מה שצריך לדייק בלשונו של רבינו כבמקרא, זה רק בתורות שהם מלשונו,
לא בתורות שנדפסו בחייו..
תורה א', גם דפוס ראשון הוא מלשון החברים
מצורף השוואה בין דפוס ראשון לתקפ"א
ודרך אגב לגבי ה"ע"פ פשוט ובכח"
העניין מבואר יותר בליקו"ה, שזה בחי' הצמצום - פשטות, כבהמה בלי דעת,
במעשה מחכם ותם אנו יודעים שהם שני הפכים.
במעשה מחכם ותם מבואר שע"י התמימות שלו הוא זכה לכל החכמות
"ונתקבל הדבר בעיני התם,
ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?!
ותכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו שאי אפשר בשום אפן שהוא יבוא על שלו,
והנה עתה כבר בא על חכמתו,
(ואף על פי כן, אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה.)
[א.ה. בליקו"ה מבאר שגם כשמגיע אל החכמה והשכל צריך לעשות עצמו כשאינו יודע כלום, ואז מגיע לחכמה ולשכל היותר גבוה וכו']
וכן בהמשך:
"ראה, אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל,
ואני לא אוכל לבא על שלך,
ראה שאני כבר באתי על שלך כנ"ל"
וזה מה שמבואר פה בתורה שע"י הנו"ן, הצמצום - התמימות - זוכה לחכמה האמיתית
הלכה ב והלכה ה בהלכות תענית הם אותו דבר מילה במילה בכל המהדורות שבדקתי
למה ואיך זה קרה?
יש עוד הלכות כאלה?
אם כבר דקדוק..
בדפוס ראשון (כמעט) בכל מקום כתוב "בחינות" בלשון רבים (נכתב בכתיב מלא)
בשאר הדפוסים כתוב בקיצור "בחי'" וכל מי שפתח - פתח ל"בחינת"
(אם אני לא טועה זה גם בתורות מלשון רבינו)
יבואו המסבירים ויסבירו..
בליקו"ה פקדון ד בעיקר באות ד
לכאורה מבואר שזה החכמות של הבל
ומכותלי דבריו משמע שרוצה לומר שאין 'חכמה דס"א' אלא החכמות חיצוניות הם תוצאה מהתגברות מלכות דס"א המושכת את האדם לתעות ולהיות נבוך בחכמת חיצוניות.
ומקשרי התורה מבואר כפי שכתב יוסף, שכאשר החכמה אינה מקושרת להשי"ת זה עצמו 'חכמה חיצונית' שאיתה מתעה היצה"ר את האדם.ך-מאן כתב:
שעיקר הבעיה שלהם בגלל שלא חוזרים להיות בהמה
הבעיה שלהם היא לא שהם לא חוזרים להיות כבהמה, (אולי יהיה יותר מדויק לומר שהם לא מגיעים לבחי' בהמה בקדושה)
להיפך הם כל הזמן עושים מעשה בהמה,
ועי"ז מגבירים מלכות הרשעה
ומזה נמשך לאדם חכמות של הבל, שבבאה"ל לכאורה כתב שזה לא חמה דסט"א
אני יסביר את דברי @נחום-בקר במילים אחרות(כמובן לפי הבנתי):
יש חמה דקדושה
כדי לבא אליה צריך את הלבנה / מלכות = להתנהג כבהמה
אבל אם עושה מעשה בהמה > מגביר מלכות דסט"א >
נמשך מזה חכמות של הבל / חכמות חיצוניות.
וכאן אומר הביאה"ל שהחכמות האלו אינם 'חמה דסט"א'
כלומר הם לא שורש השפעה, כי בשורש אין נפתל ועיקש
כלומר אין להם משהו מעצמם (כמו חמה דקדושה, שיש לה מעצמה)
אלא בגלל שפגם במלכות לכן הגיע לחכמות של הבל
ובכל זאת הוא מסיים שבעבור זה מכנים את החכמה החיצונית 'חמה'