@נחום-בקר כתב:

ומכותלי דבריו משמע שרוצה לומר שאין 'חכמה דס"א' אלא החכמות חיצוניות הם תוצאה מהתגברות מלכות דס"א המושכת את האדם לתעות ולהיות נבוך בחכמת חיצוניות.
ומקשרי התורה מבואר כפי שכתב יוסף, שכאשר החכמה אינה מקושרת להשי"ת זה עצמו 'חכמה חיצונית' שאיתה מתעה היצה"ר את האדם.

ך-מאן כתב:

שעיקר הבעיה שלהם בגלל שלא חוזרים להיות בהמה

הבעיה שלהם היא לא שהם לא חוזרים להיות כבהמה, (אולי יהיה יותר מדויק לומר שהם לא מגיעים לבחי' בהמה בקדושה)
להיפך הם כל הזמן עושים מעשה בהמה,
ועי"ז מגבירים מלכות הרשעה
ומזה נמשך לאדם חכמות של הבל, שבבאה"ל לכאורה כתב שזה לא חמה דסט"א

אני יסביר את דברי @נחום-בקר במילים אחרות(כמובן לפי הבנתי):
יש חמה דקדושה
כדי לבא אליה צריך את הלבנה / מלכות = להתנהג כבהמה
אבל אם עושה מעשה בהמה > מגביר מלכות דסט"א >
נמשך מזה חכמות של הבל / חכמות חיצוניות.

וכאן אומר הביאה"ל שהחכמות האלו אינם 'חמה דסט"א'
כלומר הם לא שורש השפעה, כי בשורש אין נפתל ועיקש
כלומר אין להם משהו מעצמם (כמו חמה דקדושה, שיש לה מעצמה)
אלא בגלל שפגם במלכות לכן הגיע לחכמות של הבל
ובכל זאת הוא מסיים שבעבור זה מכנים את החכמה החיצונית 'חמה'

מתכווין לזה?
בר"ה האחרון
לפני שרבינו אמר את תורה ח'
הוא אמר לר' נתן להזיז את הכסא סמוך לפתח
ימי מוהרנ"ת יב
אך צוה עלי להעמיד הכסא שיאמר עליו תורה, להעמידה סמוך לפתח,
כדי שאם יבוא לידי סכנה על ידי אמירת התורה, ויהיה נחלש מאד, שנוכל להוציאו מהרה משם,
כי העולם היה הרבה מאד מאד, והיה שם דוחק גדול מאד בלי שעור.
ואמרתי לו, שקשה לשנות, להעמיד הכסא במקום אחר מהמקום שהועמדה שם מקודם, מחמת גודל הדוחק מהעולם שהם עומדים צפופים ודחוקים מאד,
השיב, אם לא תעמיד הכסא סמוך לפתח, בוודאי לא אכנס לומר תורה.
ותכף נכנסתי לשם, ועשיתי שם רעש גדול, והכרחתי את העולם להתפזר, עד שנשאנו את הכסא ממקום שהיתה עומדת שם תחילה, אל המקום אשר ציוה עלי דהיינו סמוך לפתח,
ואחר כך הודיעו לו, ונכנס הוא ז"ל וישב על הכסא וכו'

@חבר-אני כתב:

במעשה מחכם ותם אנו יודעים שהם שני הפכים.

במעשה מחכם ותם מבואר שע"י התמימות שלו הוא זכה לכל החכמות
"ונתקבל הדבר בעיני התם,
ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?!
ותכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו שאי אפשר בשום אפן שהוא יבוא על שלו,
והנה עתה כבר בא על חכמתו,
(ואף על פי כן, אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה.)
[א.ה. בליקו"ה מבאר שגם כשמגיע אל החכמה והשכל צריך לעשות עצמו כשאינו יודע כלום, ואז מגיע לחכמה ולשכל היותר גבוה וכו']
וכן בהמשך:
"ראה, אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל,
ואני לא אוכל לבא על שלך,
ראה שאני כבר באתי על שלך כנ"ל"

וזה מה שמבואר פה בתורה שע"י הנו"ן, הצמצום - התמימות - זוכה לחכמה האמיתית

בליקו"ה פקדון ד בעיקר באות ד
לכאורה מבואר שזה החכמות של הבל

אם כבר דקדוק..
בדפוס ראשון (כמעט) בכל מקום כתוב "בחינות" בלשון רבים (נכתב בכתיב מלא)
בשאר הדפוסים כתוב בקיצור "בחי'" וכל מי שפתח - פתח ל"בחינת"
(אם אני לא טועה זה גם בתורות מלשון רבינו)
יבואו המסבירים ויסבירו..

מה שצריך לדייק בלשונו של רבינו כבמקרא, זה רק בתורות שהם מלשונו,
לא בתורות שנדפסו בחייו..
תורה א', גם דפוס ראשון הוא מלשון החברים

מצורף השוואה בין דפוס ראשון לתקפ"א

ודרך אגב לגבי ה"ע"פ פשוט ובכח"
העניין מבואר יותר בליקו"ה, שזה בחי' הצמצום - פשטות, כבהמה בלי דעת,

השוואה תורה א - דפור ותקפא.pdf

כמה הערות שעלו לי תוך כדי לימוד ההלכה

אות ו
איך מבטל את יניקת הסט"א והגדר שעל היום כאילו היום בטל?
מצד אחד – ע"י העומר, הנפת הצמצום לה' – מבטל יניקת הסט"א וזוכה לדעת האמת שכל יום מנוי וספור. כך כתוב בסוף האות
מצד שני באמצע האות כתוב שע"י האמונה שהיום גם יש טוב – מבטל את הסט"א, כלו' שלא צריך להמתיק את הצמצום קודם.

שאלה נוספת, מהו תיקון צמצום א', שלא יצא המח חוץ לגבול הקדושה, ויחשבו באוות והרהורים רעים וכו' או שידע שהיום ספור ומנוי ואינו בטל? כי באות ת ד מבואר שהיציאה חוץ לגבול קורית כשהצמצום פגום

מהו תיקון צמצום א' באותיות ד-ח,
שלא יצא המח חוץ לגבול הקדושה, ויחשבו בתאוות והרהורים רעים וכו'
או שידע שהיום ספור ומנוי ואינו בטל?

אות ד
נראה שכל המטרה של הסט"א היא להפך האמת מהיפך להיפך

האם יש 2 בחינות של תורה
1 - שעל ידה מכניעים מלכות הרשעה
2 -אחרי שהכנענו מלכות הרשעה זוכים למוחין - לתורה
או שזה אותה בחינה שמצד אחד היא מכניעה מלכות הרשעה ומצד שני היא השכל והחיות?

כשהסט"א יונקת, זה מהצמצום עצמו או כשהצמצום פגום היא יכולה לינוק מהחיצוניות?

אותיות יג – יז
עיקר השמירה ע"י שמגביר מלכות דקדושה או ע"י שמסתכל בשכל של כל דבר ומקשר הדבר לשרשו?

באות יח לא הבנתי מה נכנס שמירת התורה באמצע
וגם האם הוא מוסיף נקודה חשובה בכל העניין של להמשיך חיים לאשה?

באות יט
מה ההדגשה שעל ידי שיעקב היה שומר אצל לבן זכה לזיווגו
למה על ידי?

שם באות יט ובהמשך
הוא מדגיש את העניין של האמונה בתחיית המתים, שעל ידי האמונה הזו מקשרים את החיצוניות לפנימיות,
מה הקשר בין האמונה בתחייה להתקשרות הזו?

אות כ
מה הכוונה שהוא המשיך את הילדים בבחינת חן, כי הם יקשרו הכל לשורש?

אות כא
מה המהלך והמבנה של האות?
למה הוא מכניס את העניין שישראל צדיקים קרויים חיים לעולם?
מה ההדגשה שם שאדרבה עיקר החיות הם לאחר התחיה?
למה דווקא על ידי האמונה שנשאר קיסטא דחיותא עי"ז יקום הגוף בתחיה?
נשמע שם שכל העניין של מיתה והצורך בה מאד מהותי בהקשר להלכה, למה?
מה ההדגשה שעל ידי פרה אדומה אנחנו רואים שאפשר לקשר?

אות כד

הלכה ב והלכה ה בהלכות תענית הם אותו דבר מילה במילה בכל המהדורות שבדקתי
למה ואיך זה קרה?
יש עוד הלכות כאלה?