באשכול 'פרשת השבוע' במאמר השני. הזכרתי את טענת בנות צלפחד שאם אין להם חלק אביהם בא"י שאינם חשובות כבנים א"כ שתתייבם אמם. וכו'. ולאחר מכן ענין הר העברים עיי"ש.
ובשבת קודש (פינחס) הראוני את דברי הרע"מ בפרשתן (רטו, ב -רטז, א) המדבר מענין מצות יבום ומענין סוד גלגול משה רבנו בכל דור בסוד עיבור. ואחר ההתבוננות נראה שרבנו בתורה דידן שמדבר מסוד העיבור שבתהלוכת הגלגלים וכו' מרמז על סוד העיבור והגלגול המבואר ברע"מ שם. ואע"פ שיש אריכות בהבאת הרע"מ עם ביאור המתוק מדבש הבאתי את דבריו ובסוף ביארתי מעט את ההתקשרות לתורה דידן. ותן לחכמים ויחכמו עוד בסוד נחל נובע מקור חכמה להיות מוסיפים והולכים ממקור החכמה.
וז"ל הרע"מ בדילוג - וּבַיְּבָמָה מַרְכִּיבִין מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, בְּגִין דְּלָא לִתְאֲבִיד נֶפֶשׁ הַמֵּת. (דברים כה) וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל./ וְהַאי אִיהוּ רָזָא דְּגִלְגּוּל. גַּלְגַּל לֵית לֵיהּ תְּנוּעָה בְּלָא אֲמַת הַמַּיִם, אוּף הָכִי, אֲמַת הַמַּיִם רָזָא דְּאָת ו', בֵּיהּ אִתְעָבִיד גַּלְגַּל גִּלְגּוּל. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַה גַּלְגַּל אֵין לוֹ תְּנוּעָה בְּלָא אֲמַת הַמַּיִם, אוּף הָכִי, גַּלְגַל אִיהוּ י', וְלֵית לֵיהּ תְּנוּעָה בְּלָא אֲמַת הַמַּיִם דְּאִיהוּ ו'. יְבָמָה ה'. לְהַאי אִיהוּ בִּינָ"ה בֵּ"ן יָ"הּ. בְּאוֹת י' בָּרָא עָלְמָא דְּאָתֵי, עוֹלָם אָרוֹךְ, דְּאִיהוּ ו'...(רטז, א) וּבְגִין דָּא אָמַר מֹשֶׁה, (דברים ג) וַיִתְעֲבֵּר יְיָ בִּי לְמַעַנְכֶם. הָכָא הוּא סוֹד הָעִבּוּר. רַעְיָא מְהֵימָנָא, שֵׁזִיב שִׁתִּין רִבּוֹא, כַּמָּה זִמְנִין דְּאָתֵי בְּגִלְגּוּלָא, וּבְגִין דָּא זְכוּת כֻּלְּהוּ תַּלְיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ...תָּא חֲזִי, הַאי שִׁמְשָׁא אִתְגַלְיָא בִּימָמָא, וְאִתְכַּסְיָא בְּלֵילְיָא. וְנָהִיר בְּשִׁתִּין רִבּוֹא כֹּכָבַיָּא. אוּף הָכִי רַעְיָא מְהֵימָנָא, בָּתַר דְּאִתְכְּנִישׁ מֵעָלְמָא, נָהִיר בְּשִׁתִּין רִבּוֹא נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל, אִי דָּרָא כַּדְּקָא יָאוּת. וְהַאי אִיהוּ רָזָא דְּגִלְגּוּלָא, דְּאָמַר עָלֵיהּ קֹהֶלֶת, (קהלת א) דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא. וְאוֹקְמוּהָ דְּלֵית דּוֹר פָּחוּת מִשִּׁשִׁים רִבּוֹא. וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הַהִיא דְּאִתְּמַר בָּהּ, (ישעיה סו) וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי, (בראשית כח) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ.
וביאר במתוק מדבש – שממשיל הרע"מ ענין הגלגול לגלגל הריחים שמתנועע ע"י אמת המים. ואמת המים מרמז על אות ו' כי אמה היא בת ו' טפחים. וכאשר מניע אמת המים שהיא בחינת ו' את גלגל הריחים נעשה הגלגל בצרוף האות ו ל'גלגול'. והנמשל שגלגל מרמז על אות י' שהיא עגולה ומרמזת על ספירת חכמה בחינת 'אבא'. אך התנועה של הי' תלויה בו' שהוא ה'בן'. וכשאין לאדם בן אין לו תנועה ואינו יכול לעלות לשורשו ומוכרח להתגלגל. ויבמה יש בסופה אות ה' והיא סוד ה' של שם הוי"ה. ומבאר הרע"מ בינה הוא צרוף בן – יה. כי באות י שהוא סוד האב, ברא עלמא דאתי שברא והוליד את הבן שהוא ז"א הנקרא עולם, והוא עוה"ב ומתגלגל פעם שנית. והוא סוד עולם ארוך וזהו שהאות ו' ארוכה (יותר מהיו"ד). ועל כן מי שאין לו בן אין לו עוה"ב.
וביאר שם המתוק מדבש – רצה לומר כי אות י היא בחכמה, וסוד ההנהגה של י' דחכמה הוא ע"י ו' דז"א, כי ע"י ז"א מנהגת החכמה את התחתונים. כמו"כ אדם התחתון שהוא בן לאביו, והוא בחינת אות ו', ובת לאביה היא בחינת אות ה' אחרונה, וא"א להם לעלות לבחינת י"ה, אלא כשעוסקים בפריה ורביה ומולידים בן ובת שהם בחינת ו"ה, ואז הם נקראים אב ואם, דהיינו שעולים ונעשים בסוד י"ה, הרי גלגל הגלגל סבוב אחד וזה נקרא 'גלגול', לכן מי שמת בלי בנים א"א לו לעלות לי"ה, לכן צוה הקב"ה לאחי המת שהוא סוד אות ו' כמוהו (ביחס לאביו) ליקח את היבמה שהיתה בסוד אות ה' אחרונה דשם הוי"ה שהיא בחינת בת, שנשארה בלי בנים, ועתה ע"י היבום שיולידו בנים, יעלו לבחינת י"ה, והבן והבת שיולידו הם יהיו בחינת ו"ה. [כאן דלגתי לענין מרע"ה]
ואומר הרע"מ שמה שאמר מרע"ה ויתעבר ה' בי למענכם נרמז בזה סוד העיבור, שמשה רבנו צריך לבוא בכל דור בעיבור לתקן את ישראל. להצילם מהערב רב, ועל כן תולה השי"ת זכויות כל הדור במשה רבנו שבא להציל את ישראל בכל דור...
ומוסיף הרע"מ לבאר שאע"פ שהשמש שמרמז על משה הארתו ביום, אעפ"כ גם בלילה הוא מאיר בשתין רבוא כוכביא. שמאיר בנשמות ישראל כשבני הדור כראוי שעוסקים בתורה וכו' עיי"ש כל הדברים באורך.
וכשנצרף את הדברים בקשרי תורה דידן. דתורה דידן נאמר בתקס"ח ונאמרה כתורת 'הצואה' הראשונה של רבנו שחשב שיסתלק באותה שנה. ומבואר ברע"מ שסוד הגלגול הוא תנועת האות י' התלויה באות ו'. כמו"כ הארת השמש אחר הסתלקותה הוא מה שמאירה בכוכבים. וזהו גופא סוד העיבור שהוא השוואת סיבוב החמה וסיבוב הלבנה. והתלמידים נקראים בנים כדחז"ל ע"פ ושנתתם לבניך אלו התלמידים. אך כל זה כאשר בני הדור זכאים ועוסקים בתורה ומתקרבים לצדיק האמת. אך כאשר מסמיכים מנהיגים שאינם הגונים וכו' אזי מסתלק סוד העיבור שלא זוכים לקבל הארת נשמת משה. ואזי ליכא 'גלגול' ונשאר רק בחינת 'גלגל'. וזהו שנוקט רבנו ענין ה'גלגלים' לרמז ענין סוד העיבור הנ"ל. וכפי זה יש לבאר מה שנקרא הר נבו בלשון 'הר העברים' והשורש הוא 'עבר' שהוא השורש גם של 'עבור'. כי בהר העברים משם משה רבנו חוזר ובא בכל דור בסוד עיבור. וכן רבנו הקדוש קודם הסתלקותו צווה ענין סוד העיבור בסוד הגלגול. וזהו המבואר באות ו מענין המשכת השכל הכולל בשכלים הפרטיים. שכפי התנועה של אמת המים בחינת ו' כך נעשה הגלגל בבחינת גלגול. כי המשכת בחינת הגלגל שהוא סוד החכמה העליונה תלוי בתנועת האות ו' של הבן בחינת התלמידים פרים ורבים בתורה שבע"פ. וזהו ויתעבר ה' בי למענכם שנאמר על 'מי מריבה' כי דיקא ע"י 'מי מריבה' שהוא התעוררות המחלוקת עי"ז זוכים לתנועה שמניע האות ו' את האות י', שהתלמידים עולים לקבל מאור החכמה ונשלמת התורה בבחינת לוחות האבן. ומכאן והילך תן לחכם ויחכם עוד. וה' יאיר עינינו בתורתו.

לאחר המגפה מצווה השי"ת את משה (במדבר כו, א-ב) ויהי אחר המגפה...שאו את ראש בנ"י...לבית אבותם וגו'. וכשסופרים את ישראל מתחיל שמות המשפחה באות ה ומסיים באות י ופרש"י (פסוק ה) משפחת החנכי - לפי שהיו האומות מבזין אותם מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב) שבטי יה עדות לישראל. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם.
ובפסוקים נג-ו. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.
ולאחר מכן (כז, א והלאה) פרשת בנות צלפחד ובפסוק ה - וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה. ומצווה השי"ת (בפסוק ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ וגו' שאר דיני ירושה. ובפסוק יב וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
ובראי תורה דידן יתפרש סדר הפרשה. שאחר המגפה והמשכת הכפרה ע"י פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהתעורר המשכת 'השכל הכולל' של כח הכהונה גדולה שעל כן מייחסו עד אהרן. מצוה השי"ת למנות את ישראל לפרטיהם. להאיר בשכלים הפרטים את הכח להמתיק הצמצומים. וזהו שאומר 'לבית אבותם' המורה על הארת 'החכמה' בחינת 'אב בחכמה' (ובבחינת חכמה פרצוף אבא). וזהו שחותם השי"ת שם י"ה שהוא השם של המוחין על כל משפחה ומשפחה. להורות שלא שלטו בהם המצרים ועומק דחז"ל שעם ישראל ירד למצרים להזדכך מזוהמת הנחש כידוע. והיו מונים אותם האומות שלא די שלא הזדככו אלא הוסיפו זוהמא על זוהמא וזהו שהיו אומרים להם 'ששלטו בנושתיהם' כשם שהנחש הטיל זוהמא בחוה (ויש להוסיף שמונים אותם בתוספת בחינת 'עצת נשים' כששם שאדה"ר הלך אחר עצת חוה אשתו). וכנגד זה חתם השי"ת שם י"ה בשמות המשפחות להורות שהם מאירים באור השכל.
ולזה נסמך תכף 'לאלה תחלק הארץ' כידוע ארץ בחינת מלכות. ובפרט א"י שהיא סוד האמונה. וזהו שלאלה שיש בהם כח להמשיך הארת השכל תחלק הארץ כי הם יכולים להמתיק הצמצומים הנאחזים בארץ וכפי שמבאר ר' נתן שעקר אחיזת הצמצומים הוא בבחינת עפר בחינת ארץ.
והחלוקה היתה על פי הגורל. וסוד הגורל הוא ההנהגה העליונה שמעל השכלים הפרטיים (כמבואר בלקו"ה כמה פעמים לענין גורל השעירים דיו"כ). כי כח השכלים הפרטיים לתקן הצמצומים שנאחזים בארץ הוא בכח השכל הכולל. ועל כן על 'פי' הגורל דיקא תחלק הארץ שיאיר הגורל בבחינת 'פי'.
ולזה נסמך תכף טענת בנות צלפחד. שאע"פ שהם בנות בחינת 'עצת נשים' שאין להם כח להמשיך אור השכל. אך אעפ"כ הם רוצות לקבל חלק אביהם וחלק בכורותו וכו' שטענו שיש כח להמשיך אור המשפט אור השכל בכח אביהם. וכמבואר באות א שלפעמים מקבל אדם שכל בשביל להאיר לאחרים ההולכים אחר דעתו. וממילא הם שייכים בחלוקת הארץ בכח השכל של אביהם וכו' וברש"י הביא דחז"ל ש'חכמניות היו' ועולים הדברים יפה שזכו שיאיר בהם אור החכמה.
וטענתם היתה שאם אינם חשובות כבן שתתיבם אמם. וסוד היבום הוא שעולים ומקבלים משורש החכמה ומשם ממשיכים חזרה נשמת המת. וכפי זה טענתם היתה שממ"נ או שהם עצמם מקבלים בכח השכל הכולל הארת שכל אביהם ואל"כ שתתייבם אמם וימשיכו שכל הפרטי של צלפחד ע"י אחיו ביבום.
ואומרת התורה ויקרב משה את משפטן וגו' והנו"ן של משפטן גדולה. ובראי תורה דידן הנו"ן הגדולה היא כנגד מה שרצו להמשיך אור השכל הכולל שהוא סוד משפטן בנו"ן רבתי.
ואמר השי"ת 'כן בנות צלפחד דוברות' וגו' ועיין בבעה"ט...שהיו מלאות רוח אלהים וחכמה כים שהוא מלא. והוא כנ"ל שהאיר בהם אור החכמה, ועל כן זכו שתכתב פרשה זו על ידם. ואפשר להוסיף שזהו שהזכיר הלשון 'דוברות' שזכו להאיר בחינת 'דבר' בחינת הארת הכתב. וזהו 'שנכתבה' פרשה זו על ידן דיקא.
וציווה השי"ת 'והעברתם נחלתו לבתו' שכשאין בן אזי כח אור השכל של האבא עובר לבת שגם היא יכולה לקבל אור השכל של האבא וכנ"ל שפעמים אור המשפט מאיר באלו שמצד עצמם אין להם כח להוציא משפט לאור ומקבלים אותו מאחר.
ותכף לזה סמכה התורה שאמר השי"ת למשה רבנו לעלות ל'הר העברים' שהוא הר נבו אע"פ שקיום ציווי זה היה רק סמוך להסתלקותו. ומשם ראה את כל הארץ. והיינו שאע"פ שמשה רבנו נענש לא להכנס לארץ מחמת מי מריבה שלא המשיך תקון הדבור בשלמות בתוך בנ"י. אעפ"כ אומר השי"ת למשה שיעלה אל 'הר העברים' שהוא בחינת 'שכל הכולל' שמשם הוא כח 'העברת נחלה' ויראה את כל הארץ שהוא בדרך נס. ועיין בבעה"ט שראה תוך המעורות וכל מטמוניות וכו' והוא בכדי שיאיר כעת אור השכל הכולל בארץ. שאע"פ שלא זכה להכנס לא"י. אך כלל ישראל שנכנסו צריכים שקודם לכן יאיר משה רבנו את ארץ ישראל בראיה של שכל הכולל (ויש להאריך בזה וכו').
ותכף לזה מבקש משה רבנו מהשי"ת יפקוד ה'...איש על העדה. היינו שיהיה מי שיאיר השכלים הפרטיים וכו' ומצוהו השי"ת שיסמוך את יהושע ודיקא ע"י הסמיכה מקבל יהושע כח להמשיך הארת שכל הכולל של משה בעם ישראל
ובבעה"ט (כז, טז-יז) עה"פ יפקוד ה' וגו' אשר יצא לפניהם וגו' באלו הפסוקים יש כ"ח תיבות וכו'. ובראי תורה דידן הוי כ"ח תיבות רמז על הסמיכה שהיא בידים שיש בהם כ"ח פרקין. והם כנגד כ"ח אתוון דמע"ב שפרש"י בתחלת בראשית שפתח בבראשית מחמת כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו או"ה גזלנים אתם וכו'. ויבואר היטב ע"פ תורה דידן שכאשר סומכים בידים את המנהיג האמיתי מאיר הכתב וכו' ונכנעים או"ה תחתנו ככל המבואר באות ב. [ושי להאריך בזה יותר].

בתחלת פרשת פנחס (במדבר כה, יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
ופרש"י פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - (סנהדרין פב. סוטה מב) לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.
ובגמ' (סנהדרין פב, א) אמר רב חסדא הבא לימלך אין מורין לו.... הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל והלך אצל כזבי אמר לה השמיעי לי...תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה....וכתיב וירא פנחס בן אלעזר מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את כותית קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא...התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הקדם לו שלום שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם... וברש"י ד"ה אבי אמו... ואמרו בסוטה פוטיאל זה בנו של יוסף שפטפט ביצרו,
וברמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות אות כ ערך כזבי) וזמרי הוא רבי עקיבא והוא תקונו, וכזבי תיקונה במטרוניתא, וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא.
ויתבארו הדברים כמין חומר בראי תורה דידן.
א. העון היה בנחל 'שטים' שדחז"ל שהוא מלשון 'שטות', והשוטה הוא היוצא מדרך 'הישר' כמו 'יוצא מהשיטה' שיוצא מהשורה. והוא פגם המשפט שנוטים לימין או לשמאל.
ב. מבואר שזמרי התווכח עם משה רבנו בהלכה 'זו מי התירה לך'. והוא פגם אמונת חכמים. ושורש הפגם מושרש במעשה שכם שלא נטלו 'שמעון ולוי' עצה מיעקב אבינו שהוא בחינת משפט עמודא דאמציעתא והלכו והרגו כ"ד אלף איש ע"פ דעתם. והוא גם פגם אמונת חכמים. ומזה נמשך שבמעשה שטים פגמו אלו הכ"ד אלף משבט שמעון בדרך 'שטות' שיצאו חוץ לשיטה בב' עבירות שהיה שם ענין 'נאוף ופעור שהוא ע"ז' שהם נטיה לימין בחינת ניאוף דישמעאל, ונטיה לשמאל בע"ז דעשו.
ג. יש להאיר שמה שנכשלו דיקא בע"ז 'דפעור' שעבודתה היא שמוציאים צואה ע"ג הע"ז. מורה על העונש של פגם אמונת חכמים שנדון בצואה.
ד. מחמת זה התעורר חמתו של הקב"ה. שהוא התעוררות הצמצומים שהם הדינים כאשר לא מקבלים את הארת השכל הממתיק. והחלה המגפה.
ה. לסלק המגפה צוה ה' שיהרגו את החוטאים (במדבר כה, ד-ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהֹוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. שצוה השי"ת את משה לקחת את 'ראשי העם' שהם 'השופטים' הנזכרים בפסוק ה. שהם המנהיגים של העם והם ימשיכו הארת המשפט לתקן פגם 'שטים' והוא ע"י הוצאת המשפט לאור וזהו בחינת 'נגד השמש' המרמז על הארת החכמה.
ו. ואזי בא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. (שהיה בגיל ר"נ לכה"פ כדברי המהרש"א). והוא בא בכח 'זקנה' שבו, והתווכח עם משה בהלכה, והתגבר בחינת מנהיג שאינו ראוי ד שלימודו מבחינת מותרות וזהו שאחז"ל 'שתפסה בבלוריתה' שהשערות הם מותרות (עיין תורה סד) כנגד משה רבנו מנהיגם של ישראל. ונתעלמה הלכה.
ז. געו כל העם בבכיה זה בחינת תקון 'מותרות' כידוע שהדמעות הם מותרי המרה שחורה (עיין תורה נא) שממנה התגברות התאווה דנחל שטים. ובתרגום יונתן שקראו ק"ש (עיין תורה לו) היינו התחזקות באמונה לתקן פגם אמונת חכמים שהתגברה.
ח. אזי נזכר פנחס ואמר למשה 'לא כך למדתני' וכו'. ולשון רש"י עה"ת 'מקובלני ממך' היינו שזכה 'לקבל ולהוציא מלימודו משפטי אמת הנהגות ישרות' כלשון רבנו באות א.
ט. אמר לו משה 'קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא' שיהיה הוא השליח לקיים הלכה זו. היינו שכיון שהוא זכה להוציא משפטי אמת הללו סימן שהוא השכל הפרטי השייך להמתיק הצמצום והדין של התעלמות ההלכה שהיתה שם. ובפרט שזו הלכה ואין מורין כן. היינו שהיא הלכה שרק מי שמוציא אותה מקנאות לבו הנקי יכול לנהוג אותה.
י. הלך פנחס והרגו לזמרי ברומח וכיוון דקרתם כמבואר בגמ' סנהדרין עיי"ש שיראו כולם שהריגתם היא בבחינת 'משפטי אמת' וברמז הרומח הוא סוד 'הנהגות ישרות' וכפי שלגבי דואג ודוד בא יתרא ונעץ 'חרב' וכו'.
יא. אח"כ ביזו השבטים ראו בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים וכו'. שרצו להפיל דופי 'במשפטי אמת' של פנחס. ורצו לומר שזה בא מבחינת 'מותורות' שהרי אבי אמו פיטם עגלים לע"ז שנמשלה לצואה.
יב. בא הכתוב ויחסו אחר אהרן הכהן. לומר שלא רק שמשפטו משפטי אמת. אלא שזכה להמשיך משפטו מבחינת 'שכל הכולל' וכמבואר בלקו"ה על תורה דידן שהכהן גדול הוא בחינת 'שכל הכולל' של ישראל.
יג. וזהו שחז"ל דרשו 'פוטיאל' בן של יוסף הצדיק שפטפט ביצרו. היינו שזכה פנחס להציל ישראל מגזרת 'נחל שטים' של ההליכה אחר שטות. בכח יוסף הצדיק שפטפט ביצרו וזכה לבחינת יסוד עמודא דאמציעתא של הלך אחר רוח שטות, וזכה לרוח חכמה ובינה כמ"ש אין נבון וחכם כמוך. ומהארה זו הוציא פנחס את לימודו והציל ישראל מפגם שטים.
יד. וזהו שאחז"ל שראויה כפרה זו שתכפר לעולם. כי שורש כפרה זו היא בשכל הכולל שהיא הממתיקה 'לעולם' את כל הצמצומים שהם הדינים.
טו. ובשכר זה 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. שהוא סוד המשכת אור השכל לצמצום שעי"ז נשלמים הדברים.
טז. וזהו שנקרא בלשון 'ברית' שאף בברית מסלקים הערלה בחינת המותרות. ופרועים הפריעה שישמש לקודש ליסוד הנקרא שלום.

כל ההולכים עם התורה הזמנית.
ובודאי כל המטיילים זוכים למצוא את התורה הזמנית בחלקי התורה שהם לומדים. ומתחדשים לו חידו"ת שהם סוד תורה שבע"פ המשלימה את התורה שבכתב לקבל מחכמה עילאה כמבואר באות ו. והחידושים הם מנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה. שהוא סוד חכמה עילאה היוצא ממקור החכמה כפשוטו. והנחל נובע בלי הפסקה ואדרבה בכל עת גואים מי הנחל ביותר ויותר בבחינת (יואל ד, יח) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְהֹוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים. שעל מעין זה התנבא יחזקאל (מז, א-ה) וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ. וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית. בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר.
וחלק התורה שבו כולם שווים בלימודם הוא 'פרשת השבוע'. ובודאי שכ"א מהלומדים מתחדשים לו רעינות ב'פרשת השבוע' ע"פ התורה הזמנית. על כן הצעתי לחברי הפורום אם יכולו לשתף את החברים ברעיונות והחידושים שיוצאים להם בפרשת השבוע ע"פ התורה הזמנית. ויתקיים בנו 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר' הנזכר באות ה.

סוד 'העבור' או סוד 'העיבור'.
בחלק מהדפסות הליקו"מ כתוב 'סוד העבור' ואלו שהדפסו ע"פ תקפ"א כתבו סוד 'העיבור'.
ובדיקא כתב מוהרנ"ת 'עיבור' מלא.
שמרמז ענין דרך הממוצע של הימין והשמאל החסד והגבורה וכדאיתא בתיקו"ז וז"ל – (תיקון י. כה, ב) וַיַּעֲבֹ"ר חֶסֶד וּגְבוּרָה, דְּסָלְקִין לְחוּשְׁבַּן ע"ב תֵּיבִין, וְרי"ו אַתְוָון דְע"ב שְׁמָהָן, וְדָא רָזָא דְוַיַּעֲבֹ"ר עִיבוּר כְּלָל תַּרְוַיְיהוּ. וביאר הגר"א רצה לומר שחסד גימטריא ע"ב, וגבורה גימטריא רי"ו, שהן כלל ופרט כידוע (היינו ע"ב תיבות כלל רי"ו אותיות פרט). והן אותיות ויעבר – עיבור, ועיבור הוא באו"א כידוע, וזהו ויעבר הוי"ה, רצה לומר עיבור הוי"ה והוא ראיה דאבא ואימא הן בחסד וגבורה ימינא ושמאלא.
ובתיקון כא (נה, ב) אִיהוּ עִירוּב דִּילָהּ מִסִּטְרָא דִימִינָא וּשְׁמָאלָא, דְאִינוּן ע"ב רי"ו דְהַיְינוּ חֶסֶד וּגְבוּרָה, וְאִיהִי עַרְבִית דִּילֵיהּ עִיבוּר דִּילֵיהּ. איהי עיבור דיליה שהיא מעוברת ממנו, והיא נושא משך הזרע, ועיבו"ר הוא ג"כ ע"ב רי"ו והוא משך הזרע חו"ג.
ובב' מאמרים הנ"ל לא מוזכר 'סוד העיבו"ר' לגבי תהלוכת גלגלי הרקיע. אך בתיקון ו בי"א תיקונים אחרונים (קמה, ב) אַנְפּוֹי דְמַטְרוֹנִיתָא, אִינוּן מ"ט אַנְפִּין טָהוֹר, נַהֲרִין כְּשׁוֹשַׁנָּה חִוָּור וְסוּמַק, נָטְלִין מִימִינָא וּשְׂמָאלָא, גַּוָּון חִוָּור בְּלִיבּוּן דַּעֲנָוָה, סוּמַק בֹּשֶׁת דִּדְחִילוּ, יְרָא בֹשֶׁת, כַּד אִתְחַזְּרוּ יְרוֹקִין, הָא חָתָן דִּילָהּ אִסְתַּלַּק לְגַבֵּי חַמָּה דְאִיהִי אִימָּא עִלָּאָה, וּמֵאִלֵּין תְּלַת גַּוָּונִין דְּאַנְפִּין תַּלְיָין שַׁבְעִין וּתְרֵין אַנְפִּין כְּחוּשְׁבַּן חֶסֶ"ד, וּבְהוֹן רי"ו אַתְוָון כְּחֻשְׁבַּן גְּבוּרָ"ה, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְוַיַּעֲבֹר יהו"ה, רָזָא דְעִיבּוּר, נָהִיר בְּהוֹן לְגַבֵּי כַלָּה בְּאַרְבַּע אַנְפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל א ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת, וְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִיהוּ וָא"ו עִיבּוּר הַשָּׁנָה, דְאִית בָּהּ תְּלַת עֲשַׂר יַרְחִין, וְאִנּוּן וְאִיהִי בְּרָאשֵׁי תֵּיבִין וָ"הוּ אֲ"נִי וָ"הוּ, וּבֵיהּ אִיהוּ אִשָּׁה (נ"ל איש) וְאִיהִי אִשָּׁה עוּבָרָה, סוֹד הָעִבּוּר יְסוֹד, דְּאִיהוּ י' טִפָּה, דְמִינָהּ אִתְעֲבִידַת עִבּוּר, דְּאִיהוּ וא"ו, דְּהָא וָא"ו בְּלָא טִפָּה לֵית לָהּ עִבּוּר, וְדָא אִיהוּ מוֹחָא דְתַמָּן חָכְמָה.
ואיני נכנס לבאר דברי התיקו"ז שם אך המבואר ש'עיבור שנה' סוד העיבור של חכמת תהלוכי גלגלי הרקיע, הוא ג"כ סוד עיבו"ר של ע"ב רי"ו של החסדים והגבורות ומשווה ענין עיבור אשה לעיבור שנה בבחינת חו"ג עיי"ש במפרשים.
ובקשרי תורה דידן שהמשפט ואמונת חכמים הם דרך הממוצע בין 'ימין לשמאל' מבואר ענין סוד העיבו"ר שהוא סו"ד ע"ב רי"ו גי' חס"ד וגבורה היחוד והקישור של החסד בגבורה הימין בשמאל בחינת דרך הממוצע. וזהו שהשגת סוד העיבור תלוי בסמיכת החכמים הראוים לסמיכה שהוא תקון המשפט ותקון אמונת חכמים שעי"ז זוכים לסוד העיבו"ר סוד יחוד החסדים והגבורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, יחוד זו"ן, יחוד האורות בכלים.
ועיין תורה יג, ה. מענין 'עיבור' סוד ע"ב רי"ו לגבי שיכוך תאוות ממון. ושם בהמשך התורה מבאר רבנו מה שהצדיק מעלה הנפשות המתקרבות אליו בעיבור עיי"ש. וזהו ג"כ ענין הרבי ההגון שאליו מתאספים על ראש השנה שהוא זמן יחוד 'חמה ולבנה' 'חודש ושנה' שהוא ראש חודש וראש השנה, חודש ללבנה ושנה לחמה כידוע. ו'יחוד חמה ולבנה' הם סוד 'יחוד רב ותלמיד' (עיין תורה ו, ה. ותורה צא תנינא). וזהו סוד 'אמונת חכמים' שבתורה דידן.
והשוואת חמה ולבנה הוא תקון העולם כמבואר בלקו"ה בכמה מקומות. וקידוש החודש ועיבור שנה זה בחינת משפט כנזכר בגמ' (סנהדרין יא, ב) תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא ביום ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת ואין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש אמר רב אבא מאי קרא תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מה משפט ביום אף קידוש החדש ביום.
ובביאור הגר"א בתיקו"ז (תקון ו הנ"ל) 'סוֹד הָעִבּוּר יְסוֹד' דסוד העיבור נקרא 'סוד', והוא יסוד, סו"ד שבו ע' לשון (כמ"ש ברע"מ ויקרא כ, א. ע' לשון כחושבן סוד מן יסוד), ע' אנפין, סוד ה' ליראיו, עיבור הוא הטיפה שבתוכו, שהוא יו"ד, שבו מתעברת האשה, והוא ע"ב רי"ו, שהטיפה כלולה מחו"ג, והוא יו"ד נעשה יסו"ד וכו'.
ובקשרי תורה דידן יתבאר ש'סוד' העיבו"ר, מרמז על השליטה על ע' לשון או"ה הנכנעים תחת היו"ד של טיפת העיבור שיו"ד צורתה אל"ף בחינת אל"ף שבוא"ו שכנגד חודש העיבור. ובערכין הוי א' סוד האחדות שמתגלה בתוך הנהגת הטבע. והוא בחינת רעוא דרעוין בחינת אריך הנרמז באות אל"ף כדרשת הזוהר (חקת קפג, ב.) הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנָחְנוּ, בְּאָלֶף כְּתִיב. כְּלָלָא דְּו"ה וְא' דְּכָלִיל כֹּלָּא. שאל"ף דהוא' מרמז על אריך, הכולל כל הפרצופים וכולל את בחינת ה"ו שהם זו"ן עיי"ש.

@תלמיד-קטן
לכל החברים הכותבים. אם אפשר כאשר מציינים שיחות הקשורות לתורה. לתת קצת כיון חשיבה לקשר את תוכן השיחות לתורה הזמנית.
הן אמת שמצד אחד צריך לא להרחיב את כל הביאור בכדי שכל אחד יוכל כפי דעתו לראות את קשרי השיחה לתורה הנלמדת. אך אעפ"כ צריך לפתוח פתחים שמעוררים כיווני חשיבה.

הנני מציע שבאשכול זה יכתבו החברים רעיונות וביאורים על התורה הזמנית. ע"פ הקדמות מכתבי האריז"ל והזוה"ק ושאר ספרי הסוד.
כפי שכתב 'ברדיטשוב'. ובעז"ה יאריך דבריו.
וכפי שמצינו בלקו"ה שכתב לבאר ע"פ תורות רבנו כוונת המצות. ואף על תורה דידן ביאר ענין הנענועים ע"פ הכוונות בהקדמת תורה דידן.
ואף החברים אם יש להם רעיונות להליכה ע"פ התורה הזמנית בכוונת המצות כפי הזמן והעת שיחכימו את שאר החברים.
ויקימו בזה את דברי רבנו בתורה דידן 'שֶׁיְּקַבֵּל וְיִלְמַד מִכָּל הַלִּמּוּדִים שֶׁלּוֹמֵד, מִשְׁפְּטֵי הַנְהָגוֹת. שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, הֵן לְעַצְמוֹ, הֵן לַאֲחֵרִים שֶׁמִּתְנַהֲגִים לְפִי דַּעְתּוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי בְּחִינָתוֹ, כְּפִי הַמֶּמְשָׁלָה וְהָרַבָּנוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֵן לְרַב אוֹ לִמְעַט'.

@כפטיש-יפוצץ
אם אני מבין נכון את דבריך. כשם שבמאכל בתחילה הכל 'אוכל' ולבסוף חלק מהאוכל מתאחד בגוף האדם. וחלק יוצא כ'צואה'. והוא הנקרא 'מותרות'.
כמו"כ התורה יש בה את 'עצם' התורה כעין לשון רבנו באות ג' 'עצם סוד החכמה'. ויש בחינת אוכל בתורה שהוא משמש רק לשאת את 'עצם סוד החכמה' ולאחר השגת 'עצם התורה' נחשב בערכין ל'מותרות'.
והלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. במשל הכוונה שחלק הפסולת משפיע עליו. ומערבב את דעתו. ובנמשל הכוונה שהוא לומד תורה אך במקום לעכל את החלק שהוא בחינת 'אוכל' הוא מעכל בכלי עיכול של המוחין את חלק ה'מותרות' שבתורה. וכפי זה גם פסקותיו ועצותיו יהיו מבחינת המותרות.
ולפי"ז בכל לימוד יש בחינת לימודי אמת, ולעומת זה יש לימוד המותרות. וצריך לבדוק עצמו בכל פעם האם לימוד מכוון לתכלית או שלמד מותרות.

ביאוריך מאירים באור אמת.
והנני מוסיף והולך על דבריך. שאחד החברים בפורום כתב (כעת איני זוכר היכן) שכיום המצב הוא שאין שלמות הקלקול ואין שלמות התיקון. והולכים ובונים את הקלקול עד ביאת גואל צדק.
ויש להאיר שקלקול יש. ושלמות התיקון עדין לא התגלתה. אך באמת שלמות התקון 'נמצאת בעולם' שזהו מה שאמר רבנו 'נצחתי ואנצח גמרתי ואגמור'. היינו שהנשמה הגדולה (או הנשמות הגדולות) נמצאות פה בעולם. וצריכים רק להכין כלים לקבל אור הנשמות האלו.
וזהו חלק מעבודתנו כ'תלמידים' להיות כלים שתוכל נשמת רבנו הקדוש להתגלות דרכנו. כפי שמבואר בלקו"ה (איני זוכר כעת היכן אך הוא במאמר על תורה סו). וכפי שנסלסל בתורת רבנו כך תתגלה תורת רבנו הנמשכת מעתיקא סתימאה בחינת גלגלתא וקודש הקודשים ואבן השתיה וכו' המבואר בתורה דידן. ויתהוו כל תיקוני תורה דידן.

@ברדיטשובער
נפלא ביותר. נראה שחברי הפורום ישמחו שתכתוב באריכות.
כעין מה שר' נתן מסכם בסוף תורה ז תנינא איך בכל התורה שם נזכר קומה שלמה של כל העשר ספירות. ואף רבה"ק (לא זוכר כעת את המקור) אמר שתרותיו הם פרוש לעץ חיים.
אך אם תוכל לסדר זאת באופן של עבודה ולא באופן של קבלה.

@נותלה-שלי
אחר הקדמת המחילה שהדברים קצת ארוכים.
יש לשים לב להתנסחות של רבנו באות א.
עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים...עַל יְדֵי זֶה יוֹצֵא הַמִּשְׁפָּט בָּרוּר...וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים הֵן מִן הַמֹּחַ, בִּבְחִינַת (מְלָכִים א ג): "וַיִּירְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשֹוֹת מִשְׁפָּט". וְהַמֹּחַ, הוּא לְפִי הַמָּזוֹן. וּכְשֶׁהַגּוּף נָקִי, אֲזַי הַמֹּחַ בָּרוּר.
וכל הלומדים שמו ליבם שאע"פ שהחכמה היא במח אעפ"כ הפסוק מדגיש שהחכמה היתה 'בקרבו' ובתרגום 'במעוהי'./ כמו"כ רבנו מדגיש שהמשפט והמח הם בבחינת 'ברור' היינו שהם 'מבררים'. ובדרך כלל 'ברירה' היא טוב מרע (אוכל מפסולת).
וממשיך רבנו
אֲבָל כְּשֶׁנִּדּוֹן בְּמוֹתָרוֹת, עַל יְדֵי פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים כַּנַּ"ל. אֲזַי עוֹלִים עֲשָׁנִים סְרוּחִים אֶל הַמֹּחַ, וּמְעַרְבְּבִים וּמְבַלְבְּלִין דַּעְתּוֹ. וַאֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת,
רבנו מלמדנו שהעשנים הסרוחים עולים 'אל המח' וכו' ואזי אינו יכול להוציא משפטי אמת. וממשיך רבנו -וַאֲזַי יוֹצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל. בִּבְחִינַת (חֲבַקּוּק א): "כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל",
כלומר שלא די בזה שאינו מוציא משפטי אמת אלא שממשיך ליפול ומוציא משפט מעוקל. אך המשפט המעוקל לא יוצא מהעשנים הסרוחים שעלו 'אל המח' אלא מהעשנים סרוחים 'שמסבבים ומקיפים' את המח וכפי שממשיך רבנו לבאר דבריו.
הַיְנוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָעֲשָׁנִים סְרוּחִים מְסַבְּבִין וּמַקִּיפִין הַמֹּחַ, וּמְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ, עַל יְדֵי זֶה יוֹצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל,
כעת נעבור לענין העצות. בגמ' (ברכות סא, א) תנו רבנן שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו דכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו: תנו רבנן כליות יועצות לב מבין וכו' ופרש"י כליות יועצות - את הלב עשה כן:
והלב מבין - מה יש לו לעשות, אם ישמע לעצת הכליות אם לאו וכו'.
וכעת נחבר את הקצוות. הכליות יועצות אך יש להם ב' עצות אחת לטובה ואחת לרעה. ובכדי להכריע איזה עצה לקבל צריך את 'הלב המבין' ולב 'מבין' הוא מלשון 'בינה' שהבינה נמצאת במוחין (אע"פ שבפתח אליהו אומר 'בינה לבא ובה הלב מבין, הכוונה שהארת המוחין יורדת מהמח ללב. וזהו אחד הסיבות שנקרא הלב 'לב' ע"ש ל"ב נתיבות חכמה הנמשכות מהחכמה אליו). והחכמה שבמח היא המוציאה משפט 'ברור' היינו ל'ברר' איזה עצה לקחת. אך כאשר הלב נעשה מטונף ועולים עשנים סרוחים אל המח וכו' א"כ אין ביכולת המח להוציא משפט 'ברור'. ונשאר האדם עם ב' עצות והריהו בספק לעולם.
וכאן נכנסת נקודה חשובה. שאם האדם יודע את 'חסרונו' והולך אל החכמים אזי אע"פ שיש לו עשנים סרוחים ואינו יכול להוציא משפטי אמת. אך עדין הוא יכול לקבל משפטי אמת מהחכמים וכנשמע מדברי רבנו באות א. אך כאשר האדם הוא 'חכם לדעתו' ורוצה להוציא הוא בעצמו 'משפט' אזי יצא 'משפט מעוקל'.
והלשון 'משפט מעוקל' הוא כעין לשון הנביא (ישעיה כז, א) נחש עקלתון. שפרושו שהולך וסובב. ו'עגול' או 'גלגל' אין בו 'יושר' אלא את כל הצדדים. וכן הליכת נחש היא בצורה שנוטה לימין ולשמאל וכך מתקדם. וזה ממש בחינת ב' עצות אחת של הכליה הימנית ואחת של השמאלית. ועל כן האדם שאין לו כח בירור ובכל אופן מוציא משפט התוצאה תהיה 'משפט מעוקל'
ולסיום המילה 'עצות' שורשה המילה 'עץ'. וב' עצות הם עץ החיים ועה"ד טו"ר. ופגם העצות מאכילת מותרות של עה"ד כמבואר בלקו"ה על תורה דידן. וזהו ג"כ 'עצת נשים' המרמז על פגם הדעת (דעתן קלה).

@כפטיש-יפוצץ
בתורה מח - ארבז"ל . כִּי כְּשֶׁלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם גּוֹבְרִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַשְּׁכִינָה הִיא רִיב עִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כ"א דַּף מ"ד:): "שִׁמְעוּ הָרִים רִיב" 'דְּאִיהִי רִיב עַל בְּנָהָא בְּגָלוּתָא'. כִּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אִיהִי רַבִּי (שָׁם דַּף מ"ה:), שֶׁנִּתְהַפֵּךְ אַתְוָן רִי"ב וְנַעֲשֶֹה רַבִּ"י.
כמו"כ הפסוק שעליו סובבת שם התורה היא על 'מי מריבה'.
והמעיינים בודאי יכולו לקשר ענין 'הריב לשונות' ומה שבא"י דיקא נקראת 'רבי' וכללות ענין מי מריבה ע"פ קשרי תורה דידן.

@ברדיטשובער
יש להאיר לפי שיחה זו. שישנה אפשרות להפוך את 'המותרות' לתורה.
כשם שאותו גוף שנלקח ממקומות המטונפים נלקח לתקון ע"י 'צדיק'.
ומצד שני אעפ"כ עדין לא נתנו לו 'שלום'.
ובערך תורה דידן אפשר שהתיקון היה רק מבחינת 'שכלים פרטים' ולא מהשכל הכולל. על כן נשאר בו רשימו של מקומות המטונפים.
ולשמח המעיינים אציין שבחינה זו היתה בפרשת שבוע שעבר (חוקת) שמתחילה במצות פרה אדומה. ששורפים אותה עם 'פרשה' (במדבר יט, ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. היינו עם ה'מותרות'. ואף הם נהפכים להיות 'אפר פרה אדומה' שמטהר את הטמאים. ומצד שני 'מטמא את הטהורים' ומבואר בספר שבטי י"ה (לרמ"ד וואלי) שהטומאה לטהורים נמשכת מ'פרשה' שהוא שייך לצד הטומאה.

@אולי-אזכה
אמת ויציב. וכדחז"ל למימינם סם חיים למשמאלים סם המות. וכן צדיקים ילכו ופושעים יכשלו. אך את הנקודה הזאת אפשר לבאר גם בלי העונש של 'נדון במותרות'. אלא שמי שפגם במשפט אינו זוכה להוציא לאור משפט דעמודא דאמציעתא מחמת שנטה לימין או לשמאל. ועל כן 'יצא משפט מעוקל'.
אך רבנו הוסיף שמחמת פגם המשפט 'נדון במותרות' והלימוד הוא 'מאלו' המותרות. משמע שבא ללמדנו קומה נוספת בפגם הלימוד.

רבנו כותב הן לגבי דואג והן לגבי המנהיגים שאינם ראוים 'שלימודם מאלו המותרות'.
זה שיש בחינה של 'מותרות' זה מובן. זה שיש 'לימוד' שאינו כראוי גם מובן.
אבל מה הכוונה ש'הלימוד מאלו המותרות'.
ולחדד יותר לא נראה שיש כזה דבר 'תורת המותרות'. או 'תורת העשנים הסרוחים' וכדומה. או שאולי באמת יש כאלו תורות.

@רוצה-להיות
יש נקודה ששזורה במהלך התורה.
א. אמונת חכמים. יש חכמים ואני לא משיג אותם אך אני מאמין בהם.
ב. סוד העיבור יש בו חכמה שצריך לגלות ולהסתיר.
ג. יש צמצום וכנגדו שכל שממתיקו.
ד. יש תורה ויש שלמות התורה.
ה. יש אבנים ויש אבן השתיה.
ו. יש כתב עם כח והארה. ויש כתב חלש (וחשוך).
ומסתמא יש עוד הקבלות שכעת איני זוכר.
הציר שסביבו סובבים הדברים שמתוך החסרון אני מכיר את מקומי ואת השלמות הנמשכת ממקום עליון 'ואין סופי'.
כאשר אדם אין לו 'אמונת חכמים' פרושו של דבר שחושב שמשיג בשכלו כל הנצרך לו. 'והוא היודע'!
המחלוקת בכל בחינה שלא תהיה מנערת את האדם מהדמיון שהכל מושלם.
הוא מתעורר לחפש את 'השלום' ומשכיל שיש שכל עליון ונעלם הנמשך מאסב"ה שבתורה דידן נקרא 'קודש הקודשים' או 'שכל הכולל'.
הידיעה הזאת היא עצמה תקון לפגם אמונת חכמים, שמתעורר להבין שהגישה לתורה היא מתוך 'אמונה' ועי"ז הוא בונה 'כלי' לקבל אור החכמה. אור הכתב. קדושת א"י. מים המטהרים, ובזה הוא מתאחד עם הכלל.
נ.ב. ענין המחלוקת הוא כעין שבירת הכלים שמטרתה להוציא את הסיגים הרעים ולהפרידם מהטוב. ועי"ז אפשר לבנות 'עולם התיקון' מחלקי הטוב. 'המתכללים ומתקשרים' זה בזה. שהוא סוד 'אנן בחביבותא תליא' והוא 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'.

תגובה: רשע מכתיר את הצדיק
נראה שהבחינה של עשנים מקיפים וסובבים את המח שזה בחינת רשע מכתיר את הצדיק. זה כנגד בחינת 'אמונת' חכמים. וכידוע מרבה"ק בכמה תורות שאמונה היא בחינת 'סובב ומקיף' בחינת אמונתך סביבותיך.
וכפי זה הרשע שמכתיר את הצדיק זהו פגם 'אמונת חכמים' שהוא מסובב את הצדיק אך בא עם אמונה פגומה. וממילא לא יכול לקבל מהצדיק. כי העקר שהכל תלוי בו. היינו הכלי לקבל מהצדיק הוא 'אמונת חכמים' וכמבואר בלקו"ה הכשר כלים ב.

תגובה: [אהבה או יראה](או משהו שלישי...)
באות ז מביא רבנו את ענין 'אבני יעקב' שנכללו כולם בתוך אבן השתיה וגו'.
ושם בפסוקים כשיעקב אבינו מתעורר אומר (בראשית כח, יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
וידוע ש'נורא' הוא לא יראה ולא אהבה. אלא הוא יראה של כבוד. ובערכין הוא יראה מתוך אהבה. והוא עמודא דאציעתא של בחינת יעקב בחיר שבאבות המאחד את היראה ואהבה יחדיו.