ונוקם בו??????

[7272]

@לב-העולם-אתה כתב:

ונחקק הצרוף הזה על עצמותיו ונוקם בו"

(אולי אפשר להקשות על מהות היסורים בכללותם)

אבל ספיצפי פה אני מבין שמי שנוקם בו זה ממש לא השם יתברך אלא המלאכים שנוצרים מן העבירות שצעוקין הב לן חיי הב לן מזוני ויונקים את חיותם ממנו
וזה סוג של מלכות זרה המשתלטת על האדם במקום שיהיה מרכבה לשכינה נעשה הפוך מרכבה ליצר הרע

(אולי בגלל זה לכאורה דרך רשעים צלחה ואין להם יסורים מכיוון שאינם הולכים בדרך תשובה ומזינים את יצרם בשפע ומניחים לו גם משמים כדי לתת לו שכרו פה בעולם הזה ואחר כך...
ולעומת זאת
עַל יְדֵי שֶׁאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הנל נִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה
עַל יְדֵי שֶׁרֶץ קָטָן שֶׁבִּנְחִירָיו
עַל יְדֵי שֶׁהִרְגִּישׁ טֻמְאָה קְטַנָּה שֶׁמְּבַלְבֶּלֶת אוֹתוֹ
ורוצה את דרך השם ולא מתייאש מהרצונות הטובים ורוצה להמליך על עצמו את רצון השם יתברך ומתחרט על מעשיו הרעים ומואס ברע ולא אומר וקורא לטוב-רע ולרע-טוב
כִּי "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת"

או אז היצר הרע וחילותיו לא מניחים אותו הרי עד היום הזין אותם ומה קרה פתאום למה הוא רוצה ללכת בדרך אחרת ונוקמים בו ויש לו יסורים

כמו למשל אדם שהתרגל בעבירה מסויימת כמו לשון הרע ודברים בטלים וכל רואיו יכירוהו שאצלו ניתן לשמוע ולדבר את כל הלשונות הרעות רחמנא לשיזבן ולהצילן נתאר לעצמנו כשנראה את האדם הזה בחול המועד סוכות לאחר שהיה ראש השנה אצל רבנו וזכה לתיקונים הנפלאים אפילו לפעמים בלי שימת לב והנשמה שלו מרגישה חדשה ולא רוצה יותר להתלכלך ולהתגשם בטינופת וכשחביריו שהיו רגילים לדבר עימו את כל הנייעס המלוכלך רואים אותו ולא מבינים למה קשה וכואב לו לדבר לשון הרע בהנאה כמו לפני אומן ראש השנה ולמה יוצא ממנו אנחה מעומק ליבו ומול עיניו הוא רואה את האורות של אומן ראש השנה

עד ש
עַל יְדֵי תְּשׁוּבָתוֹ גּוֹרֵם
שֶׁגַּם אֵלּוּ הָרְשָׁעִים נַעֲשׂוּ כִּסֵּא לַקְּדֻשָּׁה
וִיהָבֵי לְבִנְיָנָא הַנָּךְ מְחוֹזָא
שֶׁעוֹזְרִים גַּם הֵם לְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם

בתורה אחרת רבנו אומר שאחרי הפטירה יש כאלו שמייללים אחרי המיתה ולא רק בניו ממין אנושי אלא גם אלו שנבראו מעוונותיו ולחרפה היא לו...

[נחום בקר]

@לב-העולם-אתה יש כאן שתי שאלות מהותיות.
א. נוקם - מיהו הנוקם.
ב. בו - מיהו ה'בו'.
בהקשר להארה השניה. נציין שבזוה"ק מבואר שבד' מיתות בי"ד (שמסתמא מקבילות לפגם הד' יסודות) מבואר שעיקר העונש הוא לס"מ. והוא הנקרא 'איש בליעל' אני קצת מפחד להזכיר אך אתגבר על הפחד ואציין שכדאי בכל זאת לעיין בשערי קדושה א, א וירווח לך מעט.
ג. קודם הנקמה מזכיר רבנו שבעבירה 'מחריב' את הצרוף וכו'. ולהלן מדבר רבנו שבכח הוידוי מחריבים הרים וגבעות של הס"א.
יתכן מאד שהשי"ת משלשל בכוונה בחינת 'נקמה' בתוך האדם, כדי שהאדם יתעורר 'לנקום' נקמת ה' ולעורר את 'יום נקם בלבי' של השי"ת להחריב הרים וגבעות וגו'.

[דוד שדה]

ה. ונחקק הצרוף הזה על עצמותיו ונוקם בו.

לכא' בסוף אות ד' מבואר שכל הדינים מחמת אהבה שהקב"ה אוהב אותך, ומה מקום ל'נקמה' כאן.

ונראה דאדרבה מחמת אותה אהבה שהקב"ה אוהב אותך, מחמת זה גופא באה אותה הקנאה, כמאמר הזוה"ק כל רחימותא דלית עמה קנאה לאו רחימו היא.

והקנאה שורשה מ'אש' כמ"ש "קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש". ועל כן מחמת שהשפיל את המלכות ששורשה בחינת אש (שראה שיצאה אש מאמתו), ע"כ הצרוף הזה בעצמו שנחקק על העצמות 'נוקם' בו שהרי הנקמה היא בחינת אש. והרי זה כעין בחינת "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש".

ובגמ' ע"ז (נה.) שאל אגריפס שר צבא את ר"ג, כתיב בתורתכם כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא, כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגבור בגבור ועשיר בעשיר. אמר לו אמשול לך משל למה"ד לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנאה בה פחותה ממנה מתקנאה בה עיי"ש.

ומבואר דכל קנאת ה' היא בבחי' נשא אשה פחותה ממנה, שזהו בחי' השפלת המלכות אל העכו"ם כמבואר. ובזה מתגלה ביתר שאת שאותה נקמה המגיעה מהצרוף החקוק בעצמות אינה אלא מחמת אהבה שהקב"ה אוהב אותך.

ועיין במהרש"א שם שכתב, ועל ענין זה נאמר בפנחס בקנאו את קנאתי וגו' לפי המשל והנמשל שנצמדו שם לבעל פעור הבזויה, גם לבנות מואב הפחותים מבנות ישראל. ופנחס קנא מין הקנאה שהיא להש"י על העובד עבודת כוכבים ומכבדה וזנו עם בנות מואב הפחותים.

ועפ"י הנ"ל מבואר שהפגם שנצמדו לבעל פעור זהו בחינת הפיכת הצירופים שפוער את פיו וכו', ונפלו אף בבנות מואב הפחותים. שאותו פגם ברית הוא בחינת "ראה אש יוצאת מאמתו". ואותה יציאת האש מרמזת על בחינת המלכות שיצאה ונשפלה אל העכו"ם.

עד אשר בא פנחס שקינא קנאת ה' צבאות בבחי' אש. שזהו שכ' רש"י בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה (המתחמם ומתקצף) לנקודת נקמת דבר.

וע"כ שכרו "הנני נתן לו את בריתי שלום" וכ' רש"י כאדם המחזיק טובה וחינות למי שעושה עמו טובה. היינו דאותו השלום הוא כ"טובה" שעל ידו יודע שכל מאורעותיו הם ל"טובתו", על ידי שקינא קנאת ה' צבאות.

ועוד יש לרמז, שמבואר בתורה סה תנינא כשמקנאין קנאת ה' צבאות נחשב כמו צדקה עיי"ש. וכן בתהלים "ויעמוד פנחס ויפלל – ותחשב לו לצדקה".

ונמצא קנאותו של פנחס היא בחינת צדקה, שהיא בחינת העלאת המלכות להפוך מצדק לצדקה (עיין תורה סז). ונמצא דיש כאן ב' הפכים בדבר אחד. דלכא' קנאות וצדקה הם היפך זה מזה, שקנאה באה מגבורה ואש לנקום, ואילו צדקה זו הרחבה ונתינה וכו'. אך דיקא ב' הפכים אלו אחד הם, ובפרט שבאים לתיקון ההתכלות באין ששם אין שום פירוט אותיות ותמונות והכל אחד, ושניהם עבודתם להעלות המלכות כמבואר.

ונמצא שצדקה וחסד שזהו בחינת אהבה נכללת היא באותה נקמה. וזהו שזכה פנחס ל"שלום" – הנני נותן לו את בריתי שלום, שהיא בחינת צדקה כמאמר חז"ל "מרבה צדקה מרבה שלום".

ובביאור מאמר רבב"ח ביאר רבנו את ג' התיקונים בראיית הצדיק וצדקה ווידוי מתתא לעילא. ונמצא מבואר שם שנתינת צדקה קודם לראיית הצדיק. ויתבאר שזהו בחינת "אני בצדק אחזה פניך", שעל ידי בחינת הצדקה אזי זוכים לבחינת ראיית הצדיק. ואזי מבואר שם שזוכים לבחינת שתין מחוזא שהם שישים אותיות שבברכת כהנים שהם ביד הצדיק. ובזה מבואר שזהו בחינת הכהונה שזכה לה פנחס בכוח קנאת ה' צבאות שקינא לאלוהיו שזהו בחינת צדקה כמבואר.

וכ' מוהרנ"ת (ברכות השחר ה"ה, סב) "רק לחזק את כל אחד ואחד איך שהוא בכל יום ויום שיתחזק מחדש בכל יום ברצונות חזקים להשי"ת אפילו אם עבר עליו מה שעבר, והכל בכח הצדקה. ומי שאין בידו לתן צדקה כראוי, כבר גילה כשמקנאין קנאת ה' צבאות נחשב כצדקה, ובזה ממתיקים החרון אף, בבחינת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". ועוסק בזה לחזק את הרצון בכל פעם בתיקונים נפלאים, עד שמאיר הרצון הקדוש בכל אחד איך שהוא עד שמעלהו וכו'".

ושמא בזה מתבאר דרך העבודה בתורה זו. דכמו שעל האדם לידע שגם בחינת דין זה לטובתך מחמת שהקב"ה אוהב אותך, וזהו בעצמו בחינת "נקמה" הבאה מחמת הצירופים הרעים הנחקקים על העצמות כנ"ל, שזהו בחינת צדקה. כך שרואים איש ישראלי שנכנס שרץ קטן בנחיריו, ועובר מה שעובר יש לקנא קנאת ה' צבאות. שזה נעשה על ידי בחינת תוכחה, אך תוכחה הבאה מחמת אהבה, בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח". שפסוק זה הביא רבנו כראיה שגם הדין הוא לטובתך מחמת אהבה שהקב"ה אוהב אותך.

ואותה תוכחה שהיא בחינת אהבה, היא בחינת צדקה. ומדברי מוהרנ"ת הנ"ל מבואר שהעבודה היא לעורר הרצונות והכיסופים והאהבה באותו איש הישראלי, ולחזק את הרצון בכל פעם "אפילו אם עבר עליו מה שעבר" (שזהו פגם העבירות שעוברות מעבר אל עבר). ואזי עבודה זו היא בחינת צדקה לאותו המוכיח המעורר את הרצון. ועי"ז גופא יכול לזכות לבחי' ההתכלות באין בתיקונים שגילה בתורה זו, שהם בחינת רעוא דרעוין בחינת הסתלקות משה.

[לב העולם אתה]

למה להסתבך כש@אם-היו מביא כזה ביאור פשוט...
הוא אומר שרבינו מתכוון מצד הרגשת האדם שלא זכה לדעת שלימה...

[נחום בקר]

@לב-העולם-אתה השאלה האם זה מבאר גם את הפסוק (ירמיה ה, ט וכן הוא שם פסוק כט ובפרק ט, ח) הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְהֹוָה וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. שמופיע כמה פסוקים לפני הפסוק 'עוונתיכם הטו אלה'. וע"פ הכלל החמישי כמדומני אמורים להתייחס לרקע שבו מופיעים הפסוקים שמביא רבנו, ובפרט אם ממש כתוב שם ענין 'הנקמה'.
ואולי זה מסתדר עם הפרוש של 'אם היו' בשם הרמ"ק שליט"א.
עכ"פ נראה שאומר 'דורשני'. וצריך להבין לשון הפסוק 'תתנקם' ולא אמר פשוט 'תנקום' ובתרגום שם וז"ל ואם מן עמא דכדין עובדוהי לא אתפרע מנהון כרעותי. וצריך להבין מהו 'כרעותי' ובזה נבין מהו 'תתנקם'.
והארה כללית. ישל"ע אם המבואר בענין 'אהבה' של ה' אחד ושמו אחד מדבר מסוד 'הדעת'. שהדעת כשמסובבת לאדם 'חסד ודין' שניהם מתוך אהבה.
אך כאשר מדברים על מדת 'המלכות' כשלעצמה יתכן שיש בה בחינה של 'נקמה' ובכללות זה גם לטובה, אך מצד הנהגת המלכות זה מתגלה 'כנקמה' בבחינת 'חמת מלך' המבואר להלן.
ויחוו הלומדים את דעתם בענין.|=רגיל=|

[חבר אני]

@נחום-בקר כתב:

אך מצד הנהגת המלכות זה מתגלה 'כנקמה' בבחינת 'חמת מלך' המבואר להלן.
ויחוו הלומדים את דעתם בענין.

נראה כך מהמשך התורה שה"דינא דמלכותא" הוא ה"ארץ מתקוממה לו".

[יוסף]

היום שמעתי להשוות שיחה צג לתורה ד'
שתחילת נוקם ונוטר היא לזכור
וכשאין זוכרים כראוי יש נוקם ח"ו

[ב גרינפלד]

החטא הוא פירוד תשובה היא אחדות נקמה שמביאה לתשובה היא אהבה גדולה

[חבר אני]

@ב-גרינפלד אשמח שתרחיב קצת.

עכ"פ רואים כאן בתורה שכעוברים על דברי ה' ח"ו, אזי ממשיכים את ה'אלוקים' אל הסט"א וזה נהפך (לצירוף רע) ל'אלוהים אחרים'.
(לסבר את האוזן בפשיטות - הקב"ה אומר: - "וידבר ה' אל משה..." - והעובר עבירה עושה אחרת ממה שאמר, כאי' אומר - "שמעתי מה שאמרת, אבל אני רוצה [להיות המלך ו]לבחור אחרת"...) ולכן יש כאן כביכול עניין של נקמה.

ואפ"ל שעניין הנקמה הוא כמו "מידה כנגד מידה" -בגלל שהפריד המלכות משרשה לכן מנסרים ומפרידים את עצמותיו.

אבל מבואר מהמשך התורה ש[גאוותו] - שבחו וענותנותו של הצדיק מאוחדים זב"ז, וכן אצל הקב"ה -"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו". ונקמה היא כמו סוג של גאוה, אלא שכאן היא גאוה דקדושה המאוחדת לגמרי עם הענוה, לפי"ז הנקמה כאן מאוחדת עם האהבה!
אבל כדי שיזכה לדעת זאת צריך לייחד ולחבר את האלוקים אל ההויה.

(ואגב, נראה שכל התורה סובבת סביב ענין החיבור והאחדות - ע"י שמחבר את עצמו לצדיק וכו', עי"ז מחבר המלכות לשורשה, ומחבר שברי עצמותיו, עד שזוכה לדעת שכל מאורעותיו הם הכל מחמת אהבה - אחד ואין אצלו חילוק בין חסד לדין)

[לב העולם אתה]

אני מבין שאפשר להסביר את זה שיש דין,
אבל המילה נקמה היא מילה שאומרת - אני מעניש אותך ללא שום תועלת שתצמח לך מזה!!
נ-ק-מ-ה...
תכנסו לראש שלי...

[חבר אני]

מן הראוי לצטט את דברי הפרפראות:
"ונראה לפי עניות דעתי לבאר קצת בזה באופן שדברי רבינו ז"ל במאמר זה יעלו בקנה אחד ממש עם דברי רבותינו ז"ל הנ"ל,
והוא על פי מה שרומז לנו רבינו ז"ל במאמר זה בעצמו סוף אות ז' שארץ הוא דינא דמלכותא כמו שנאמר וארץ מתקוממה לו, נמצא שכל היסורין והדינים הם מבחינת מלכות בחינת דינא דמלכותא...
(דילגתי על קטע גדול)
...אבל על כל פנים מצד המקבלים יש לפעמים שהדין הוא בבחינת נקמה חס ושלום עד שאי אפשר לכנותו בשם טוב מאחר שהוא בבחינת 'תמותת רשע רעה', וכל זאת מחמת שעל ידי העוונות מכניסין המלכות בגלות והם יונקים מבחינת הדינין שבה עד שלפעמים נשתלשל כל כך עד שנעשה בחינת דין אכזרי חס ושלום (המבואר במאמר חותם בתוך חותם סי' כ"ב) בחינת דינא דמסאבותא המבואר במאמר רומה הנ"ל, ואז היסורין הם בבחינת 'עוונותיכם הטו אלה' בבחינת 'תמותת רשע רעה', כי העוונות בעצמן שהם הקליפות רחמנא ליצלן מיסרין אותו ונוקמין בו,
אבל על ידי וידוי דברים מעלין המלכות ומתקנין אותה ואז יודע בידיעה שלימה שהדין הוא גם כן שלא מחמת נקמה חס ושלום רק שהוא מחמת אהבה ולטובתו."

לסיכום:

• המלכות הוא בחי' דין אבל מתוך אהבה.
• כשעוברים עבירה, מפילים את המלכות לסט"א ואזי הדין נהפך לנקמה.
• ע"י הווידוי מעלים את המלכות ואזי יודע שהדין מחמת אהבה [ויודע שכל מאורעותיו לטובתו]

[לב העולם אתה]

ואז זה באמת נקמה או שרק לאדם זה נדמה כך?

[חבר אני]

לשון הפרפראות: "...כי זה מצד המשפיע כביכול כי בוודאי מפי עליון לא תצא הרעות וכו' חס ושלום, וכוונת השם יתברך אפילו באיבודן של רשעים רחמנא ליצלן הוא גם כן לטובתם, אבל על כל פנים מצד המקבלים יש לפעמים שהדין הוא בבחינת נקמה"

כלומר הדין שה' שולח הוא מחמת אהבה! אלא שהסט"א [כשיש להם שליטה, מחמת העוונות] הופכת אותו לנקמה.

כמו לגבי - "כל דבר אשר יבוא באש - חמימות היצר, תעבירו באש - ת"ח.
האש מקורה אצל הת"ח, היא יכולה להאיר את החושך [אבוקה של אור] והיא יכולה לשרוף כשהסט"א משתלטת עליה.

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

כלומר הדין שה' שולח הוא מחמת אהבה! אלא שהסט"א [כשיש להם שליטה, מחמת העוונות] הופכת אותו לנקמה.

וזה עוד פירוש למשמעות הפיכת הצירוף הטוב לצירוף רע, מאהבה לנקמה.

[חבר אני]

אני לא רוצה לסטות מהשאלה, אבל לעצם הנושא של נקמה, ע"פ כלל השישי - זלע"ז, יש נקמה דקדושה, שהקב"ה נוקם בסט"א! היכן מוצאים זאת בתורה?

בסוף הרבב"ח "כי הדרן לבתר ירחי שתא וכו" רבינו אומר שגם הרשעים יהפכו לכסא לקדושה ומהם יבנה "הנך מחוזא" (ורבים שאלו היכן ענין זה הוזכר קודם? והתשובה היא: זלע"ז מהסט"א, - וכלשון ר"א בכלל הנ"ל "ונלמד כמה פעמים צד הטוב מהיפוכו שבצד הרע")

הסט"א לא די לה שהיא עומדת כנגד מלכותו ית', עוד היא גוזלת ("לסטים") את המלכות דקדו' לעצמה ובכך בונה לעצמה ממשלה. בא הקב"ה ונוקם בהם מהפך אל הפך, לא די שמחריב את ממשלתם, הוא עושה מהם כסא לקדושה!

(והאמת שזה מפורש כבר בסעי' ה':
"וּכְשֶׁעָבַר אֵיזֶה עֲבֵרָה, אֲזַי נֶחְקָק צֵרוּף רַע עַל עַצְמוֹתָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה מַכְנִיס בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל הַלָּאו הַזֶּה שֶׁעָבַר בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה, הַיְנוּ שֶׁמַּכְנִיס בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר, הוּא מַכְנִיס אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָעַכּוּ"ם, וְנוֹתֵן לָהֶם מֶמְשָׁלָה...

וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי, כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לה): כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה; וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע, וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה.")

(כעין המבואר בתורה כ"ד: "וְאָז יִכְלוּ הַקְּלִיפּוֹת לְגַמְרֵי וְזֶה: 'אַיְתוּ אַשְׁלֵי' הַיְנוּ עַל יְדֵיכֶם וְעַל כָּרְחֲכֶם יִתְבַּטְּלוּ הַקְּלִיפּוֹת כִּי אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם תָּבִיאוּ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת.")

ועפ"ז מבואר כל העניין של סיפור יציאת מצרים (כלל ה') שדוקא במצרים היה גילוי ה' בעשר מכות וכו'
דוגמא חזקה לזה בפסוקים דלהלן: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ."

[נחום בקר]

@לב-העולם-אתה בדיוק לכן הבאתי את דברי התרגום שזה לא הפרוש של 'נקמה' אלא נקמה הוא מלשון 'פרעון'. עיין גם בפרשתנו (מטות) על הפסוק לנקום נקמת ה' במדין בתרגום אונקלוס שהוא לשון פרעון.

[נחום בקר]

@חבר-אני בסיכום צריך להדגיש שהנקמה היא לא מצד המלכות אלא מצד יניקת הקליפות מדיני המלכות. והנקמה היא מצד 'העוונות והקליפות' וכפי שכתבתי בראש האשכול שהשאלה 'מיהו הנוקם'? ועפ"ד הביאור הליקוטים חלק הנקמה שייך לקליפות.
[אך באמת בהנהגת היחוד זה מגיע בסופו של דבר מצד יניקתם 'מהמלכות' ובודאי שהשי"ת מכוון בזה לטובה].

[7272]

@נחום-בקר כתב:

חלק הנקמה שייך לקליפות.

אולי אפשר לומר
שכל סטיה מרצון השם יתברך
כל עבירה בעצם פותחת פרויקט חזרה להשם יתברך
יתכן והפרוייקט הזה יקח 50 דורות
כמו שמצינו שצדיקים אחוזים בשרעפים וכשחזרו לאיתנם הראשון שאלו אותם מה היה ואמרו שתיקנו חטא מסויים של מישהו מסויים...

[איש הפלא]

לכאורה נוקם בו פירושו הצירוף הרע הוא זה שנוקם בו באדם כמבואר בירמיה, בחי׳ עולה ומשטין יורד ונוטל נשמה, היינו שהס״א חקוקה פי׳ נדבקה בעצמותו [כמו חקיקה שאינו דיו מלמעלה אלא העדר בעצם] של החוטא, וע״יז קונה הס״א את האדם לרשותה לנקום בו כנ״ל

[7272]

שמעתי פעם שאם אדם מתגבר על היצר הרע

היצר הרע שמח בו שהצליח לעמוד בנסיון
ואם הקשיב ליצר הרע היצר הרע מתבאס שהאדם נפל במתקלה

(מעניין כמה זה נכון
כי כתוב שלעתיד השם ישחט את היצר הרע ושואלים למה הרי הוא עשה את התפקיד שלו שהשם נתן לו?
ומתרצים שהיצר הרע עושה את העבודה שלו יותר ממה שציוו אותו ואפילו יוצרו קוראו רע)

אולי זה גם קשור שהכל לטובה גם ההנהגה של שם אלוהים וגם ההנהגה של שם השם
גם צד היצר הטוב וגם צד היצר הרע

הֵן ה' שֶׁהוּא רַחֲמִים
הֵן שְׁמוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלוהִים, בְּחִינַת דִּין
כֻּלָּם לְטוֹבָתְךָ מֵחֲמַת אַהֲבָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ