ט.
וכשיעור התגלות אין סוף, לפי מנין התיבות שנפתחו והתנוצצו,
כל אלו התיבות אומר בדביקות גדול, ובמסירות נפשו, ובביטול כוחותיו וכו'.
ונראה דלכאורה: בשעת הביטול לאין סוף, הרי שנמצא האדם במצב "מופשט".
ואם כן, כיצד אותו ביטול מקבל תוקף דווקא ע"י אותיות התיבות שנפתחו והתנוצצו?
ונראה: דאותם תיבות שנפתחו והתנוצצו, שמהם מגיע אל הביטול,
הם בעצמם הכוח להמשיך את האדם לנקודת ה"ושוב" שלאחר הביטול.
וידוע ד"שבת" עולה כמנין כ"ז הויות,
שהם כנגד כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך.
ומתבאר דזהו בחינת רעוא דרעוין המאיר במנחת שבת,
שאז עיקר זמן הביטול בבחינת הסתלקות משה בבחינת "ולא ידע איש".
כי אז מאירים כל כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך, ונכללים בשם הוי"ה.
ועל כן כל אות עולה לבחינת שם הוי"ה,
ואזי מתנוצץ אור אין סוף בהתגלות גדול.
ויש לרמז זאת בלשון רבנו: שאותם תיבות "נפתחו והתנוצצו" -
נפתחו מרמז על כל אות שנפתחה מאות לבחינת שם הוי"ה,
ואזי אותה האור מתנוצצת ומאירה.
ואף שהלשון כאן "תיבות", יש לרמז על האותיות כנ"ל.
דהנה בשעת הפגם אזי "נחקק צירוף רע",
שזהו האותיות של הלאו שעבר, שבהם משתנה צירופי האותיות.
ואילו בנקודת הביטול אזי הלשון "תיבות",
מחמת שזהו הצירוף הטוב והישר,
ועל כן נקרא בשם "תיבות" ולא "אותיות".
ונראה דמבואר בתחילת התורה,
דעבודת עליית המלכות מבין העכו"ם נעשית על ידי הוידוי דברים,
שבזה יוצאת החקיקה מהעצמות.
ומבואר שם שהדיבור יוצא מהעצמות, כמ"ש "כל עצמותי תאמרנה".
ובעליה שניה שעולה המלכות אל האין סוף,
אזי אותה עליה נעשית דווקא על ידי אותם האותיות שעלו ונתתקנו,
ובהם התגלות אור אין סוף.
ויש לרמז שכאשר נפתח האור אין סוף,
אזי אלו התיבות אומר "בדבקות גדול, ובמסירות נפשו, ובביטול כוחותיו".
דבקות גדול - זהו רמז לבחינת בניית המלכות דקדושה,
שבבניין צירוף האותיות כסדר.
היפך הצירופים הרעים בשעת הפגם.
ואזי מדבק אלו האותיות לתיבה.
ונמצא שלא רק שהחזיר ובנה את הצירוף הטוב,
אלא מדבק את הצירוף בשעת הביטול.
מסירות נפש - זהו בחינת וידוי דברים.
דכשם שעל וידוי דברים שהוא בחינת יום המיתה נעשה עליית המלכות מבין העכו"ם,
כך בשעת הביטול אותם אותיות הם שנפתחים ומתנוצצים,
ומרגיש מסירת נפש כיום המיתה.
וביטול כוחותיו - זהו בחינת שלימות הביטול.
שאזי באותה השעה הוא בבחינת "ולא ידע איש",
שאפילו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו, מחמת ביטול כוחותיו.
ועל פי זה יתבאר:
דאותם תיבות שאומר "בדביקות גדול ובמסירות נפשו"
הם המביאים את האדם אל הביטול,
שאז האדם בבחינת "ביטול כוחותיו",
ואינו מרגיש אף את הדביקות ומסירות הנפש,
מחמת שנתבטל ונכלל לגמרי באין.
ויש לרמז זאת בדקדוק לשון רבנו:
שבתחילה כתב "וכשרואה אדם התנוצצות הזאת וכו' תכף נתלהב נשמתו לדבקות,
לדבק את עצמו באור אין סוף".
ואילו לאחר שביאר את אותה דביקות שהיא "בדבקות גדול ובמסירות נפשו ובביטול כוחותיו",
אזי הלשון "ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף".
ונמצא שבתחילה נמצא האדם ב"דבקות",
ואילו רק לאחר מכן זוכה ל"ביטול".
ויש לרמז גם בדרכי העבודה דזה כנגד זה:
שבשעת הנפילה, בתחילה מראה היצר לאדם בחינת "דבקות" אל העבירה.
ואותם דברי שטות שעוסק בהם,
אזי נותן לו לטעום בהם מתיקות מדומה וגנובה מבחינת דבש וחלב.
ומחמת כן נופל האדם יותר ויותר,
עד כדי בחינת "מסירות נפש" אל העבירה שרודף אחריה וכו',
עד שמרגיש "ביטול כוחותיו" - שאין בידו כוח לעמוד ולהתגבר על היצר וכו'.
וכנגד זה כוחו של הצדיק,
שיכול להפוך את האדם מהתלהבות ודבקות בעבירה,
עד כדי מסירות נפש וביטול הכוחות,
ולהעלות את האדם למדרגה עליונה של ביטול לאין סוף,
ולתיקון המלכות בשלימות.
ונראה לרמז כאן עפ"י המבואר בדברי רבנו בתורה קמ"ו,
עה"פ "עדות ה' נאמנה".
דבשעת תשוקת התאוה אין שומע האדם את קול אמריה של התורה שקוראת "מי פתי יסור הנה",
ורק אחר גמר תאוותו מרגיש תיכף את קריאתה עיי"ש.
ונראה דאותה "תשוקת התאווה" היא זה כנגד זה בביטול לאור אין סוף.
וכמו שבשעת הביטול אזי הוא בבחינת "ולא ידע איש",
כך בתשוקת התאווה אין שומע הקריאה מחמת ביטול כוחותיו שבאותה שעה.
ורק אחר גמר תאוותו, שזהו בחינת "ושוב",
אזי שומע קול הקריאה של התורה.
