אם בדברי עולם הזה אפשר לדקדק ולהתקשר לשכל שיש בכל דבר על אחת כמה וכמה בספרים הקדושים גם כשיש טעות סופר אפשר ללמוד דברים נפלאים אף על פי שלא נפסק הלכה כדברי אותה טעות
וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע הקצר ש"ע והגהת רמ"א. ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, כי קושיות רבות שהקשו עליהם אחרונים ותירצו בדרך חריף ועמוק, וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה, ולאין ספק שלא כוונו להכל, כי איך היה אפשר לרב המלאכה מלאכת שמים שהיה עליהם, ומי הוא הגבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים, רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם הצליח.
(תומים סימן כ"ה קיצור תקפו כהן סימן קכ"ד)
וכן מצאנו בגמ' מספר פעמים שחכמים טעו בהבנת המציאות שבאה לפיהם, אך התברר שפסיקת ההלכה הייתה בסוף נכונה. (איכסיף, לסוף איגלאי מילתא).
כי לכל דבר יש גבול, אין דבר כזה הכל. ברור שיש דברים שרבינו לא מדבר עליהם
למשל אפשר לקשר את הנושא הזה
למה שמשה עלה להר סיני ונדבק בהשם באור אין סוף
והוריד לנו את התורה הקדושה
ורבנו הקדוש התאמץ להוריד לנו את ההשגות כדי שיתאימו לכל אדם בכל זמן
וכל המצאויות והתמונות שאנו נתקלים בהם ביומיום הן הן גופי תורה וצריך למצא את השם יתברך מה רצון השם יתברך בזה המעשה ואם יש בזה כבוד השם יעשה ואם לאו לאו...
אכן נודע הדבר (שהיה אפשר להבין כבר בהתחלה)
ובכן אח יקר
תתחזק בדרכך ותתפלל שכולם יזכו לכל הדברים הטובים
ואחרים שנוהגים הפוך מדעתך גם יעשו כך
ובסופו של דבר לאחר שנתגעגע להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לנו ליישר אורחותינו
כל אחד והמסלול שלו. כל אחד והניצוצות שלו. כל אחד והתיקון שלו.
ואין מוקדם ומאוחר בתורה שים לב כשאתה מתחזק במצווה מסויימת שלא בטעות תשתחרר על עצמך ותתיר את האסור במצוות אחרות כמובן שבטעות ובשוגג
כן כמובן
שכל העניין של היצר הרע שאדם זוכה להתגבר עליו ולעבוד את השם במשנה מרץ
שהשם יתברך נתן מקום להתחזק ולהמליך את השם אפילו שלפי האמת השם יתברך מולך על העולם כולו
גם בלי שום מעשה שלנו
והשם עשה שכאילו יש מקום פנוי מכבודו ואנו זוכים להמליך את השם גם במקום זה
וּכְשֶׁזֶּה קָם, זֶה נוֹפֵל
אע"פ שלפעמים אפי' אחרי תקופה כשאני רואה את מה שכתבתי אני קצת מתקשה להבין, אעפ"כ בזמנו היה לי כמוצא שלל רב,
וכמו כן כאן הרבה פע' נראה לי שזה מה שקורה כאן בפורום
אולי בשביל זה נועד הפורום שנחדד אחד את השני
ולא נוותר עד שיסביר למה התכוון המשורר
רבנו מתחנן שנתחזק אם יש קהילה קדושה בישראל
למה צריך לשבש את הדעת במרה שחורה
אגב אישית ברוך השם אין לנו פאה גם לא לאמא שלי אבל כשבנות הבית אומרים שיש להם נסיון אני אומר שזה בסדר ויש על מי לסמוך אף על פי שאני לא היתי רוצה שהם ירצו כזה דבר בכלל ומתפלל להשם שנזכה לצניעות יתרה גם אני וגם כל בני הבית
ישנם בנות ישראל שקוראים תהילים בכוונה והשם ירחם על הלבוש ומאידך יש נשים שלובשות פאה ושומרים על הלשון יותר ממני זה בטוח
כולנו ערבים זה לזה וכולנו צריכים שינוי
השינוי הראשון זה לא לחשוב שאני יותר טוב ממשהו
בְּשָׁלשׁ בְּחִינוֹת צָרִיךְ לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם, גִּבּוֹר וְעָשִׁיר"
בענווה טמון כל הישועות שהתורה נמשכת למי שיש לו ענווה כמו מים שהולכים למקום נמוך...
הביטוי "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" הוא חלק מפסוק מפורסם בספר משלי (פרק ג', פסוק ו'), וההמשך שלו הוא "וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".
פסוק זה נחשב ביהדות לאחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר בעבודת השם ובהתנהלות האנושית היומיומית. חז"ל בגמרא (מסכת ברכות, דף ס"ג, עמוד א') הגדירו אותו כ"פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה".
המשמעות המרכזית של הפסוק והדרכים השונות שבהן פירשו אותו חכמי ישראל לאורך הדורות:
• המשמעות הבסיסית (לשם שמיים): על האדם לערב את המודעות לקדוש ברוך הוא בכל מעשה ומעשה שהוא עושה, ולא רק בזמן תפילה או לימוד תורה. גם פעולות גשמיות ויומיומיות לחלוטין – כמו אכילה, שינה, עבודה, ומשא ומתן – צריכות להיעשות מתוך מטרה ותכלית של עשיית רצון ה' ושמירה על בריאות הגוף והנפש כדי שיוכל לעבוד אותו.
• פסיקת הרמב"ם: בחיבורו "משנה תורה" (הלכות דעות), קובע הרמב"ם שאין לאדם להשאיר אף פעולה בחייו כ"ניטרלית". אדם שיושב, קם או עוסק במסחר צריך לכוון את כל מעשיו להשגת ידיעת השם ולשמירה על עצמו, כך שאפילו שנתו תהיה עבודת השם אם כוונתו בה היא לתת מנוח למוחו ולגופו כדי שלא יחלה ויפסיק מן העבודה.
• תפיסת החסידות: תנועת החסידות פיתחה מאוד את המושג הזה והפכה אותו לאבן יסוד. לפי תורת החסידות, מאחר והאלוקות נמצאת בכל מקום ובכל דבר בעולם ("לית אתר פנוי מיניה"), המפגש של האדם עם העולם החומרי הוא הזדמנות קבועה לגלות ולמצוא את האלוקות המסתתרת בתוך המציאות היומיומית.
• שיטת הראי"ה קוק: הרב קוק העניק פרשנות ייחודית לפסוק זה. לפיו, "בכל דרכיך דעהו" פירושו לחפש ולמצוא את ה' בתוך הדרך והמעשה הריאלי עצמו שבו האדם עסוק כרגע, ולא רק להשתמש במעשה הגשמי כאמצעי טכני. עשיית מלאכה, יצירה או שירות צבאי בשלמות ובריכוז, מתוך הכרה בערך המעשה, היא עצמה חשיפה של האור האלוהי והקודש הנמצאים בתוך עולם החול.
בסופו של דבר, ההבטחה שבפסוק – "והוא יישר אורחותיך" – אומרת שכאשר אדם משתדל לזכור את ה' ולפעול ביושר ובכוונה נכונה בכל צעד בחייו, הקדוש ברוך הוא מסייע לו, מגן עליו מפני טעויות ומכשולים ומכוון את דרכו להצלחה.
ובשולחן ערוך אורח חיים, סימן רל"א, העוסק בהלכות הנהגת האדם במהלך היום.
ההלכה הופכת את הרעיון הרעיוני של "בכל דרכיך דעהו" לחובה הלכתית מעשית קבועה:
• ביטול "דברי הרשות": השולחן ערוך קובע כי אין לאדם לעשות פעולות יומיומיות רק לשם הנאתו האישית. כל מעשי הרשות – כגון אכילה, שתייה, הליכה, ישיבה, שיחה וצרכי הגוף – חייבים להיות מכוונים לעבודת הבורא או לדבר הגורם לה.
• הגדרת האכילה והשתייה: הלכה למעשה, נפסק שאפילו אדם רעב או צמא שאוכל ושותה רק כדי להשביע את תאוותו "אינו משובח". עליו לכוון באכילתו שהוא מזין את גופו "כפי חיותו" כדי שיהיה לו כוח פיזי ובריאות לעבוד את ה' וללמוד תורה.
• הלכות שינה ומנוחה: הסימן נפתח בדיון על שינת הצהריים (אם היא נצרכת לצורך הלימוד). השולחן ערוך פוסק שגם כאשר אדם עייף והולך לישון, אסור לו לכוון להנאת גופו, אלא לתת מנוחה לגופו ולמוחו כדי שלא יחלה, ובכך יוכל להמשיך לתפקד כעובד השם.
• חיי החברה והדיבור: אפילו ישיבה בחברת צדיקים או שיחת חולין צריכות להיעשות מתוך מגמה רוחנית ולא לשם השלמת חפציו ותאוותו של האדם בלבד.
בפוסקי ההלכה (כמו במשנה ברורה על אתר) מוסבר כי ההבדל ההלכתי בין "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" לבין "בכל דרכיך דעהו" הוא בדרגה: "לשם שמיים" הופך את המעשה הגשמי לאמצעי (אני אוכל כדי שיהיה לי כוח להתפלל), בעוד "בכל דרכיך דעהו" פירושו שהפעולה הגשמית עצמה הופכת לחלק מעבודת השם באותו הרגע.
אולי אפשר להוסיף ולסכם
את שם אלוהים
בסעיף ב'
רבנו מתאר מהו שם אלוהים ולמה קוראים לעכום אלוהים אחרים
עַכְשָׁו הַמַּלְכוּת וְהַמֶּמְשָׁלָה לְהָעֲכּוּ"ם
וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁלָּהֶם בְּשֵׁם אֱלוהִים
כִּי יוֹנְקִים מִבְּחִינַת מַלְכוּת הַנִּקְרָא אֱלוהִים
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֱלוהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם"
וּכְשֶׁמַּעֲלִין בְּחִינַת מַלְכוּת מִבֵּין הָעַכּוּ"ם
אֲזַי נִתְקַיֵּם: "כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלוהִים"
ג. וְאִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב הַמְלוּכָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא....
עכשיו ההנהגה היא לפי חוקים של רשעים ורישעות עכשיו החזק שורד וכל מיני חוקים של מלכות רישעה ורחמנות על אכזרים ואכזריות על רחמנים
מאז חטא אדם הראשון
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל
אומר רשי כאן כפר בטובה
(השם פתח לו פתח לתשובה והחמיץ ואם מיד היה מכניע ליבו ומתוודה ואומר חטאתי הכל היה אחרת (מזכיר את הסיפור עם התלמיד שחלה והצדיק ביקש את הכנעת ליבו)
וממילא
כְשֶׁעָבַר אֵיזֶה עֲבֵרָה, אֲזַי נֶחְקָק צֵרוּף רַע עַל עַצְמוֹתָיו
וְעַל יְדֵי זֶה
מַכְנִיס בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל הַלָּאו הַזֶּה שֶׁעָבַר, בְּתוֹךְ הַטומְאָה
הַיְנוּ שֶׁמַּכְנִיס בְּחִינַת מַלְכוּת
שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר
הוּא מַכְנִיס אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָעַכּוּ"ם, וְנוֹתֵן לָהֶם מֶמְשָׁלָה
לְמָשָׁל, אִם עָבַר עַל דִבּוּר שֶׁל הַלָּאו לא יִהְיֶה לְךָ
אֲזַי מַחֲרִיב הַצֵּרוּף הַטּוֹב שֶׁל הַדִּבּוּר
וּבוֹנֶה צֵרוּף רַע
וְנֶחְקָק הַצֵּרוּף הַזֶּה עַל עַצְמוֹתָיו, וְנוֹקֵם בּוֹ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה"
וּכְתִיב: "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה"
כתוב שהשם טבע מנגנון מיוחד ברע לכלות את עצמו
רק השם יתברך הנהגתו ניצחית ולכן הגיהנום לא לנצח שמיד שהזדכך משמות הטומאה שהשליט על עצמו יכול לקבל עול מלכותו יתברך ולהנות
אשרינו שזכינו לרבנו שאמר
"פעלתי אצל הקב"ה שאנשי לא יבואו לידי עבירה, וגם אם, חלילה, אחד מאנשי יעבור עבירה – היא כבר תהיה בלי ידיים ובלי רגליים".
ומכניס בנו עבודת השם בתוך השאול תחתיות
"וגם אם נופל לפחות שלא יטפטף על הזקן"
וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַך וְנִדְמֶה לְך, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַך עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל כָּך כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
רבנו חיבר לנו ספר הליכות והלכות כשולחן ערוך איך לצאת מהגיהנום ומי שיזכה כבר בחייו יזכה לצאת משלטון ומלכות שר הגיהנום שהוא בעצמו השליט ונתן לו את הכוח והממשלה....
ובפרט במצוות לימוד תורה שיכולה להכניע אותו, שבה הוא מתלבש ביותר.
עד שבזמנינו, החן והחשיבות [בחי' המלכות דקדושה] בכללות - נפל, ואין יכולת ללמוד תורה בכח המלכות דקדושה, והתורה שלומדים אינה בבחי' 'מקלות ושמות' שמכות שמכאיבות ליצה''ר, אלא מלטפות אותו ומגבירות לו את התגלות הלב שהוא מה שכבר יודע מעצמו, ומחזקות אותו ואומרות לו: ה' איתך, הכל בסדר, תשמח במה שיש לך, אל תקשיב ליצה''ט שאומר ''אין לך מעצמך כלום''
מנין לך שבפרט במצוות לימוד תורה?
ובפרט שהרי התורה בעצמה צריכה ללמוד אותנו איך ללמוד
בזכותך מאיר לי הבנה חדשה מיתוך שלא לשמה יבוא לשמה
שאפילו כשלומדים תורה ולא חושבים על שם השם גם מתוך תורה כזו אפשר להטות את האוזן ולשמוע את דבר השם כמו שרבנו אומר כשאומר אוי לי וי לי פתאום ישמע שבאמת אוי לי וי לי
פעור מלשון פותח
בסלנג כמו "פתח עליו ב200 קמש בפער"
במקום לסתום ולהכניע את עצמו לרצון השם יתברך עם כל הקשיים הכרוכים בכך...
כמו אנשי השם שעמדו והתגברו על יצרם...
והתיקון כשפתח פיו בתשובה
לפני התשובה הדיבור ממעשים שהם נגד רצון השם יתברך היא הקילקול
אך בזמן התשובה כשאומר את אותם דיבורים אבל בהכנעה ובתשובה על שעשה נגד רצון השם יתברך נעשה שעשועים שאפילו צדיקים גמורים לא יכולים לעשות...
עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים
יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם
וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי
כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כָּל עַצְמתַי תּאמַרְנָה"
וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע
וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה
רואים את חומרת העניין להדיא
וקצת קשה לדבר על נושאים קשים
אך מחמת הבקשת נחפשה דרכינו ונחקורה רואים להדיא אלו דברים צריכים חיזוק
ושמעתי מפי החברים שבין הזמנים הוא זמן קדוש משום שבעיקר בזמן זה אפשר לקרב נפשות לרבנו הקדוש מחמת שמעט משתחררים מהעול הכופה להתרחק מהצדיק
חזק וברוך לחברים היקרים
עכשיו אני מבין פשט בתורה
למה רבנו כתב את סדר הג' בחינות בהתקרבות לצדיק
ואחר כך בגמרא כתוב בסדר הפוך
"מֶה עָשָׂה הָאִישׁ הַזֶּה ?
רבי נתן פיקדון ד' סעיף ט' 