@אם-היו כתב:

מעתי מאחד מזקני אנ"ש שכאשר בן אדם מרגיש מול הספרים שעומד מול הצדיק, אזי יכול להתוודות גם מול הספרים.

למה צריך לפני ספרים כשר' נתן מדבר עם ר' שמעון מאוקראינא? לא ידוע לנו שהוא חיבר את התפילה על לכו חזו כשספר הזוהר היה פתוח לפניו...

באופן אישי אני חושב שיש משהו מאוד יומיומי, לתת צדקה לפני כל תפילה לענייני רבינו, וכן להתקשר קודם התפילה, ולעשות את התפילה בבחינת וידוי שמספר כל מאורעותיו

לא יודע אם יש שני סוגים, כתבתי שני עניינים.
באותיות הראשונות של התורה כתוב מפורש שהעניין הוא וידוי לשם כפרת עוונות, החרבת הצירוף הרע ובניין צירוף טוב.
באותיות ח' ט' לא מוזכר צירופים, עוונות, חורבנות...
כתוב שיספר לפניו כל ליבו והצדיק מפריש לו דרך.
זה לא נראה לך כמו שתי עניינים?

ברור שיש את המשמעות הפשוטה שהיא וידוי דברים לפני הצדיק, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
עצם הרעיון שהוידוי הוא לפני דמות רוחנית גדולה, נמצא בבית המקדש לפני הכהן, בכל מיני צורות, ובכמה סוגי וידויים.
הרתיעה מהמושג וידוי דברים נובע גם מהמשמעות העקיפה שכביכול החטא הוא כלפי הצדיק, ואנחנו צריכים לתת חשבון לצדיק ולא להשי"ת ח"ו. וכל זה נוגע בנקודה העדינה שמבלבלת רבים כאילו כל מציאות הצדיק יכולה להתפרש כמשהו שסותר את האמונה באחדות וביחוד ה' ח"ו.
נוסף לזה, המושג וידוי דברים לפני הצדיק מוסיף שמן למדורת הבלבול, משום שהמושג הזה מזכיר (להבדיל טריליון הבדלות) את הפולחן הנוצרי של וידוי לפני כומר, שזה ישר מעורר אצל חלק מהלומדים קונטציה שלילית והם מרגישים צורך להסביר בכל מיני הסברים שהוידוי הוא לפני הצדיק אבל לא לצדיק בעצמו וכו' וכו' (מה שיכול להיות נכון ברמה מסוימת).
אבל לענ"ד, רבינו אומר במפורש בתורה שהמלכות נפלה לגלות בין העכו"ם, והווידוי דברים הוא בעצמו המלכות, דהיינו שהוידוי דברים שהיה במקורו בקדושה לפני הכהן או לפני הנביא, נפל לגלות בתוך הסטרא אחרא, ומזה נוצר וידוי דברים אצל הסט"א, דהיינו וידוי דברים לפני הכומר, ולכן צריך להעלותו בחזרה לקדושה.

תסביר יותר טוב את כל השאלות שלך, אני מרגיש שזה עניין מעניין

@שפחה-על-הים
כתבת מאוד יפה וביארת בטוב טעם, אך בעצם רק חידדת את השאלה, למה רבינו בתחילת התורה הקדים לומר שהתיקון הוא על ידי וידוי דברים לפני ביאור שתי הבחינות שמקדימות את תיקון הוידוי

מי שלא הבין שיפתח את התפילה, ויראה איך ר' נתן מספר לפני ר' שמעון את כל ליבו...

אני מאוד אוהב את הרעיון שצריך נקודות ליישום, כי זה הדרך שעל ידה גם מבינים את התורה יותר טוב, וחוזר חלילה, שאז היישום של התורה יותר טוב. חבל מאוד שהציבור לא נענה...
אני מתכוון לדברים ממש מעשיים ולא רק רעיוניים/ מעשיים

@רוצה-להיות
אולי שאלת המפתח שתוביל קצת לכיוון נכון בעניין שעוררת היא:
מיהו זה בכלל שמתחיל לעשות עליך מחלוקת?
ובמילים אחרות מי הוא זה שזורק עליך את המים המטהרים?
האם אתה אמור להיות פסיבי או אקטיבי?
(למי שמתקשה עם מילים כאלו שנלקחו מכתב ידם אני אנסה להסביר)
פסיבי: יש עליך מחלוקת רקאתה צריך לא להתנגד, כלומר יבוא מישהו ויזרוק עליך מים רק אתה אל תתנגד, אלא תשוב בתשובה.
אקטיבי: אולי בכלל אף אחד לא זורק עליך מים ואתה צריך להכניס את עצמך לתוכם, ואם כן השאלה היא איך?
אם נתקדם להבין את זה נוכל גם להבין איך בחיים שלנו יש מחלוקת ואיך היא מטהרת אותנו
המשך יבוא

אני לא מתווכח עם מה שכתבו כאן לעיל, אני רק רוצה להסב את תשומת ליבכם שלכאורה יש כאן בתוך התורה שתי עניינים של וידוי שהם נראים כנפרדים לגמרי.
א] וידוי שתכליתו הוא כפרת עוונות (אות ג' - עד אות ז' בתורה)
ב] וידוי שתכליתו שהצדיק יידע להפריש לו דרך לפי שורש נשמתו - כביכול דרך תיקון על מעשיו (אותיות ח' ט' בתורה)
לגבי החלק השני אני מבין בצורה יותר פשוטה שהווידוי נעשה לפני הצדיק, ורק נחדד שהקושיה היא על החלק הראשון שמצינו בתורה וידוי לשם כפרת עוונות.
וכאןם המקום גם לשאול מה הקשר והחיבור בין ב' ענייני הווידוי המוזכרים בתורה

@יאשע-הלברשטאם
כמדומני שסטיתם מהנושא של האשכול, נראה לי שהשואל התכוון לשאול מי יסד את אותם כללים, האם זה ראבר"נ, דהיינו שהוא גילה את מציאותם, או שהוא בסך הכל ליקט ואסף מדברי רבינו ומוהרנ"ת?
הנושא שאתם מדברים עליו הוא אחר, מי הטביע בקרב חסידי ברסלב את הלשון והמושג "חי כללים", הרי זה לא מושג שנכתב על ידי ראבר"נ, אלא בדורות יותר מאוחרים.
לעצם העניין, שתי השאלות מעניינות.
לגבי השאלה הראשונה אתייחס בהמשך אבל כלפי השאלה השנייה, יש לציין שבהדפסה הראשונ של הספר ביאור הליקוטים היו מודפסים רק ששה עשר כללים, הכלל השבעה עשר והשמונה עשר לא הודפסו כלל!
מי שרוצה פירוט והרחבה יסתכל בביאור הליקוטים מהדורת הקרן

ועכשיו שאלה/קושיה בתורה ד:
איזה מקום שייך על פי הלכה לברך היום על הדברים הרעים הטוב והמטיב, הרי מפורש בגמרא שרבינו ציטט בתחילת התורה שהאידנא מברכין על הרעה דיין אמת, ורבינו אומר במפורש "ויברך על הכל הטוב והמטיב"

@חבר-אני
יפה מאוד. האמת שגם אנוכי הלכתי בכיוון של המהלך הזה

פעם שמעתי בדיחה על חסידים מחסידות מסויימת שמדברים על אור אין סוף ומתפללים במהירות האור...
אז בלי שום התנשאות וציניות, כשדיון בליקוטי מוהר"ן גולש לפסים כאלו, כנראה כולנו לא בכיוון, אולי כולנו צריכים עוד קצת וידוי דברים אמיתי בלב נשבר כדי לזכות עוד קצת לביטול היישות וענווה.
ועכשיו בחזרה לעצם הדיון באשכול, מלכתחילה גם אני נטיתי לומר שאין מקום לומר שהעצמות בעצמם הם הטומאה, אלא כתוצאה מכניסת הצירוף לטומאה נוצר חקיקה בעצמות, שאדרבה הם הקדושה, אבל מלשון רבינו שאפשר קצת לנטותו גם לצד השני, אני חושב לומר שבעומק קשרי התורה, יש מקום לומר שטמון כאן בעניין זה שורש גדול בכל הבנת התורה.
אני אכתוב בקיצור ואם יהיה לי כוח במוח ובלב אכתוב בהמשך בהרחבה.
בתורה ד' מבואר שהיישות זה הנקודה שבה הכל תלוי, היישות יכולה להיות מקור ושורש הטומאה, אם היא בנפרדות, היא אלוהים אחרים, ואם היא מחוברת ובטלה בשורשה אז היא תכלית הקדושה.
העצמות הם היישות, והיישות יכולה להתברר בעצמה לשתי כיוונים.