כלל הרביעי

[חבר אני]

דוגמא נוספת:
בתורה ח' רבינו משתמש בלשון מעניינת: "והוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא ית' שמו, שצמצם עצמו...."
מדוע רבינו האריך בלשון מיותרת "רחמנות וחניניות"?

בהמשך רבינו מבאר את כל הי"ג מידות של רחמים.

אומר ר"א:

וְהוּא מִגֹּדֶל רַחֲמָנוּת וַחֲנִינוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים נִרְאִים לִכְאוֹרָה כִּשְׂפַת יֶתֶר, כִּי מִי לֹא יֵדַע בְּכָל אֵלֶּה שֶׁהַשְׁלָמַת הַחֶסְרוֹן וְכַפָּרַת הָעֲוֹנוֹת הוּא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים. וְאוּלָם בְּסֵתֶר דְּבָרָיו וְהַשָּׂגָתוֹ הַזֹּאת עַל אוֹדוֹת הַכְנָעַת הָרַב דִּקְלִפָּה שֶׁהוּא אַדְמוֹנִי בְּתֹקֶף הַדִּין (כַּמּוּבָא לְקַמָּן בִּפְנִים) וּמְבֹאָר מֵהַשִּׂיחָה (שֶׁבְּסֵפֶר חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן) הַשַּׁיֶּכֶת לְזֹאת הַהַשָּׂגָה, שֶׁבְּהַשָּׂגָתוֹ וְתוֹרָתוֹ הַזֹּאת בְּעַצְמָהּ, הִשְׁתַּדֵּל לְהַכְנִיעַ אֶת הָרָשָׁע (הָעוֹמֵד מִצִּדּוֹ) שֶׁבְּתֹקֶף הַדִּין כַּנַּ"ל. יֵשׁ לְבָאֵר שֶׁעַל זֶה טָרַח בִּפְרָטִיּוּת לְבָאֵר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, כִּי בָּהֶם לְבַד כָּל הַכְנָעַת הָרָשָׁע (שֶׁבְּתֹקֶף הַדִּין כַּנַּ"ל):

בתוך התורה רבינו התחיל לקיים את התורה הזאת בעצמה והתחיל לומר ה' ה' קל רחום וחנון [רחמנות וחנינות] וכו' כדי להמשיך רוח חיים ולהכניע את הרבנים דקליפה המוב"פ.
וזה מסביר באופן עיוני מדוע התורה נכתבה כך.

[נחמד]

@חבר-אני
ר' אברה כותב על פי הכלל הראשון, שכל התורה מתחלקת לחסד ולדין, שהם עיקר השינויים.

[נחום בקר]

@חבר-אני עד כעת מרוב הדוגמאות שהובאו.
נמצא מבואר שבכל תורה, רבנו גילה תורתו, עם אותם ענינים המבוארים באותה תורה.
ובכללות הביאור בזה שהתורה 'נדרשת', היינו שכל דבר ש'דורשים' בתורה. יש לו כח 'לדרוש' שכך תהיה המציאות, דאסתכל באורייתא וברא עלמא.
ואולי זה הכוונה 'שבתוך הכלים היו האותיות שמהם יוצרים את הכלים'. כי דרשת התורה היא עצמה פועלת שכך תהיה המציאות.

[אוצרבלום]

בתורה ה' ח"ב רבינו מגלה שמי שהוא במדריגת 'בן', והוא אוהב כ"כ את אביו עד שמרוב אהבתו הוא עושה מעשה 'עבד' ומגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל לעשות נחת רוח לאביו, הקב"ה מגלה לו 'גנזיא דמלכא' – סתרי נסתרות (השגת צדיק ורע לו וכו'), מה שאפילו בן רגיל המלך לא נותן לו להיכנס ולהשיג.
ולפני שרבינו גילה את התורה (שנאמרה בראש השנה שנת תק"ע) הלך לומר תשליך ונפל על הרפש (חיי מוהר"ן מא), ומבאר ר' אברהם שהנפילה לרפש וטיט לפני תשליך היא היתה המסירות נפש וההשתדלות של רבינו בהשגת תורה ה' תנינא, ולכן רבינו מדגיש בתוך התורה שצריך למסור נפש לא רק על מצוה מתרי"ג מצוות ממש, אלא גם על כל דבר שיש בו רצון ה', ודוגמה לכך הוא מנהג ישראל של אמירת 'תשליך' על שם "ותשליך במצולות ים וכו'", שזהו מה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט.
ועיי"ש עוד נקודה עמוקה, שהשכר על זה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט הוא שהשיג כאמור 'גנזיא דמלכא', דהיינו את הנסתרות הגבוהים ביותר – מה שגם משה רבינו בחייו לא השיג; וההשגה של הגנזי נסתרות היא תורה ה' ח"ב עצמה!
ולכן בשביל להשיג תורה זו שהיא היא גנזיא דמלכא, רבינו היה חייב להקדים לזה את פעולת הנפילה וההשלכה, ואז קיבל כשכר ותמורה לזה את ההשגה של תורה ה' תנינא.

[אוצרבלום]

עד כאן הבאנו דוגמאות מסוג אחד, בהן רואים פעולות (הן ה'תיקונים') שרבינו עשה כהקדמה להשגת התורה, וניתן לראות זאת כביכול כתשלום ששילם למעלה על מנת שיגלו לו השגה מסויימת, [וכעין מ"ש בחיי"מ קי"ז ששילם אלף אדומים לשומר הפתח בשביל לשמוע ולהשיג את תורה כ"ב], כלומר שמסר נפשו על תיקונים מסויימים, ואז זכה לגילוי ההשגה שבה עצמה מבוארים התיקונים אותם פעל, כי התיקונים שעשה רבינו על מנת להשיג את ההשגה – זאת אומרת שהם כביכול יצרו אותה, במובן שהביאו לכך שההשגה תתגלה לו יש מאין, כי הם כלי המלאכה, והם עצמם נמצאים בתוך ההשגה.
(דוגמא נוספת לזה ראה בביאהל"ק תו' ל' ידיעה כ"ח).

כעת נביא דוגמאות דומות, אך בהן פעל רבינו וקיים את התיקונים בשעת אמירת התורה עצמה, (בחי' ללמוד וללמד לשמור ולעשות).
דוגמא ידועה לכך היא (לא מביאהל"ק) בתו' נ"ז, בה מדבר רבינו על כח החכמים להמשיך רפואות ע"י שהם גורעין ומוסיפין ודורשין, ובתורה זו עצמה גרע רבינו כמה תיבות והוסיפן במ"א וכו'.
עוד דוגמאות פשוטות: בתו' כ"ט מדבר רבינו על בגדים לבנים, ובחיי"מ (כ) מבואר שבעת אמירת התורה לבש בפעם הראשונה בגדים לבנים. ובתו' כ' מדבר על תיקוני הזקן הקדוש, ובחיי"מ מסופר שכשאמר את התיבות הפותחות את התורה, "תשעה תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא" (שאמרן "בכוחות גדולות עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער") - או אז "ותפס את זקנו אז כמה פעמים בכוחות גדולות וכו'", עיי"ש ובפל"ח סי' כ' אות א'.

עד כאן בינתיים

[חבר אני]

@נחמד אכן, והחידוש ע"פ כלל ד' הוא שתורה ד' עצמה מתחלקת לחסד ודין ודעת שמחברת אותם.

[יאשע הלברשטאם]

לטובת הציבור אעלה את רשימת האיזכורים לכלל הרביעי:
1.
כלל הרביעי: שכל מאמר והשגה מהשגותיו הקדושים, נמשכת ועומדת יותר בהתיקונים הנזכרים בה, כעין המבואר לקמן בסי' ו' ליקוטי א', ובסימן ס' ליקוטי א', ובסימן ז' ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים.
2.
סימן ה אות לז: בכלל הרביעי הנ"ל בהקדמה, שמחמת זה נחוצים ומוכרחים יותר אלה התיקונים לכל הרוצה לבוא בהם, גם אם זכה רבינו ז"ל ביראתו וגבורת כחו למשמע קלין מלעילא, ולהשמיע אותם גם לאחרים:.
3.
סימן יז: ועיין לעיל בהכללים [כלל רביעי], שאף על פי שבכל תורה ומאמר אינו מדבר לכאורה רק מזולתו, כמו למשל התורה הזאת, המרומזת במאמר רב ספרא המוב"פ, אף על פי שלכאורה אינו רק כמודיע, שנמצא כן השתדלות נעלמות מהצדיקי אמת, אבל גם זה בעצמו, מעיקרי השתדלותיהם בזה. גם מובן במקום אחר, שגם השמות של בעלי המאמרים, הם על פי מאמריהם הקדושים, כמו בסימן ג' רבה קאמר ליה וכו'. ומכל זה נראה לעניות דעתי מכולתי דבריו הקדושים, שגם זה בכלל כוונתו הקדושה.‏
4.
השמטות - כי לא תעזוב נפשי לשאול: בהכלל הרביעי הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר נמשך יותר כפי התיקונים המובאים בו בעצמו. תבין מרחוק בהמאמר שיצא מפיו הקדוש על אודות התיקון של העשרה מזמורי תהלים, שכל מי אשר יאמרם במקום קברו הקדוש, ישתדל בכל כחו לטובתו, ולא יעזוב אותו בשאול תחתיות חס ושלום. כי כל זה מרומז ונראה מדברי המזמור הראשון שבהם. טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך וכו'.
5.
סימן יא, ו: בכלל הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר והשגה, נמשכה יותר בהמבואר בה בעצמה, תבין מרחוק כי מאד מאד עמקו תבונותיו ומחשבותיו שבתורתו הקדושה, כמו] בענין הפליאה השלישית הנ"ל, שאף על פי שבפשיטות דבריו אין ביכולת לפרש בענין אחר לעניות דעתי, אבל דבש ונופת צופים תחת לשונו נסתר ונעלם, [ולא יהיו נמצאים ונתגלים לעיני כל, עד לעתיד.

וע"ע בקרן כלל רביעי הערת 5 דוגמאות רבים

[ברוך מאן]

@יאשע-הלברשטאם כתב:

לטובת הציבור אעלה את רשימת האיזכורים

לטובת הציבור להעלות פוסטים קצרים, מפוסקים, ומתומצתים.

[נחום בקר]

@חבר-אני הצעת הגשה לכלל הרביעי בתורה ד.
באות ח. ממשיל רבנו את הצדיק לאם המניקת, שמניק לישראל באור תורתו.
באות ט. מבאר רבנו שהמלח פולט את הדמים הרעים מהדמים העכורים.
בגמ' מבואר שחלב האם הוא 'דם נעכר ונעשה חלב'.
באריז"ל (כמדומני) בלידה יוצאים הדמים הטמאים, ומהדמים הטובים נעשה חלב האם.
ובטובות זכרונות על תורה דידן מבואר שהנהגת הוידוי היתה עוד קודם אמירת תורה ד.
ובצרוף הדברים נמצא הדר מבואר שתורה ד עצמה נבנתה מהוידוי דברים של תלמידי רבנו. שע"י התקרבותם לרבנו ועיסקם בוידוי דברים. התבררו הדמים העכורים ונפלטו הדמים הרעים, ונעשה מהם תורה ד שהיא החלב שבה מניק הצדיק אור תורתו לישראל.
(ויש להוסיף לזה את המבואר בחיי"מ אות קי שבזלטאפלי תיקן את חטא ירבעם בן נבט, לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שהוא ענין תיקון מלכות דקדושה המבואר בתורה דידן. עוד שם מבואר שהחזן בלבל תפלתו, ומחמת זה 'פער' עליו הזקן וכו' שהם לשונות הנזכרות בתורה דידן)

[חבר אני]

תודה רבה ל @אוצרבלום ול @יאשע-הלברשטאם על המ"מ.

צריך כעת לבדוק כל מ"מ בפני עצמו לאיזה חלק - מהג' חלקים שכתבתי לעיל - הוא שייך.

אני רוצה להתעכב על המ"מ בעניין תיקון הכללי על ציון רבינו.

@יאשע-הלברשטאם כתב:

"כי לא תעזוב נפשי לשאול:
בהכלל הרביעי הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר נמשך יותר כפי התיקונים המובאים בו בעצמו. תבין מרחוק בהמאמר שיצא מפיו הקדוש על אודות התיקון של העשרה מזמורי תהלים, שכל מי אשר יאמרם במקום קברו הקדוש, ישתדל בכל כחו לטובתו, ולא יעזוב אותו בשאול תחתיות חס ושלום.
כי כל זה מרומז ונראה מדברי המזמור הראשון שבהם. "טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך" וכו'."

[קודם כל אקדים, שלכאו' המקור לדבריו הנ"ל הוא בליקו"ה (השכמת הבוקר ד',ד) וז"ל:
"אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כִּי ״לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת״. ״חֲסִידְךָ״ זֶה בְּחִינַת הָרַבִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הָעוֹסֵק בְּתִקּוּנוֹ, שֶׁבִּזְכוּתוֹ וְכֹחוֹ אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כִּי ״לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ״ – שֶׁהוּא הָרַבִּי הַצַדִּיק הָאֱמֶת ״לִרְאוֹת שָׁחַת״, כְּדֵי שֶׁהוּא לֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל לְשָׁם בְּכָל עֵת לְהַעֲלוֹתֵינוּ מִשָּׁם.

כִּי אִם, חַס וְשָׁלוֹם, אֶהְיֶה בִּשְׁאוֹל וְשַׁחַת, בְּוַדַּאי יִהְיֶה הַצַּדִּיק הָרַבִּי הָאֱמֶת מִסְתַּכֵּל שָׁם בְּכָל עֵת בְּצַעַר גָּדוֹל כְּדֵי לְהַעֲלוֹתֵינוּ מִשָּׁם, כִּי הוּא עוֹסֵק בְּתִקּוּנִי בְּכָל עֵת. וְעַל־כֵּן בִּזְכוּתוֹ וְכֹחוֹ אֲנִי בָּטוּחַ ״כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל״, כְּדֵי ״שֶׁלֹּא תִתֵּן חֲסִידְךָ״ – שֶׁהוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת – ״לִרְאוֹת שַׁחַת״, וְכַנַּ״ל.]

אני חושב שזה שייך יותר לחלק השני בכלל, שע"י שאנו מתעסקים עם התורה ההיא, העניינים פועלים עלינו תוך כדי ההתעסקות בתורה.

לעיניינינו, רבינו הבטיח שמי שיבוא על קברו ויאמר העשרה מזמורים, אזי יוציאו מהשאול תחתיות,
זה כביכול פועל כי בתיקון הכללי עצמו מרומז שע"י הקדושים אשר בארץ, לא תעזוב נפשי לשאול!
וכמובן שההבטחה של רבינו היא, כשאמירתם תהיה תוך כדי שהאדם נמצא על הציון, כך שהפעולה והאמירה תתאחד יחד
(כמו ה"וקשרתם" שבתפילין ודוק)

[חבר אני]

@נחום-בקר כתב:

עד כעת מרוב הדוגמאות שהובאו.
נמצא מבואר שבכל תורה, רבנו גילה תורתו, עם אותם ענינים המבוארים באותה תורה.
ובכללות הביאור בזה שהתורה 'נדרשת', היינו שכל דבר ש'דורשים' בתורה. יש לו כח 'לדרוש' שכך תהיה המציאות, דאסתכל באורייתא וברא עלמא.
ואולי זה הכוונה 'שבתוך הכלים היו האותיות שמהם יוצרים את הכלים'. כי דרשת התורה היא עצמה פועלת שכך תהיה המציאות.

רק לחדד, האם מצאת כדבר הזה בספר אחר?
זה יחודי לתורותיו, שיחותיו, מעשיותיו ותיקוניו של רבינו הקדוש!
הכלל הזה הוא מפלאי פלאותיו ונוראותיו!
הכלל הזה מראה לעיניים הבשריות שלנו שרבינו הוא עניין אחר לגמרי!
הוא לא ישב ו"חשב" תורה, או "הכין" מאמר לסעודה שלישית. הם גם לא נפלו עליו משמיים.

אילו תורות שרבינו בנה כביכול תוך כדי קיומם, בבחי' "עושי דברו, לשמוע בקול דברו", וכדברי רבינו בתורה י"ט:

"כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" שֶׁהֵם עוֹשִׂים הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּדַבֵּר וְיִבְרָא אֶת הָעוֹלָם, וְכָל זֶה הָיְתָה קדֶם הַבְּרִיאָה.
גַּם עַכְשָׁו כְּשֶׁרוֹצִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁמעַ אֵיזֶה דִבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר וּבוֹנִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים זוֹכִים לִשְׁמעַ דִּבּוּרִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים נִתְהַוּוּ וְנִבְנוּ עַל יָדָם וזהו: "עשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" כְּשֶׁרוֹצִים לִשְׁמעַ דִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" כַּנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַדִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת "לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כִּי בְּזֶה הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמָּם."

(בהודעות הבאות אבאר את העניין הנ"ל)

רבינו אמר שלקח את תורותיו ממקום שאף אחד לא לקח, והיינו מעתיקא סתימאה ששם "כולו אחד" ולכן התורות בעצמם נכתבו ונאמרו באופן של אחדות האורות והכלים!
והחידוש כאן שאפשר לראות זאת בעינינו וזה לא רק עניין של אמונה בלבד. (אלא "אמונה בדעת")

[חבר אני]

לתועלת הלומדים החשובים, נזכרתי שיש מאמר שר' אברהם גלינסקי שליט"א כתב על הכלל הזה, המאמר לא מוכן (בכדי להדפיסו עלי גליון ולהפיצם) אבל אפשר להבין הרבה ממה שכן הספיק לכתוב.
(הוא מחלק את הכלל לששה חלקים כדרכו שאוהב סדר, למשל החלק הראשון שכתבתי הוא חילק לג' חלקים. מה שרבינו פעל לפני אמירת התורה, תוך כדי ואחרי וכו')
כדאי מאוד לשבת על הדברים ולקרוא בעיון.
הרי הוא לפניכם:
כלל ד' כי תשא תשע''ח. אברהם גלינסקי pdf

[חבר אני]

דוגמא מתוך המאמר של הר' גלינסקי:
בתו' רפ"ב רבינו דיבר ופעל ולימד זכות על הרשעים תוך כדי אמירת התורה, ש"איך אפשר שהפושע שבישראל לא עשה טוב מימיו..."

[אוצרבלום]

@חבר-אני תודה על הספוילר...
היות שהמאמר לא ערוך כמו שכתבת, חשבתי להביא ממנו פסקי פסקי באופן שיהיה אפשר להבין, ולא יהיה בבחי' כל רוחו יוציא וכו'.
בכל אופן כמו שאמרת אפשר להרוויח הרבה מהעיון בו, ויוסיפו החברים כיד ה' הטובה עליהם.

[ברוך מאן]

מצורף סיכום המאמר של גלינסקי, לאנשים כמוני שלא מסוגלים לקרוא הרבה באריכות:

סיכום: כלל הרביעי מהקדמת ביאוה"ל

מהות הכלל

כלל ד' עוסק ביחס שבין "התיקונים" (העצות המעשיות) לבין "ההשגה" (התורה עצמה) בליקוטי מוהר"ן. היסוד הוא שכל השגה נוצרת ומתקיימת דווקא באמצעות התיקונים הנזכרים בתוכה עצמה – לא באופן חיצוני. ר' אברהם ממחיש זאת בשני משלים:
(א) חלום על ספר שבו הכלים המצוירים מכילים בתוכם את האותיות שיצרו אותם;
(ב) הפסוק "וקשרתם" (ציווי התפילין) הנמצא בתוך פרשת שמע עצמה – שהיא פרשת התפילין. בשני המקרים "הבורא" (הכלי המפעיל) נמצא בתוך "הנברא" (התוצאה).

שש המחלקות

הכותב מחלק את יישום הכלל בספרי ראב"ן לשש קטגוריות, שלוש הראשונות עוסקות בהמשכת התורה:

• מחלקה א': הפעולות שרבינו עשה כהכנה לפני גילוי כל תורה (כגון מסירות נפש, יסורים).
• מחלקה ב': פעולות שביצע בפועל בשעת אמירת התורה עצמה (כגון אחיזה בזקנו, דחיקת עיניו).
• מחלקה ג': דיבורים שאמר בעת גילוי התורה שהם עצמם קיום התיקון (כגון אמירת י"ג מידות רחמים).

שלוש המחלקות הנוספות עוסקות בתועלת ותוצאה של התורה:

• מחלקה ד': התוצאה הגבוהה (כמו "חן" או "ביטול") כבר מאירה בעת אמירת התורה עצמה.
• מחלקה ה': התוצאה מושגת ע"י שרבינו פירט אותה בפירוש (כגון פירוט שלבי רפואה).
• מחלקה ו': כשהתוצאה היא "השגת אלוקות" – התורה עצמה היא אותה השגה נסתרת (כגון "גנזיא דמלכא").

המסקנה המעשית

הידיעה הזו רלוונטית לכל לומד: הרוצה להגיע לזיכוך או השגה מסוימת, ילמד בעיון את התורה בליקוטי מוהר"ן העוסקת בנושא זה – שכן שם, בתוך התיבות עצמן, טמון האור והתיקון המוליד אותה השגה, וההעמקה בלימוד מעוררת מחדש את פעולת הצדיק שיצר אותה.

[ברוך מאן]

ולאחר קריאת הסיכום, יבין כל אחד את מה שטענתי כל הזמן,
שהכלל הזה הוא סגולי!
ולא כדעת יהושע קליין ודעימיה שזה כלל לימודי.

@מחוברים @מנהל-הפורום האם מי מכם יכול להעלות את השיחת חברים שהיה בגליון על הכלל הזה, כמדומני שנכתב ע"י דוד הלוי
יישר כוח

[חבר אני]

@ברוך-מאן כתב:

מחלקה ג': דיבורים שאמר בעת גילוי התורה שהם עצמם קיום התיקון (כגון אמירת י"ג מידות רחמים).

העניין הזה משליך על הלימוד עצמו.
דהיינו הוא מיישב שאלות בתוך התורה כשאני יושב ולומד בעיון, כגון בתורה ח' מדוע רבינו פירט "רחמנות וחנינות וכו'?
זאת שאלה שנשאלת תוך כדי הלימוד
והתירוץ הוא ע"פ הכלל הנ"ל.

לפעמים מתוך הכלל נוכל גם להבין מדוע רבינו בנה את התורה בסדר כזה וכזה.
כמו במעשה י"א שרבינו מציין שהעניינים בתוך המעשה "התחלפו" כמו הכסא המסופר שם.

אכן יהושע קליין חידד יותר את העניין הלימודי, וגם הוא אומר שזה לא נעשה רק בלימוד לבד, אלא זה עובד יחד עם העניין הסגולי שתלוי גם בקיום העצות. (אני חושב ששמע זאת מהר' פירר, ואגב, לו יש בזה עוד מהלך בל"נ אכתוב בהמשך)

ותודה רבה על הסיכום המפורט!
אשמח לתשובות על הטענות האחרונות.

[נחמד]

הרב @ברוך-מאן יישר כח על הסיכום המפורט.
סליחה מראש על החשד, אבל הניסוח של הסיכום הוא ברמה גבוהה ממש,
כך שיש קצת חשש שזה לא אנושי, ואם כן, ראוי לציין.

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

העניין הזה משליך על הלימוד עצמו.
דהיינו הוא מיישב שאלות בתוך התורה כשאני יושב ולומד בעיון, כגון בתורה ח' מדוע רבינו פירט "רחמנות וחנינות וכו'?
זאת שאלה שנשאלת תוך כדי הלימוד
והתירוץ הוא ע"פ הכלל הנ"ל.

ובצירוף הכלל הראשון, אז למשל בתורה ח' שרבינו פעל להמשיך רוח חיים ע"י אמירת הי"ג מידות של רחמים, שלכן פירט "רחמנות וחנינות". אז זה לא שרק שם ספציפית הוא אמר זאת, אלא כל תורה ח' תהיה קשורה לי"ג מידות כי הרי הכל אחד! איבעית אימא משום הכלל מיניה וביה ואיבעית אימא משום הכלל הרביעי.

אז אולי יותר נכון לומר שכלל ד' + כלל א' = כלל עיוני.

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

אילו תורות שרבינו בנה כביכול תוך כדי קיומם, בבחי' "עושי דברו, לשמוע בקול דברו", וכדברי רבינו בתורה י"ט:

"כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" שֶׁהֵם עוֹשִׂים הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּדַבֵּר וְיִבְרָא אֶת הָעוֹלָם, וְכָל זֶה הָיְתָה קדֶם הַבְּרִיאָה.
גַּם עַכְשָׁו כְּשֶׁרוֹצִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁמעַ אֵיזֶה דִבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר וּבוֹנִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים זוֹכִים לִשְׁמעַ דִּבּוּרִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים נִתְהַוּוּ וְנִבְנוּ עַל יָדָם וזהו: "עשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" כְּשֶׁרוֹצִים לִשְׁמעַ דִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר בִּבְחִינַת "עשֵׂי דְבָרוֹ" כַּנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַדִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת "לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כִּי בְּזֶה הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמָּם."

לביאור העניין, מסופר בחיי"מ:
"פַּעַם אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב עַל הַשֻּׁלְחָן אֵצֶל חָמִיו, בִּשְׁעַת הַסְּעֻדָּה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת. וְיָשַׁב בַּזָּוִיּוֹת, וְהָיָה חֹשֶׁךְ בַּבַּיִת. וְהוּא הָיָה דַּרְכּוֹ תָּמִיד לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ כְּדַרְכּוֹ. וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ שֶׁיַּרְאֶה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הָאָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְהִבְטִיחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: כְּשֶׁתַּרְאֶה לִי זֹאת, אַשְׁלִיךְ גַּם זֹאת הַתַּאֲוָה (הַיְנוּ שֶׁל אֲכִילָה). וְעָשָׂה בָּזֶה מַה שֶּׁעָשָׂה, וְנִכְנַס בָּזֶה מְאֹד וַיִּישָׁן.

וּבָא זְקֵנוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל אֵלָיו בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ הַפָּסוּק: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" (דברים י"א). וְהֵקִיץ וְנִפְלָא בְּעֵינָיו מַה שַּׁיָּכוּת יֵשׁ לָזֶה הַפָּסוּק לְמַה שֶּׁבִּקֵּשׁ? וּבָא בְּדַעְתּוֹ, שֶׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים: "עֵשֶׂב הוּא אוֹתִיּוֹת עַיִן בֵּית שִׁין, עַיִן בֵּית הִיא בַּת עַיִן, שִׁין תְּלָת אֲבָהָן" (דף סב:). וְזֶהוּ: אִם תִּרְצֶה לִרְאוֹת אֲבָהָן, אִי אֶפְשָׁר לְךָ כִּי אִם: "בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ". צָרִיךְ אַתָּה לְשַׁדֵּד הַבַּהֲמִיּוּת, תַּאֲוַת אֲכִילָה. וְהִשְׁלִיךְ גַּם זֹאת הַתַּאֲוָה. וְצִוָּה לַחְזֹר גַּם זֹאת הַמַּעֲשֶׂה.

וּמַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל-שֵם-טוֹב לְאַדְמוֹ"ר זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, כִּי בִּלְתִּי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הָאָבוֹת עַד שֶּׁיְּשַׁדֵּד וִישַׁבֵּר תַּאֲוַת אֲכִילָה, עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן בַּמַּאֲמָר "שָׁאָלוּ אֶת ר' יוֹסִי בֶּן קִיסְמָא" (סימן נ"ז), מְבֹאָר שָׁם, שֶעַל-יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה מִתְנוֹצְצִים בְּהָאָדָם אוֹר הָאָבוֹת:"

נתבונן במעשה, רביה"ק רצה לראות את אור האבות ובשכר זאת ישליך את תאוות האכילה, מה הוא השיג? שכדי לראות הוא צריך לשבור את תאוות האכילה.
הבנתם?
הוא השיג את אותו עניין שמלכתחילה חשב עליו. זה מסביר היטב את העניין של עושי דברו וכו' הנ"ל.

ואפשר לומר יותר. האם אכן זכה לראות את האבות? לא מסופר. אבל ניתן לומר שההשגה הזאת עצמה היא היא "השגת אור האבות"
והראיה, שהרי "עשה מה שעשה" ומובן שהתחיל לשבור את תאוות אכילה (וכידוע שהמעשה הזה שייך למעשה מהלחם) והרי השיג שעי"ז יזכה לראות את האבות!

א"כ לסיכום:

1. רבינו רצה לראות את האבות ולשבור את תאוות אכילה (לכאו' 2 דברים נפרדים ללא קשר אחד לשני).
2. התחיל לעבוד על שבירת תאוות אכילה.
3. השיג שאחד תלוי בשני!
4. זה עצמו נקרא לראות את האבות (כי מסתמא שאין הכונה לראות את פניהם הגשמיות אלא את פנימיותם וכפי שמצוין שם מתורה נ"ז)