּנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַדִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת "לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כִּי בְּזֶה הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמָּם."

לביאור העניין, מסופר בחיי"מ:
"פַּעַם אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב עַל הַשֻּׁלְחָן אֵצֶל חָמִיו, בִּשְׁעַת הַסְּעֻדָּה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת. וְיָשַׁב בַּזָּוִיּוֹת, וְהָיָה חֹשֶׁךְ בַּבַּיִת. וְהוּא הָיָה דַּרְכּוֹ תָּמִיד לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ כְּדַרְכּוֹ. וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ שֶׁיַּרְאֶה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הָאָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְהִבְטִיחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: כְּשֶׁתַּרְאֶה לִי זֹאת, אַשְׁלִיךְ גַּם זֹאת הַתַּאֲוָה (הַיְנוּ שֶׁל אֲכִילָה). וְעָשָׂה בָּזֶה מַה שֶּׁעָשָׂה, וְנִכְנַס בָּזֶה מְאֹד וַיִּישָׁן.

וּבָא זְקֵנוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל אֵלָיו בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ הַפָּסוּק: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" (דברים י"א). וְהֵקִיץ וְנִפְלָא בְּעֵינָיו מַה שַּׁיָּכוּת יֵשׁ לָזֶה הַפָּסוּק לְמַה שֶּׁבִּקֵּשׁ? וּבָא בְּדַעְתּוֹ, שֶׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים: "עֵשֶׂב הוּא אוֹתִיּוֹת עַיִן בֵּית שִׁין, עַיִן בֵּית הִיא בַּת עַיִן, שִׁין תְּלָת אֲבָהָן" (דף סב:). וְזֶהוּ: אִם תִּרְצֶה לִרְאוֹת אֲבָהָן, אִי אֶפְשָׁר לְךָ כִּי אִם: "בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ". צָרִיךְ אַתָּה לְשַׁדֵּד הַבַּהֲמִיּוּת, תַּאֲוַת אֲכִילָה. וְהִשְׁלִיךְ גַּם זֹאת הַתַּאֲוָה. וְצִוָּה לַחְזֹר גַּם זֹאת הַמַּעֲשֶׂה.

וּמַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל-שֵם-טוֹב לְאַדְמוֹ"ר זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, כִּי בִּלְתִּי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הָאָבוֹת עַד שֶּׁיְּשַׁדֵּד וִישַׁבֵּר תַּאֲוַת אֲכִילָה, עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן בַּמַּאֲמָר "שָׁאָלוּ אֶת ר' יוֹסִי בֶּן קִיסְמָא" (סימן נ"ז), מְבֹאָר שָׁם, שֶעַל-יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה מִתְנוֹצְצִים בְּהָאָדָם אוֹר הָאָבוֹת:"

נתבונן במעשה, רביה"ק רצה לראות את אור האבות ובשכר זאת ישליך את תאוות האכילה, מה הוא השיג? שכדי לראות הוא צריך לשבור את תאוות האכילה.
הבנתם?
הוא השיג את אותו עניין שמלכתחילה חשב עליו. זה מסביר היטב את העניין של עושי דברו וכו' הנ"ל.

ואפשר לומר יותר. האם אכן זכה לראות את האבות? לא מסופר. אבל ניתן לומר שההשגה הזאת עצמה היא היא "השגת אור האבות"
והראיה, שהרי "עשה מה שעשה" ומובן שהתחיל לשבור את תאוות אכילה (וכידוע שהמעשה הזה שייך למעשה מהלחם) והרי השיג שעי"ז יזכה לראות את האבות!

א"כ לסיכום:

1. רבינו רצה לראות את האבות ולשבור את תאוות אכילה (לכאו' 2 דברים נפרדים ללא קשר אחד לשני).
2. התחיל לעבוד על שבירת תאוות אכילה.
3. השיג שאחד תלוי בשני!
4. זה עצמו נקרא לראות את האבות (כי מסתמא שאין הכונה לראות את פניהם הגשמיות אלא את פנימיותם וכפי שמצוין שם מתורה נ"ז)

חבר-אני כתב:

העניין הזה משליך על הלימוד עצמו.
דהיינו הוא מיישב שאלות בתוך התורה כשאני יושב ולומד בעיון, כגון בתורה ח' מדוע רבינו פירט "רחמנות וחנינות וכו'?
זאת שאלה שנשאלת תוך כדי הלימוד
והתירוץ הוא ע"פ הכלל הנ"ל.

ובצירוף הכלל הראשון, אז למשל בתורה ח' שרבינו פעל להמשיך רוח חיים ע"י אמירת הי"ג מידות של רחמים, שלכן פירט "רחמנות וחנינות". אז זה לא שרק שם ספציפית הוא אמר זאת, אלא כל תורה ח' תהיה קשורה לי"ג מידות כי הרי הכל אחד! איבעית אימא משום הכלל מיניה וביה ואיבעית אימא משום הכלל הרביעי.

אז אולי יותר נכון לומר שכלל ד' + כלל א' = כלל עיוני.

@ברוך-מאן כתב:

מחלקה ג': דיבורים שאמר בעת גילוי התורה שהם עצמם קיום התיקון (כגון אמירת י"ג מידות רחמים).

העניין הזה משליך על הלימוד עצמו.
דהיינו הוא מיישב שאלות בתוך התורה כשאני יושב ולומד בעיון, כגון בתורה ח' מדוע רבינו פירט "רחמנות וחנינות וכו'?
זאת שאלה שנשאלת תוך כדי הלימוד
והתירוץ הוא ע"פ הכלל הנ"ל.

לפעמים מתוך הכלל נוכל גם להבין מדוע רבינו בנה את התורה בסדר כזה וכזה.
כמו במעשה י"א שרבינו מציין שהעניינים בתוך המעשה "התחלפו" כמו הכסא המסופר שם.

אכן יהושע קליין חידד יותר את העניין הלימודי, וגם הוא אומר שזה לא נעשה רק בלימוד לבד, אלא זה עובד יחד עם העניין הסגולי שתלוי גם בקיום העצות. (אני חושב ששמע זאת מהר' פירר, ואגב, לו יש בזה עוד מהלך בל"נ אכתוב בהמשך)

ותודה רבה על הסיכום המפורט!
אשמח לתשובות על הטענות האחרונות.

@מחוברים @מנהל-הפורום האם מי מכם יכול להעלות את השיחת חברים שהיה בגליון על הכלל הזה, כמדומני שנכתב ע"י דוד הלוי
יישר כוח

סיכום: כלל הרביעי מהקדמת ביאוה"ל

מהות הכלל

כלל ד' עוסק ביחס שבין "התיקונים" (העצות המעשיות) לבין "ההשגה" (התורה עצמה) בליקוטי מוהר"ן. היסוד הוא שכל השגה נוצרת ומתקיימת דווקא באמצעות התיקונים הנזכרים בתוכה עצמה – לא באופן חיצוני. ר' אברהם ממחיש זאת בשני משלים:
(א) חלום על ספר שבו הכלים המצוירים מכילים בתוכם את האותיות שיצרו אותם;
(ב) הפסוק "וקשרתם" (ציווי התפילין) הנמצא בתוך פרשת שמע עצמה – שהיא פרשת התפילין. בשני המקרים "הבורא" (הכלי המפעיל) נמצא בתוך "הנברא" (התוצאה).

שש המחלקות

הכותב מחלק את יישום הכלל בספרי ראב"ן לשש קטגוריות, שלוש הראשונות עוסקות בהמשכת התורה:

• מחלקה א': הפעולות שרבינו עשה כהכנה לפני גילוי כל תורה (כגון מסירות נפש, יסורים).
• מחלקה ב': פעולות שביצע בפועל בשעת אמירת התורה עצמה (כגון אחיזה בזקנו, דחיקת עיניו).
• מחלקה ג': דיבורים שאמר בעת גילוי התורה שהם עצמם קיום התיקון (כגון אמירת י"ג מידות רחמים).

שלוש המחלקות הנוספות עוסקות בתועלת ותוצאה של התורה:

• מחלקה ד': התוצאה הגבוהה (כמו "חן" או "ביטול") כבר מאירה בעת אמירת התורה עצמה.
• מחלקה ה': התוצאה מושגת ע"י שרבינו פירט אותה בפירוש (כגון פירוט שלבי רפואה).
• מחלקה ו': כשהתוצאה היא "השגת אלוקות" – התורה עצמה היא אותה השגה נסתרת (כגון "גנזיא דמלכא").

המסקנה המעשית

הידיעה הזו רלוונטית לכל לומד: הרוצה להגיע לזיכוך או השגה מסוימת, ילמד בעיון את התורה בליקוטי מוהר"ן העוסקת בנושא זה – שכן שם, בתוך התיבות עצמן, טמון האור והתיקון המוליד אותה השגה, וההעמקה בלימוד מעוררת מחדש את פעולת הצדיק שיצר אותה.

@נחום-בקר כתב:

עד כעת מרוב הדוגמאות שהובאו.
נמצא מבואר שבכל תורה, רבנו גילה תורתו, עם אותם ענינים המבוארים באותה תורה.
ובכללות הביאור בזה שהתורה 'נדרשת', היינו שכל דבר ש'דורשים' בתורה. יש לו כח 'לדרוש' שכך תהיה המציאות, דאסתכל באורייתא וברא עלמא.
ואולי זה הכוונה 'שבתוך הכלים היו האותיות שמהם יוצרים את הכלים'. כי דרשת התורה היא עצמה פועלת שכך תהיה המציאות.

רק לחדד, האם מצאת כדבר הזה בספר אחר?
זה יחודי לתורותיו, שיחותיו, מעשיותיו ותיקוניו של רבינו הקדוש!
הכלל הזה הוא מפלאי פלאותיו ונוראותיו!
הכלל הזה מראה לעיניים הבשריות שלנו שרבינו הוא עניין אחר לגמרי!
הוא לא ישב ו"חשב" תורה, או "הכין" מאמר לסעודה שלישית. הם גם לא נפלו עליו משמיים.

אילו תורות שרבינו בנה כביכול תוך כדי קיומם, בבחי' "עושי דברו, לשמוע בקול דברו", וכדברי רבינו בתורה י"ט:

"כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" שֶׁהֵם עוֹשִׂים הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּדַבֵּר וְיִבְרָא אֶת הָעוֹלָם, וְכָל זֶה הָיְתָה קדֶם הַבְּרִיאָה.
גַּם עַכְשָׁו כְּשֶׁרוֹצִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁמעַ אֵיזֶה דִבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר וּבוֹנִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים זוֹכִים לִשְׁמעַ דִּבּוּרִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים נִתְהַוּוּ וְנִבְנוּ עַל יָדָם וזהו: "עשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" כְּשֶׁרוֹצִים לִשְׁמעַ דִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" כַּנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַדִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת "לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כִּי בְּזֶה הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמָּם."

(בהודעות הבאות אבאר את העניין הנ"ל)

רבינו אמר שלקח את תורותיו ממקום שאף אחד לא לקח, והיינו מעתיקא סתימאה ששם "כולו אחד" ולכן התורות בעצמם נכתבו ונאמרו באופן של אחדות האורות והכלים!
והחידוש כאן שאפשר לראות זאת בעינינו וזה לא רק עניין של אמונה בלבד. (אלא "אמונה בדעת")

צריך כעת לבדוק כל מ"מ בפני עצמו לאיזה חלק - מהג' חלקים שכתבתי לעיל - הוא שייך.

אני רוצה להתעכב על המ"מ בעניין תיקון הכללי על ציון רבינו.

@יאשע-הלברשטאם כתב:

"כי לא תעזוב נפשי לשאול:
בהכלל הרביעי הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר נמשך יותר כפי התיקונים המובאים בו בעצמו. תבין מרחוק בהמאמר שיצא מפיו הקדוש על אודות התיקון של העשרה מזמורי תהלים, שכל מי אשר יאמרם במקום קברו הקדוש, ישתדל בכל כחו לטובתו, ולא יעזוב אותו בשאול תחתיות חס ושלום.
כי כל זה מרומז ונראה מדברי המזמור הראשון שבהם. "טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך" וכו'."

[קודם כל אקדים, שלכאו' המקור לדבריו הנ"ל הוא בליקו"ה (השכמת הבוקר ד',ד) וז"ל:
"אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כִּי ״לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת״. ״חֲסִידְךָ״ זֶה בְּחִינַת הָרַבִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הָעוֹסֵק בְּתִקּוּנוֹ, שֶׁבִּזְכוּתוֹ וְכֹחוֹ אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כִּי ״לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ״ – שֶׁהוּא הָרַבִּי הַצַדִּיק הָאֱמֶת ״לִרְאוֹת שָׁחַת״, כְּדֵי שֶׁהוּא לֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל לְשָׁם בְּכָל עֵת לְהַעֲלוֹתֵינוּ מִשָּׁם.

כִּי אִם, חַס וְשָׁלוֹם, אֶהְיֶה בִּשְׁאוֹל וְשַׁחַת, בְּוַדַּאי יִהְיֶה הַצַּדִּיק הָרַבִּי הָאֱמֶת מִסְתַּכֵּל שָׁם בְּכָל עֵת בְּצַעַר גָּדוֹל כְּדֵי לְהַעֲלוֹתֵינוּ מִשָּׁם, כִּי הוּא עוֹסֵק בְּתִקּוּנִי בְּכָל עֵת. וְעַל־כֵּן בִּזְכוּתוֹ וְכֹחוֹ אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כְּדֵי ״שֶׁלֹּא תִתֵּן חֲסִידְךָ״ – שֶׁהוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת – ״לִרְאוֹת שַׁחַת״, וְכַנַּ״ל.]

אני חושב שזה שייך יותר לחלק השני בכלל, שע"י שאנו מתעסקים עם התורה ההיא, העניינים פועלים עלינו תוך כדי ההתעסקות בתורה.

לעיניינינו, רבינו הבטיח שמי שיבוא על קברו ויאמר העשרה מזמורים, אזי יוציאו מהשאול תחתיות,
זה כביכול פועל כי בתיקון הכללי עצמו מרומז שע"י הקדושים אשר בארץ, לא תעזוב נפשי לשאול!
וכמובן שההבטחה של רבינו היא, כשאמירתם תהיה תוך כדי שהאדם נמצא על הציון, כך שהפעולה והאמירה תתאחד יחד
(כמו ה"וקשרתם" שבתפילין ודוק)

@יאשע-הלברשטאם כתב:

לטובת הציבור אעלה את רשימת האיזכורים

לטובת הציבור להעלות פוסטים קצרים, מפוסקים, ומתומצתים.

וע"ע בקרן כלל רביעי הערת 5 דוגמאות רבים