לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל
מחלוקי הנחל
התגלות אלוקות
היסוד השני הוא לידע כי התגלות אלוקותו ית' משתלשלת כל היום כולו להאדם וכל הלילה מאז נאצלה כל הבריאה כולה, לפעמים לעיתים רחוקות בהתגלות ממש שמאירין עיניו והוא משתוקק באמת להתקרב להשי"ת כי קוראין אותו ממש והוא שומע, אבל על פי רוב "ההתגלות הוא בהעלם נפלא", "ובהיפוך אתוון", כי נשתלשלה זאת החיות אלוקות בתוך מחשבות של עצלות ועצבות, כבדות ואי רצון, ופעם (לעיתים) אף בתוך כפירות ובלבולים, דמיונות מחשבות, תאוות והרהורים, וכו', וכו'.
והעיקר לידע, כי מה ששומע או רואה, מאזין ומקשיב, או מרגיש מיד איש ומיד אשה, מקרוב או מרחוק, ובפרט מאשתו ומבני ביתו, הכל הוא דברי השי"ת אשר קורא אותו אליו בזה, וזה הוא התיקונין שנותנין לו מלמעלה. וסוד זה מרומז בגמ' מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה (היינו התוכחה) מן הנביאים וניתנה לשוטים ולקטני הדעת (היינו מה שהמוכיחין בעצמן אינם יודעים, כי הם משיחין לפי דעתן (אף ההיפוך מן הישר, ובאמת מרמזין על הטוב))
ושורש של ההשתלשלות הזאת, מחלוקת שבקדושה מחלוקת של תנאים ואמוראים, מה שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אף שההלכה הוא ע"פ אחד מהם, אבל מהשי"ת נסבב הדבר שהשני יאמר ויוכיח מהתורה שלא עפ"י הלכה למעשה, והאדם יבין דרכו כי הם גם דברי השי"ת אבל צריכין לעשות אליבא דהלכתא ועל פי כללי התלמוד, וההיפוך מהמאן דאמר השני החולק עליו, אף שגם התנא זה קיבל דבריו משמים, כי כל זה בשביל הבחירה והניסיון, הצירוף והבירור, לכן גם זה הטעם שצריכין ללמוד שולחן ערוך בכל יום (כאשר רבינו ז"ל הזהיר מאוד על זה) להכריע ההלכה ולתווך השלום בין המחלוקת של האדם, בתוך מחשבותיו ובכל מה שעובר עליו, שלא יהיה בבחי' חלק לבם, בבחי' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו (אלו המחשבות המעקמות את לבו, הנמשכות מהיצה"ר) ישלים אתו. ועל זה נאמר (צפניה ג) אז אהפוך אל העמים "שפה ברורה" לקרא כולם בשם ה', והאלילים כליל יחלוף (רע בטוב) כי אז יתגלה שכל הכפירות היו קריאה לאמונה, וגם ויקרא אל משה באלף זעירא מרמז על זה, אשר בכל מיני מקרה הקורה לאדם, נעלם שם קול קריאה מהשי"ת אליו בקול דממה דקה. והבן.
אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל, שֶׁל כָּל דָּבָר
וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר
כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר
לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר.
כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו".
בְּכׇל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.