רבנו כותב הן לגבי דואג והן לגבי המנהיגים שאינם ראוים 'שלימודם מאלו המותרות'.
זה שיש בחינה של 'מותרות' זה מובן. זה שיש 'לימוד' שאינו כראוי גם מובן.
אבל מה הכוונה ש'הלימוד מאלו המותרות'.
ולחדד יותר לא נראה שיש כזה דבר 'תורת המותרות'. או 'תורת העשנים הסרוחים' וכדומה. או שאולי באמת יש כאלו תורות.

@לב-העולם-אתה בעז"ה בקטגוריה 'מניה וביה' אשתדל לכתוב אך ורק 'מניה וביה דביה'.
כדי להשאר ב'מניה וביה' של פשט הלקו"מ.

@יאשע-הלברשטאם בקשר לגרי"ש אברר.
הרעיון יפה. אך לא מדוקדק כ"כ במילות רבנו 'קוראים בכל יום בתורה שבחו של משה' ולפני כן מזכיר 'וידבר ה' אל משה'. אא"כ זה גופא שבחו של משה.
אך עדין צריך להבין מה רבנו רצה להודיע לנו בזה שברכת כהנים 'עצמה' היא ביד הצדיק. וזה שייך לעבודת 'התקרבות לצדיק'.

@חבר-אני אולי בחינת יעקב היא בעיקר בחינת נו"ן ועי"ז זכה לשכל? ואע"פ שהביאו משלהי התורה שכתוב שיעקב בחינת שכל אעפ"כ הכוונה כנ"ל, וכפי שאומר רבנו 'היינו לזכות להסתכל על השכל' וכו'.

@ברדיטשובער
יש להאיר לפי שיחה זו. שישנה אפשרות להפוך את 'המותרות' לתורה.
כשם שאותו גוף שנלקח ממקומות המטונפים נלקח לתקון ע"י 'צדיק'.
ומצד שני אעפ"כ עדין לא נתנו לו 'שלום'.
ובערך תורה דידן אפשר שהתיקון היה רק מבחינת 'שכלים פרטים' ולא מהשכל הכולל. על כן נשאר בו רשימו של מקומות המטונפים.
ולשמח המעיינים אציין שבחינה זו היתה בפרשת שבוע שעבר (חוקת) שמתחילה במצות פרה אדומה. ששורפים אותה עם 'פרשה' (במדבר יט, ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. היינו עם ה'מותרות'. ואף הם נהפכים להיות 'אפר פרה אדומה' שמטהר את הטמאים. ומצד שני 'מטמא את הטהורים' ומבואר בספר שבטי י"ה (לרמ"ד וואלי) שהטומאה לטהורים נמשכת מ'פרשה' שהוא שייך לצד הטומאה.

כדי לחדד את הדברים אני מביא מדברי הביאור הליקוטים בתורה דידן ונחזי אנן גם אליבא דראב"ן עד כמה אפשר לפרוש כנפים לכל הפחות.
אות כח - והעיקר להתעורר מכל זה לעובדא ולמעשה, ולהבין מרחוק בתעצומות נשגבות עסק התורה והתפלה וכל ברכה וברכה, אשר יתדבק בהם האדם באחדות ואור האלף הנ"ל, הנמצא בהויית האין סוף יתברך. וגם בשובו משם, ישמור את הרשימו, בשם א'לקינו מ'לך ה'עולם כנ"ל, ובזה לבד נתחלק האור למ'א'ה', שיהיה ביכולת לקבלו.
כפי ששמים לב בתורה דידן לא הוזכר ענין הברכה (למעט ברכת כהנים), אלא ענין התפלה, ואעפ"כ ראה ראב"ן להביננו איך בכל ברכה וברכה ממשיכים אור האל"ף למאה. (וכמובן שקשור לדרשת הגמ' הנזכרת בתורה דידן על תקרי מה אלא מאה שנאמר בקשר למאה ברכות. ופרש כנפיו להלביש ענין מא"ה בכל ברכה וברכה במילים אלקינו מלך העולם).
אות לא - מהמבואר מסיפור מורנ"ת ז"ל [בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות] בדרכי התיקונים הנ"ל [שגילה רבינו ז"ל לכל אחד, כפי שורש נשמתו] שנמצא מזה שינויים בזמן. נראה מבואר, שזה ענין השינויים הנ"ל שנמצא גם בפרטיות בכל יום, ערב ובוקר וצהרים. אשר לכל זמן, נמצא שינוי בסדר התפלה אשר לו, וכל זה, הוא מהכרח השינויים אשר למדת המלכות כנ"ל:‏
ראה לנכון לבאר את השגתו בתוך תורה דידן מענין השינויים ששיכים בזמן כנזכר בדבריו לעיל כמה פעמים. ע"פ שיחות הר"ן. ולא ראה בזה בריחה ממניה וביה.

וּמָלְחוּ מִינָהּ שִׁיתִּין מְחוֹזָא זֶה רֶמֶז עַל תִּקּוּן שְׁתֵּי מִדּוֹת רָעוֹת 'דּוֹמֵם צוֹמֵחַ', עַל יְדֵי קִרְבָתוֹ לְהַצַּדִּיק, כִּי הַצַּדִּיק הוּא "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם". גַּם עַצְבוּת וְתַאֲווֹת בָּאִים מִדָּמִים עֲכוּרִים, וְעַל יְדֵי מֶלַח פּוֹלֵט הַדָּמִים רָעִים.
מהו הלשון 'גם' שמשמע שיש כאן ב' דברים. לכאורה ומלחו מניה זהו שע"י התקרבות לצדיק פולט הדמים הרעים. ואינם ב' ענינים.

@חבר-אני ודאי שכלפי השבטים נחשב כשמש. ואעפ"כ מתנוצץ שהיכולת לברך את השבטים בחן הוא דיקא כאשר הוא בעצמו בחינת נו"ן שקיבל את אור החי"ת. ועל כן כאשר התעלה לבחינת 'ישראל' כבר לא יכל לברך את בנימין בח"ן והוצרך לקבל זאת מיוסף. [כמובן זה על דרך האפשר].

@כפטיש-יפוצץ
בתורה מח - ארבז"ל . כִּי כְּשֶׁלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם גּוֹבְרִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַשְּׁכִינָה הִיא רִיב עִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כ"א דַּף מ"ד:): "שִׁמְעוּ הָרִים רִיב" 'דְּאִיהִי רִיב עַל בְּנָהָא בְּגָלוּתָא'. כִּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אִיהִי רַבִּי (שָׁם דַּף מ"ה:), שֶׁנִּתְהַפֵּךְ אַתְוָן רִי"ב וְנַעֲשֶֹה רַבִּ"י.
כמו"כ הפסוק שעליו סובבת שם התורה היא על 'מי מריבה'.
והמעיינים בודאי יכולו לקשר ענין 'הריב לשונות' ומה שבא"י דיקא נקראת 'רבי' וכללות ענין מי מריבה ע"פ קשרי תורה דידן.

ואעפ"כ בקטגורית 'מניה וביה' אכתוב כרצונך דיקא.

@נחמד קצת ישל"ע כי הלשון שמצוטט רבנו 'חבילות חבילות' וע"פ דברך הרי"ז חבילה אחת של כל המצוות המגלות 'אנכי'.

@יהושע-קליין בקשרי התורה בענין הלבנה מבואר שיש ב' בחינות.
א. הלבנה מקבלת אור מהשמש - היינו שהיא מעצמה חשוכה אך מאירה מכח השמש.
ב. שאור הלבנה נעשה כאור החמה.
ובהקבלת הדברים - א. להתנתק מהיצה"ר ולקבל אור התורה.
ב. להשלים פגם המלכות (הלבנה) עד שתהיה כשמש ממש וליכא יצה"ר בעולם.
(אתכפיא - התהפכא).

@יוסף-מאיר-מאומן
התעוררתי מדבריך לפרש בדרך צחות שזהו ענין סוד העיבור. (אשה). שהאיש נותן את הלובן והאשה נותנת את האדום שהם בחינת חו"ג המתנגדים זה לזה אך השותף השלישי שנותן הרוח חיים הוא המאחד את חלקי הגוף להתרקם ולהיות אחד.
כמו"כ הוא בענין אהבה והתכללות שכאו"א יש לו את הנקודה שלו. אך כאשר מכניסים את השותף השלישי המכריע (בחינת עמודא דאמציעתא) בין כל השכלים הפרטים אזי מבינים שאף שאני עובד את ה' בזו הדרך ובאלו הלבושים. כמו"כ בדיוק חברי עובד את ה' בדרכו ובלבושיו.
ה' יזכני גם לאהוב כאו"א מישראל באמת.

@לב-העולם-אתה מה שהבאתי מאות לא מציין לשיחות הר"ן הנקראים 'שיחות שאחרי ספורי מעשיות'.
ומה שהבאתי מאות כח - זה להראות את ההסברה בכוונת כל ברכה ע"פ הקדמות התורה. ולא נשאר רק בגבולות התורה. [עיין לעיל בענין אם יש לקשר שבירת הלוחות לשבירת העצמות. יוצא שלפי דברי ראב"ן יהיה אפשר לקשר. אפילו שזה לא כתוב מפורש. ואדרבה זהו קישור הרבה יותר ברור בקשרי התורה, שהולכת על הדברה הראשונה שבעשרת הדברות שנכתבו על הלוחות שנשברו. ובודאי כל שבירת העצמות בצרופים רעים, הוא ענין שבירת הלוחות, שהיו על לאו לא יהיה לך, וזהו יותר פשוט מפשוט ולא נחשב לדימוי מילתא למילתא אלא על כגון זה נאמר 'הם הם הדברים'].

תודה רבה למנהל הפורום שהעביר את האשכול הזה משיח לומדים לקטגוריה מניה וביה.
והלומדים אם יכולו לבאר ענין הג' לשונות בחיבור ב' הכללים הראשונים, מניה וביה, ולדקדק בלשונו.

@פשטן-מושבע המהלך יפה! וכמדומני שכך מסביר הרב פלג.

@לב-העולם-אתה קראתי שוב פעם, ואני מבין מהיכן אתה מבין זאת. אך איני חושב שפרושך מוכרח.
ובעיקר מה תענה אל תורה קה תנינא שבפשטות לא נאמרה לר' נתן שזכה לבירור המדמה. שהרי אומר לו רבנו ואם לא תזכה לכוון וכו'.

@אוצרבלום כבר הארת את זה באשכול על דיונים מניה וביה.
אך כאן רציתי רק לעורר שראב"ן עצמו מציין מפורש ביאור ע"פ שיחות הר"ן שלא נאמר בהקשר לתורה דידן.

@חבר-אני אני מעתיק את לשון הביאור הליקוטים בדילוגים
לבאר גם דבריו הקודמים. שבהעלאת המלכות, זוכין להדעת מעין עולם הבא, כולו הטוב והמטיב. כי הלא באלה הכתובים יוודע לנו, שהעלאת המלכות [מירידתה להגלות], נחשב כביכול, להעלאת השם אלקים [מדת הדין]. וגם מאילינו נדע ונבין, שבהיפך חס ושלום, כל ירידתו, הוא התחלקותו כביכול, משם ה' שבמדת הרחמים. ולא כן בהעלאתו, שאז חוזר לשם ה', ונתאחד בו, להיות גם כן בברכת הטוב והמטיב.
דבר וכו' ויעלו את הדברים וכו', בחינת אלקים, אל ה'. מבאר בזה יותר, הכתוב שהביא לעיל על אודות הדעת הנ"ל, שכל מאורעותיו וכו', בה' אהלל דבר, באלקים אהלל דבר:‏
הדעת, הוא אחדות של חסד וגבורה. זה מובא כמה פעמים בספרי המקובלים. ולדבריהם, נחשב בכל זאת הדעת, גם למדה בפני עצמה:‏
שינוי התמונות. הוא שינוי התמונות ורצונותיו, שהזכיר בדבר האותיות לבריאת חלקי היישות שבמלכות [הנ"ל בדיבור המתחיל כל הדברים וכו'], וכולל כל השינויים באלה שני השינויים לדין ולרחמים:‏
ולבאר יותר בכל זה, שוב נשוב לדבריו הקודמים שבסימן ה'... ותבין מרחוק, שגם בכל דיבור ודיבור שעוברים עליו, עוברים ממילא על הלאו לא יהיה לך אלהים אחרים, [ומכל שכן וקל וחומר, להעובר על הלאו הזה בעצמו], כי הוא הכולל לכל הלאוין. והנה, כפי המבואר אחר כך בסוף סימן ו', שכמו שבכל לאו ולאו שעוברים עליו, מורידים את המלכות, וצירוף הדיבור עובר בעצמותיו מעבר אל עבר. כן להיפך [מכלל לאו אתה שומע הן] כל העושה ומקיים דיבורי התורה, מרפא ומחבר שברי עצמותיו, ומוציא ומעלה חלקי נפשו [שבחלקי המלכות] מארץ הטומאה. מה מתוק ונפלא לפי זה פירושו למצות עשה אנכי וכו', המצורף לזה הלאו [והוא הראש והכולל, לכל מצות עשה שבתורה, כנודע] שהוא המסוגל להעלאת והוצאת המלכות והנפש מארץ הטומאה. וגם אם נשים את לבינו לשני עמודי הדעת, חסד וגבורה, המוכרחים לתיקון המלכות, שיהיו לכל אדם באתערותא דלתתא. אשר מדת החסד והרחמים, הוא לרחם ולהשפיע במקום שצריך להשפיע. ולהיפך מדת הגבורה והדין, הוא לחדול ולמנוע את השפע והיניקה, ממקום שאין צריך להשפיע. ותבין ותראה, כי הן הן שני הדברות הנ"ל. כי אזהרת לא יהיה, הוא שלא ליתן יניקה והשפעת המלכות לעובדי אלילים. ובתכלית ההיפך, במצות האמונה בדעת אנכי, נחשב האדם למשפיע את המלכות אל הקדושה [כי אין מלך בלא עם].
אות ד - ולפי הנ"ל נראה לבאר, שגם בדבר המדות הנ"ל, נחשב מדת הדין והגבורה [אשר בשם אלקים] לחיצוניות כביכול, כנגד שם ה' במדת הרחמים, שהוא היותר פנימי, ונקרא שם העצם, כנודע. והעולה על שניהם, הוא [שם ה' השני] מדת הדעת, שעל ידו לבד, עולים ונכללים באין סוף יתברך, ששם לא ידע, ולמעלה מכל דעת וחכמה. ושם נהפך לגמרי מדת הדין, לאיכות מדת הרחמים,
אות יג - בביאורו הקדוש להשלשה תיבות, אנכי, ה', אלוקיך, המוב"פ. יש לבאר, שבהם חושב השלשה מדריגות הנ"ל. כי שם אלקים, הוא במדת הדין. ושם ה', הוא מדת הרחמים פשוטים. ואנכי, הוא עצם הדעת במשכן שם ה', ורחמים הרבים שבו לאין סוף כנ"ל. והם כעין השלשה מדריגות, מעשה, ודיבור, ומחשבה, הנ"ל. כי מדריגות הדיבור, לא נחשב לשם ה' ומדת הרחמים, רק כנגד תכלית הגשמיות שבעפר הארץ והצומח מאתו, שהיא העומדת לגמרי בשם אלקים, ודינא דמלכותא. אבל כנגד מדריגת הדעת, במשכן הרשימו מהאין סוף יתברך, נחשב ונקרא גם הדיבור בשם אלקים ומדת הדין כנ"ל:‏
ועיין באות יד ואות טו, ע"פ הקדמת אות יג.
ועוד באות כב.
אות לב - ובדבר שינויי הנפשות אשר יספר שם, שנמצא מזה בפרטיות וכלליות. יש להוסיף תבונה דבר מתוך דבר, כפי היוצא לנו בקצרה מהנ"ל, שהמלכות [שהיא היש] נקרא בשם שינוי כלליות, מרוב שינוייה והיפוכה מהאין סוף [שהוא באין ותכלית ההיפך מהיש] . וגם היא, תתחלק לשני המדות, דין ורחמים, המשונים ומהופכים זה מזה. ונראה מבואר, שעל זה נתנו לנו בדרך כלל, שני הדרכים, תורה, ותפלה

@לב-העולם-אתה אהי"ה - דא אנא זמין למהוי. כל דבר שהוא הולך להיות. היינו עתיד, שייך לשם אהי"ה.
אך מדבריך אני מבין שאתה רוצה קשר למהות שם 'אהי"ה'. ולזה כעת אין לי ביאור.
אך עיין בביאור הליקוטים אותיות כב-כג. ותמצא שייכות.